בגדאד אלך

לונדון, מחלקת הצעצועים בהרוד'ס. המיליארדר היהודי-בריטי-עיראקי סמי שמעון ואיש העסקים היהודי האמיד סבאח עדס, שניהם חצו כבר את גיל 60, ניגשים אל פינת הקסמים ומבקשים מהמוכר מצוחצח-המדים, הראה לנו קסם. דייל-המכירות נענה ושולף מפתח שנראה כאילו הוא נע בכוח המחשבה, חפיסת-קלפים חתוכה במרכזה ש"יודעת" להשלים את חצי הקלף שבחרת, גלילי מתכת המסתירים ומגלים חליפות ערימת מטבעות של 50 פני. הטריקים מעלים נהרת שמחה ילדית על פני השניים.

לאחר מכן, כאשר דייל אחר יסביר את נפלאות העט הנובע החדש של מונטבלאן, שיש לו ציפורן נשלפת, וישאל בעת הרכישה את שמעון מאיפה אתה, שמעון יענה לו "מעיראק", ולא יטרח להסביר שלא ביקר בה ב-40 השנה האחרונות והוא הרבה יותר מלונדון מאשר מכל מקום אחר. המוכר, משתאה, אומר שעוד לא יצא לו למכור לעיראקי, ובוודאי כאן הרבה יותר טוב משם. שמעון, בפנים חתומים, מוסיף שיש בכוונתו להביא ללונדון את סדאם חוסיין, ובעוד הדייל מגלגל במוחו האם הרודן הנמלט עשוי להחזיק בכרטיס-מועדון של הרוד'ס, אנחנו מתרחקים מהמקום, מבליעים חיוך קטן.

כאשר עדס מסתובב כך במסדרונות הרוד'ס המוכרים לו כבתוך שלו, בוחן מצלמות דיגיטליות זעירות, תיבות-נגינה עתיקות ומעדנים אקזוטיים שיובאו מכל העולם, קשה לראות בו פליט הנזקק להתערבות של גופים בינלאומיים או של בתי-משפט. איזה תוקף תדמיתי יכול להיות להשוואה בין עדס, בחליפה הכהה והעניבה ובכרטיס-החבר לכמה מהמועדונים היוקרתיים של לונדון, לבין פלסטינית חרושת-פנים בשמלה שחורה על הריסות ביתה, שהופיעה למחרת אותו סיור, בתמונת-ענק בעמוד הראשון של האינדפנדנט. למרות שמן הסתם, סיפורה מתחיל בסביבות 1948, אותו זמן שהיה מתחיל הוא את סיפורו, לו היה מסכים לספר אותו.

סבאח עדס הוא בנו של שפיק עדס, שהיה מהסוחרים העשירים ביותר בעיראק, בין השאר בעל סוכנות פורד בבצרה. במאי 1948, עם קום מדינת ישראל, העיתונות העיראקית החלה בפרסומים עוינים נגד היהודים, תוך האשמתם בבגידה, בהיותם גיס חמישי. עדס עצמו הואשם שם במכירת נשק לישראל. ברחובות בגדאד ובצרה היו הפגנות שקראו להוציאו להורג - כך מתואר בספר הנושא את השם המוזר מעט "חיים מרתקים ומוות שערורייתי" מאת גורג'י בכור, המתאר את שעבר על יהודי עיראק. הוא הועמד למשפט בבית-דין צבאי, מעורכי-הדין המוסלמים שלו נמנעה האפשרות לחקור את העדים מטעם התביעה. אחד מהם ניסה למחות בפני השגרירות הבריטית וכמעט שילם על כך בחייו. אחר השווה זאת לאחר מכן למשפט דרייפוס. גזר-הדין היה מוות, וגם קנס של 5 מיליון דינר (כ-20 מיליון דולר אז). ב-23 בספטמבר 1948, שפיק עדס נתלה לפני ביתו המפואר בבצרה. המונים הקיפו את הגופה, שרו סיסמאות ומחאו כפיים.

