שעת בין השמשות

התערוכה "נוף אין סוף" במוזיאון ישראל מציגה את ציוריו המיסטיים-מופשטים של ארדון (1986-1992), אשר נולד בשם מקס ברונשטיין והיה לאחד האמנים הישראלים המצליחים ביותר בחייו. חניך בית-הספר לעיצוב 'באוהאוס' בוויימאר ובדסאו (1920-1925). בין מוריו, הציירים ווסילי קנדינסקי ופול קליי, שאת השפעתו ניתן לחוש ביצירתו של ארדון.

הציורים 'חמסין' (1959), ו'מעברה' (1959) מנסים לשוות לציורים מופשטים, המתארים תמונות מישראל של אותה תקופה, נופך מיסטי-מקראי. הם מלאים בסימבוליקה כמעט משיחית, והצפייה בהם היום חייבת להיעשות מתוך אירוניה וחמלה.

בעוד הקמת המדינה היהודית ותנועת הלאומיות היהודית, הציונות, ביקשו להכניס את היהודים לתוך ההיסטוריה, לוח-השנה היהודי חוזר על עצמו. ההגדה של פסח, שבה 'היגדת לבנך' כאילו אתה עצמך יצאת ממצרים, ביקשה ליצור זמן מיתי שבו היהודי חווה מחדש אותה חוויה בכל דור ודור. שאלה שזכו לחזות בהקמת מדינת ישראל, חוו אותה כביאת המשיח, כהקמת הבית השלישי. מסע הפליטים היהודים לארץ ישראל אחרי השואה ועליית יהודי ארצות האיסלאם לישראל, נחוו כחזרה על יציאת מצרים. ציוריו של ארדון משתלבים היטב באותה תחושת קוממיות-מיסטית שמשלה, ואולי עדיין מושלת, בתודעה הישראלית.

כך, ציור כחול עם ריבועים אדומים - כוכבים, בציור 'האוהל הכחול (אוהל השיח') (1959); משולשים ושמים זרועי כוכבי מגיני-דוד, ב'טיסת לילה' (1963); איקס בשמים, 'רקיע מעל דימונה' (1961); 'על חוף הים' (1965) שמהדהדים בו קנדינסקי, קליי ומירו, עם הצטעצעות לתיירים בארץ הקודש. ב'ליקוי חמה גורלי' (1986), וב'שמש אדומה' (1972), ציור שעשוי בשליש התחתון חום, ומעליו שני שלישים של שמים צהובים ושמש כתומה, עגולה וגדולה במרכזם, ארדון כבר עוסק בקטסטרופה או באפוקליפסה.

המצב שבו התנהלו חיינו עד לפני זמן קצר - שלדי הפגזים מועשרי האורניום של האמריקנים בעיראק, וטילי הסקאד ומסיכות הגז אצלנו - מופיע במידה רבה על קירות מוזיאון ישראל, בשמשות המהפנטות של ארדון.

נוף אין סוף - מרדכי ארדון. אוצרת: רות אפטר–גבריאל. מוזיאון ישראל, ירושלים. עד אוגוסט 2003