סבאח עדס היה בן שבע אז. מה הוא ראה מכל זה אין לדעת. היום הגיע מתל-אביב, שאליה העתיק את חייו בשנים האחרונות מלונדון, במיוחד לכנס "הגלות הנשכחת" - פרי שיתוף-פעולה נדיר שהוביל שמעון, בין הקונגרס הספרדי העולמי בראשותו, הקונגרס היהודי העולמי והארגון "צדק ליהודים מארצות-ערב". הוא הגיע במיוחד לכנס, אבל במשך יומיים מנסה שמעון לגרום לו לספר את סיפורו, ולשווא. מה אתם צריכים אותי? הוא ממלמל ועיניו מושפלות. הכול כתוב כבר. בסופו של דבר, פרופ' קרול בצרי, משפטנית אמריקנית ממוצא עיראקי שעוד ידובר בה כאן, היא שתספר את הסיפור, והוא יישב בקהל ויתכווץ מעט בכיסאו, כאשר הקהל ימחא לו כפיים ומישהו יגיש לו זר פרחים.

לא פשוט לקחת אנשים כמו עדס, שיסעד בערב במסעדה משובחת, ולהציב אותם בצד אחד של המשוואה, כאשר מצדה השני נמצאת הפלסטינית ההיא, ולומר, אלה גם אלה פליטים, לאלה וגם לאלה מגיע פיצוי או תיקון וכמובן הכרה בינלאומית, על זכויות האדם שלהם שהופרו ורכושם שנלקח. וזה אחד הדברים שמנסים פעילי "צדק ליהודים מארצות-ערב" ואנשי שני הקונגרסים לעשות. מדובר בעניין הצובר תאוצה, מוצג בפני בית-הלורדים הבריטי, הסנאט האמריקני, ממשלים אירופיים שונים, האו"ם, האיחוד האירופי, הוועדות השונות לעניינים הומניטריים ולענייני פליטים ועוד, ויש לו דוברים רבים שגם דוברים בקולות רבים.

מנסים את שפילברג

בעיית הסימטריה המדומה בין אדם כעדס לבין הפליטה המקוננת על ביתה היא רק אחת הבעיות, ואפילו לא הקשה שבהן. הבעיה האמיתית היא, מה עושים עם הזיכרון של מה שהם קוראים לו "הגלות הנשכחת". באיזה אופן עושים את הצדק הזה, להחזיר להיסטוריה את הקייס של יהודי ערב, את הרדיפות והרציחות וגזילת הרכוש והחוקים המפלים "בסגנון נירנברג" וה"טיהור האתני" - שני מונחים שפעילי העניין הכניסו לשיח - ובעיקר לאיזו מטרה.

כ-900 אלף יהודים היו בארצות-ערב ערב הקמת מדינת ישראל. כיום נשארו שם כ-5,000 בלבד. רובם המכריע עזב לא מתוך מניעים לאומיים או מהסיבות הרגילות המניעות מהגרים לעזוב את ארצם, אלא בשל רדיפות, סכנה ברורה לרכוש ולחיים, לא רק מצד ההמונים אלא גם מצד השלטונות. רובם נאלצו לצאת ללא רכושם, כמו בעיראק, או למכור אותו במחיר נמוך בהרבה מערכו, כמו למשל במצרים.

בעשר השנים האחרונות, המונח החם בשיח הבינלאומי הוא הפרת זכויות-אדם. החוק הבינלאומי קובע שהפרה כזו מחייבת פיצוי. גם גזל של רכוש, אפילו אם לא היה מלווה ברדיפות, מחייב פיצוי. גם אם מדובר במשטר קודם, שהתחלף, כפי שעומדים הדברים בעיראק ובמצרים למשל. אבל עד כמה שסיפור הרכוש של יהודי ערב נראה פרק ב' בסדרה של הרכוש של קורבנות השואה, מדובר בסיפור אחר לגמרי, בעל אופי פוליטי מובהק. כלי-טיעון בסכסוך הישראלי-ערבי, כלי-ניגוח בידיים מסוימות. חרב-פיפיות תדמיתית. זה גם עונה על התהייה מדוע עכשיו מתעורר ברעש רב הנושא הזה, שקודם התקיים ברמת-דיון נמוכה ביותר. רוצים לשים אותו על המפה. על מפת-הדרכים.

הקו המנחה הוא להגדיר את עזיבת היהודים את ארצות-ערב כחלק מחילופי אוכלוסין, כאשר הצד השני של ההחלפה הוא הפלסטינים שנאלצו לעזוב את בתיהם ב-1948. זה טיעון שיכול לשמש כבלם ל"זכות השיבה", אבל מי שירצה יוכל לעשות בו שימוש נגד כל פשרה טריטוריאלית. על כן מדובר בדינמיט שאפשר לסלול בעזרתו דרכים ואפשר גם לפוצץ אותן. רגישות העניין כה גדולה, עד שביום השני, במהלך דיון על טקטיקות הפעולה, שמעון, שהקפיד עד אז להסתפק בדברי ברכה קצרים ולתת למומחים השונים למשפט ולעניינים בינלאומיים לשאת את דבריהם, הרים את ידו וביקש שלא יהיו תוקפניים כל-כך ולוחמניים כל-כך, ויזכרו "לדבר איתם ברכות, לנצל את הצד האמוציונלי באופי הערבי". הוא התכוון בכך לרסן את רוחות-המלחמה הנושבות מצד אחדים מחברי "צדק ליהודים", ובמיוחד פרופ' ארווין קוטלר, חבר הפרלמנט הקנדי ועורך-דין נודע בתחום זכויות-האדם, דובר מבריק, סוחף, בוטה ולוחמני. "הקייס של יהודי ערב הוא נשק רב-עוצמה", אומר לי בדאגה אחד מהמשתתפים הבולטים בכנס, "הוא יכול להיות מזיק מאוד בידיים לא נכונות".

ההצעה המלהיבה את כולם היא לקחת את סטיבן שפילברג, ולבקש ממנו לתעד את זיכרונותיהם של יוצאי ארצות-ערב, כפי שעשה עם זיכרונותיהם של פליטי השואה. אבל למחרת, בפורום מצומצם יותר, יבקש מישהו לנהוג גם בעניין הזה בזהירות. "אנחנו צריכים להימנע מיצירת משוואה עם מחבלים מתאבדים", יאמר. "אני מציע שמר שפילברג לא יעשה סרט עלילתי אלא דוקומנטרי, כדי שלא לעורר תעשייה של סרטים עלילתיים מהצד השני".

הרעיון הכללי הוא להעמיד את ההגירה שנכפתה על יהודי ערב אל מול זכות השיבה, ולומר שמה שקרה במזרח-התיכון באותן שנים היה סוג של חילופי אוכלוסין. אלא שסוג אחד של אוכלוסייה נקלט והסתדר - ולמרות שבמסדרונות ידברו קצת על עיירות-פיתוח, ועל העקירה התרבותית של מי שהיה צריך להתבייש ולהעלים את שפתו הערבית (שמעון כבר יוזם בינו לבינו בית-אבות ליוצאי מדינות-ערב בישראל, שלפחות בסוף ימיהם תהיה להם קצת נחת), הרי שבכנס ישבחו את מדינת ישראל על הקליטה המוצלחת שביצעה. ככלות הכול, כל העניין הוא דרכם של היהודים, רובם המכריע כאן אינם תושבי ישראל, לעזור למדינה היהודית. נוכחות ישראלית רשמית אין כאן, וכמעט אין ישראלים בכלל. אבל לכך נחזור מאוחר יותר.

מי בעד צדק ליהודים

בקמפ-דייוויד, ביולי 2000, נשיא ארצות-הברית דאז ביל קלינטון נתן הצהרה פורצת-דרך מבחינה זו, כאשר הכיר בעובדה שיש שתי בעיות פליטים במזרח-התיכון, ששתיהן צריכות לבוא על תיקונן. הוא דיבר אז על קרן בינלאומית שתפצה הן את אלה והן את אלה.

במפת-הדרכים יש התייחסות לבעיית הפליטים, הבטחה שעניינם יידון "בגישה הוגנת, צודקת ומציאותית". "אנחנו", אומר אבי בקר, מזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי, "רוצים להוכיח שמדובר כאן בחילופי פליטים. אנחנו רוצים לשנות את הנראטיב של הסכסוך". מבין באי הכנס יהיו כאלה - בעיקר האירופים שבחבורה - שיגישו את הסבל ההדדי כגשר להידברות, ויהיו כאלה, כמו קוטלר, שיכתתו מסריהם לחרבות ויאמרו ש"היתה קונספירציה מכוונת של כל ארצות-ערב נגד יהודיהן", שהיו "חילופי אוכלוסין" שבהם רק היהודים הוחלפו, אבל ארצות-ערב לא קלטו את הפלסטינים. הם ידגישו עד כמה הערבים הם שיצרו את שתי בעיות הפליטים, באמצעות "הסירוב הכפול" - המונח החביב על חלק מהדוברים לתיאור הדחייה ב-1947 של "תוכנית החלוקה" ויצירת שתי המדינות לשני העמים, שיצרה הן את הפליטים האלה והן את אלה.

קוטלר היה בין השאר עורך-דינו של נתן שרנסקי, כאשר שרנסקי היה אסיר-ציון. הוא הכיר את אשתו, שהיתה מהצוות של ראש הממשלה דאז מנחם בגין, כאשר הגיע נסער מסוריה וביקש להתקבל בדחיפות ולמסור לבגין דיווח על מצבם של יהודי דמשק. הוא איש מרשים ודובר רב-כישרון, אבל הרטוריקה של קוטלר מתעכבת על עיצורי מלחמה יותר מאשר על תנועות פיוס.

יש המבקשים להימנע מהדרך של תביעות רכוש אישיות בבתי-משפט, שכן מתעורר חשש שהפלסטינים ינקטו בדרך דומה. כך אמר, מודאג, שר המשפטים טומי לפיד לפרופ' קוטלר - לדברי קוטלר. אחרים אומרים, לנו היו בבגדאד בנקים ובתי-חרושת; מה היה להם בישראל? אדמות חקלאיות? פרדסים? עצי זית? אלא שספק אם נבון היום להעמיד שוב את אדמות רחביה ושיך-מוניס לדיון. אחד הדוברים המרשימים בכנס, אליס דואק, יוצא מצרים, בעל חזות של אינטלקטואל צרפתי בחליפת פשתן קייצית בהירה, מציע "שלא נאמר שהיינו עשירים ושרק לאנשים עשירים מגיע פיצוי על מה שאיבדו".

כאשר מדברים על חילופי אוכלוסייה ורכוש אבוד הדדי, אסור לשכוח שהמשוואה אינה פשוטה אלא מורכבת: הרי יהודי ערב לא נמלטו מפלסטין ולא השאירו בה את רכושם. וחלק ניכר מאותם יהודים, ודווקא רבים מאלה שהיו בעלי הרכוש הגדול ביותר, אינם תושבי מדינת ישראל כיום. כך שאי-אפשר להציב מצד אחד את ישראל ומן העבר השני את "פלסטין". כדי שהמשוואה תהיה תקפה, היא צריכה שאיבריה יהיו "יהודים" ו"ערבים".

"פיצוי על עקירת היהודים אינו חובתה של המנהיגות הפלסטינית", כותבים בנייר-עמדה דייוויד מטאס וסטנלי אורמן מ"צדק ליהודים", "אולם אם מסתכלים על תהליך השלום בקונטקסט, אם רואים בישראל חלק מהמזרח-התיכון, אם מקבלים שהשלום במזרח-התיכון פירושו שלום גם עם שכניה הערבים של ישראל וגם עם הפלסטינים, אז בלתי אפשרי להתעלם מבעיית היהודים העקורים".

מי רוצה לחזור למצרים

הקייס של יהודי ארצות-ערב נגד ארצות-ערב היה תמיד עניינם של גופים יהודיים ולא ישראליים. למרות שבדיונים השונים בתהליך השלום נציגי ישראל העלו את העניין, מעולם לא נעשה שימוש תדמיתי נרחב בנושא. בקר טוען ש"ממשלות השמאל, הפוסט-ציונים" באמת חשבו שלישראל יש אחריות לחוסר הצדק שנעשה לפלסטינים, ואילו ממשלות הימין נתקלו בבעיה מול "האתוס והמיתוס הציוני. מבחינתם, יהודים מעולם לא היו פליטים, אלא הגיעו לישראל ממניעים אידיאולוגיים. אבל האמת היא שלמעט אליטה דקה ביותר, רוב היהודים שהגיעו לישראל הגיעו כפליטים" או כמהגרים מסיבות כלכליות. אם כך או מסיבות אחרות, ישראל השאירה את הטיפול התדמיתי בעניין ליהודי העולם. ייתכן שבחוכמה עשתה כן. עם זאת, משרד המשפטים הקציב לאחרונה 3 מיליון שקל להכנת התביעות.

מי שכן הגיעו לכנס הם שמואל סיסו, לשעבר קונסול ישראל בניו-יורק והיום בוועדת ההיגוי של הקונגרס הספרדי העולמי, ורוני מילוא. מילוא בא שופע חיוכים ונשא נאום פוליטי במובהק, עם אזכורים לשואה ולציונות, והדגשת הקשר שלא יותר בין יהודי התפוצות למדינת ישראל. קולו עולה בתואם במילים "גורל יהודי", "זכות השיבה?! - לאן לחזור?!". המסר הרלבנטי לעניין הוא שמי שידבר איתנו על פליטים, אנחנו נדבר איתו על פליטים מהמדינות הערביות. כאשר הוא שב אל צלחתו בארוחת-הצהריים, גברת אחת ממהרת אליו נרעשת, יש לה תובנה לחלק איתו: אם הם רוצים מדינה פלסטינית, אנחנו רוצים בחזרה את מצרים ואת ירדן. מילוא מחייך בנימוס. אבל רוב האנשים כאן בקיאים קצת יותר בפרטים וריאליים קצת יותר, וכאשר המוסלמי הטוב של האירוע, מנהיג שיעי שגלה מעיראק (והתבקשתי שלא לציין את שמו), יזמין את היהודים באולם לשוב לשם בבוא היום, הדברים יתקבלו כמחווה של הכרה ורצון טוב, ולא כמשהו שמישהו מעלה על דעתו באמת לעשות.

בפרק הזמן הקצר שבין ארוחת-הצהריים לתחילת הכנס, פרופ' קרול בצרי קוראת לי בהתרגשות, "בואי, אני רוצה להכיר לך את הדוד שלי". בצרי היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת פנסילבניה, ראש (משותף) של ועדת המזרח-התיכון בהתאחדות עורכי-הדין האמריקנית. מישהו מגלה לי שבממשל האמריקני מתייעצים איתה לגבי אספקטים שונים של שיקום המערכת השלטונית והמשפטית בעיראק, היא עצמה מעדיפה לא להרחיב בדיבור בנושא. זה שש או שבע שנים שהיא מקדישה חלק ניכר מזמנה לנושא הפליטים היהודים מארצות-ערב, בעיקר מעיראק, בחינתו מבחינה משפטית ואיסוף של עדויות אישיות.

את המאמר המסכם של המחקר, שהתפרסם בכתב-העת המשפטי הבינלאומי פורדהאם (Fordham), היא חותמת דווקא בטון לא-משפטי כלל ועיקר: "יש פתגם עיראקי עתיק", היא כותבת שם, "'בגדאד היא כד מלא זהב, אבל יש נחש בכד. אחדים רואים את הזהב. אחרים רואים את הנחש'. אני רואה את הזהב (בנושא חיפוש הצדק של יהודי ערב מול מדינות מוצאם) - הזדמנות ליצור שלום אזורי מבוסס על אמת והתפייסות". רואה את הזהב, אבל בהחלט יודעת שניעור הכד לכיוון מסוים יעיר את הנחש.

הדוד של פרופ' בצרי, מאיר בצרי, כבר בן 95. עם השנים, עורו הבהיר ממילא הפך כמעט שקוף, הילה רכה של שיער לבן מקיפה את ראשו. הוא היסטוריון, משורר ידוע, והמנהיג האחרון של הקהילה היהודית בבגדאד. רוב הקהילה עזב בהגירה הגדולה, בערך בשנת 1950, הוא עצמו נשאר עוד 24 שנים, היה באופוזיציה לסדאם חוסיין, נכלא לחודשיים, אבל "הם לא יכלו לפגוע בי", הוא אומר, "כי הייתי משורר ידוע מחוץ לעיראק". ב-1974, כאשר נותרו בעיראק רק 400 יהודים, רובם זקנים שלא רצו לעזוב, עבר משם. היום הוא מתגורר בלונדון.

נציגים מקהילות שונות עולים לדבר. רבים מהם מספרים את סיפורם לראשונה. במובן הזה, הם דומים לניצולי שואה - זיכרונות מודחקים של עקירה ורדיפה. חלק מהם לא סיפרו זאת אפילו לילדיהם. פרסי גורג'י, פליט פעמיים שאביו נמלט מעיראק לבומביי וסבל גם שם רדיפות, אומר שזה פשוט אופיה של הדת המוסלמית. "זו השנאה שלהם אלינו, היא חלק מהדת שלהם", הוא אומר, וכבר הרוחות מתלהטות ורחש של הסכמה כעוסה עובר בקהל, עד שאדם בשם קלמנס נתן מהאיגוד האנגלו-יהודי, פעיל שנים בחינוך יהודי ובהקמת בתי-ספר יהודיים ברחבי העולם, קם על רגליו ומבקש: "יש מוסלמים שאנחנו מנהלים איתם דיאלוג. אני מבקש ומתפלל", הוא פונה לקהל, "אל תצאו בהתקפה חזיתית על האיסלאם. זו תהיה טעות פונדמנטלית".

ואז עולה דואק ומחזיר רוח של מתינות לאולם. "הזדעזעתי לשמוע שיש אנשים שרוצים קאש ביד", הוא אומר. "יהודי מצרים צריכים להבין שרובנו גרנו בדירות שכורות, רכושנו נמכר - אם גם במחירים נומינליים. וגם, מצרים היא אחת המדינות העניות בעולם. אנחנו צריכים לראות את עצמנו כחלק מחילופי אוכלוסין. האם טורקיה רוצה את היוונים חזרה במקומם? האם פקיסטן רוצה את מאות אלפי ההינדים בלאהור? לא, מדובר בחילופי אוכלוסין".

שילומים מעיראק?

ובכן, נותרת השאלה מה עושים עם כל זה. לאן הולכים הלאה עם הקייס הזה. האם מגישים תביעות אישיות? באיזה אופן עושים בכך שימוש פוליטי? בקר רוצה להשתמש בהצבת הדוגמה של פליטים שהשתקמו, ולהאשים "את האו"ם ואת הקהילייה הבינלאומית ביצירת מכונה מושחתת ורקובה להנצחת בעיית הפליטים הפלסטינים, כמו אונר"א שפעלו להחזיק את הפליטים ולמנוע מהם כל שיקום". הטקטיקה לדעתו היא "להתקיף את אונר"א ואת ארצות-ערב, בדרך שתבייש אותם על שלא קלטו את הפליטים".

ישראל זינגר, יו"ר הקונגרס היהודי העולמי, אומר שיש שני עניינים על הפרק. האחד הוא הנקודה המוסרית, של הבאת המסר בדרך מאורגנת, פוליטית. "השני הוא הנקודה המטריאלית. אם משווים למאבק על השבת הרכוש של ניצולי השואה, שם היו מקרים שהצלחנו והיו שנכשלנו. נכשלנו במזרח אירופה, כי שם הם עניים והם לא רגילים לשלם. וניסיון זה משהו שמתקבל כטיעון משפטי: אם אתה ידוע כמי שלא משלם, מקובל שלא תשלם. וישנו גם הארגומנט של 'אין לי', שהוא ארגומנט חזק. ארצות המערב נתנו תשלום אינדיבידואלי על סבל אינדיבידואלי, בעיקר ממשלת גרמניה. מדוע? כי יש להם כסף, וכי היו חשופים ללחץ ורגישים לו. האם מדינות-ערב יכולות להיות חשופות ללחץ? זה עניין שצריך לבדוק".

יש להודות שהרעיון לתבוע את עיראק, על תושביה העניים, על סבל ועל רכוש שאבד, בתביעות אישיות, לא נראה מוצלח במיוחד. לגבי קרן פיצויים, הדבר אפשרי יותר. משרד האוצר האמריקני כבר הקפיא מחוץ לעיראק נכסים עיראקיים בשווי 3 מיליארד דולר, ופקידים אמריקנים מאמינים שניתן יהיה להקפיא או להחרים נכסים בשווי 10 מיליארד נוספים, בחוץ ובתוך עיראק.

סטנלי אורמן מ"צדק ליהודים" מזהיר מפני קשירת שני סוגי הפליטים, שאינם סימטריים ואינם זהים. הקמפיין, הוא אומר, צריך להיות מבוסס על זכויות-אדם, הומניטריות וחוק, ובוודאי לא להיות קמפיין נגד פליטים פלסטיניים. "זה לא נושא של כסף, והוא לא בהכרח מוביל להליכים משפטיים", הוא אומר. "יהיה הליך פיצוי, אבל כרגע, לא זה העניין".

לאן ינוער הכד

בבוקר שלמחרת, שמעון אומר שזהו, זה היה החלום שלו, להושיב יחדיו את הקונגרס היהודי העולמי והספרדי העולמי, ועוד ארגונים שהצטרפו לעניין, כדי שישלבו כוחות לטיפול בהחזרתה להיסטוריה של "הגלות הנשכחת". הוא שמע את שלל הקולות וכיווני הפעולה, אבל דרכו לפעול אינה בנאומים פומביים, גם לא בהצהרות. במקום זאת הוא בוחר לומר "את רואה אותה?" ומצביע על פרופ' בצרי המתקרבת, מזוודת העלייה-למטוס שלה כבר מתגלגלת מאחוריה, "סבא שלה בנה את בית-הספר שבו למדתי". בצרי, עייפה מעט, ועוד יותר מכך מוטרדת, מחייכת. עכשיו יהיה לה משך של טיסה טרנס-אטלנטית כדי לחשוב לאן ינוער הכד, והאם נראה בו את הזהב או את הנחש.

משרד המשפטים:הפעילות תורחב עוד

דובר משרד המשפטים מסר בתשובה לפניית "גלובס", כי על-פי החלטת הממשלה, תחת הממונה על העזרה המשפטית במשרד המשפטים פועלת החטיבה לזכויות היהודים יוצאי ארצות-ערב. היחידה מרכזת בקשות רבות של יהודים יוצאי ארצות-ערב, הכוללות הצהרות על רכוש שהושאר בארצות המוצא, פרטי וקהילתי.

פעילות היחידה הורחבה בשנה האחרונה, ובין השאר בוצעה סריקה אלקטרונית של כל החומר הישן שהיה ברשות משרד המשפטים, במקביל לרישומן של תביעות חדשות המתקבלות באופן תדיר. בשנה הקרובה תורחב הפעילות עוד. בין השאר אמורים לקום מערכת מחשוב מתקדמת ואתר אינטרנט, וכן ייערכו פגישות עם ראשי קהילות בחו"ל ויהיו פרסומים בתקשורת. בעניין שחרור נכסים יפעל משרד המשפטים עלפי הנחיות הממשלה.