במחשבה שנייה, אולי זה לא היה הדבר הנבון ביותר לספר לרוני בראון שבתי בת ה-14
מורידה שירים מהאינטרנט, כמו כל חבריה. בראון, בעלים ומנכ"ל משותף של הליקון
ויו"ר הפדרציה הישראלית למוזיקה, מביט בי בתיעוב מסוים. "ומה", הוא אומר לי,
"את חושבת שזה בסדר כי כולם עושים את זה? אנשים אפילו לא מתביישים לספר את
זה. אין פה רומנטיקה ואין פה רובין הודיות, אלא פשוט מצב שבו מישהו גונב מהכיס
של מישהו. וכשעיראקי נכנס לבנק לבזוז אותו, לקחת שלל, זה בסדר, כי כולם עושים
את זה?" בראון הגיע למסקנה שהדרך היחידה להיאבק במה שמכונה טכנולוגיית פיר-טו-פיר,
פיראט אל פיראט, תהיה לתקוף את המשתמש הסופי. אחד שבנה לעצמו ספרייה נאה של
שירי חינם, וכך פגע בקניין הרוחני של הזמרים, המבצעים וחברות התקליטים, בין
היתר שלו הוא. זה יכול להיות בוגר וזה יכול להיות נער.
- אתה יודע שיכול להיות שתמצא נער או נערה בגיל העשרה ותגרום לתעשיית המוזיקה
נזק תדמיתי חמור.
"זה היה באמת אחד השיקולים שהנחו את התעשייה, העולמית והמקומית. אבל הלוקסוס
של הבחירה באמצעים רכים אבד לנו. היום זו שאלה קיומית לעתידה של התעשייה. אנשים
רוצים את המוזיקה אבל רוצים אותה בחינם. ואני לא אצא רק נגד הנער או הנערה,
אלא בעיקר נגד הוריהם, שהם מפרי חוק. לא יעזור להגיד, הוא קטין, אז אין לאף
אחד אחריות למה שהוא עושה. לטווח הקצר זה יהפוך אותנו לפחות פופולרים, אבל
לטווח הארוך זה יבטיח את הישרדותנו".
ש ספק האינטרנט המאפשר את כל זה, ופונה באופן די מובהק לבני עשרה, לא רק שאיננו
מונע זאת, אומר בראון, אלא הוא אפילו מעודד עבירה על החוק. "אי אפשר לשכנע
מישהו לעבור לפס רחב בלי להגיד, 'ואתה יכול להוריד מוזיקה וסרטים'. כמה מהקולגות
שלי בתחום האינטרנט הודו בכך באוזניי. וכאשר אתה אומר את זה, אתה נעשה שותף
לדבר עבירה". אפילו הפרסומת ל-WOW, האינטרנט המהיר של בזק, חברה ממשלתית כזכור,
המראה נערה שמעודכנת לפני כולם בשיר חדש ובסרט חדש, נראית כמעודדת, במשים או
שלא במשים, הורדת סרטים ושירים באינטרנט, פעולה שרובה המכריע היום הוא פיראטי,
ועל כן כמובן בחינם.
"ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם שבה מישהו שמחליט להקים עסק מבסס את המודל
העסקי שלו על מוצר שהוא קניין של מישהו אחר, והוא לא רוצה לשלם בעבורו", אומר
בראון ומתכוון לא לספקי האינטרנט דווקא, שנמצאים בסירה אחת בעניין זה עם עמיתיהם
בעולם, אלא לתחנות שידור. "תחנות הרדיו האזוריות רק עכשיו התחילו להגיע להסכמים
על תשלומי זכויות יוצרים. ערוץ המוזיקה משתמש בטיעון עתיק כמו המקצוע העתיק
בעולם: אנחנו מקדמים את המוזיקה אז למה שנשלם בעבורה". ערוץ המוזיקה נמצא במשא
ומתן מתיש על גובה התמלוגים שישולמו על מוזיקה ישראלית. "הם באים וטוענים שהתעשייה
על גווניה השונים עושקת אותם", אומר בראון. "אנחנו לא רוצים לעשוק אף אחד.
ודאי שאני רוצה לתת לו גרייס והכול, אבל את המוזיקה שהוא יראה בטלוויזיה הוא
יראה בזכות מה שתעשיית המוזיקה פה מייצרת שנים".
בשיחה בהקשר כזה, שבו דיסקים מזויפים וצרובים מאיימים על התעשייה החוקית, והאינטרנט
הופך קנייה של דיסק לפראייריות, ובעלי בתי הקפה ואולמות הריקודים ואפילו משדרי
מוזיקת המעליות ונעימות ההמתנה על הקו בטלפון לא משלמים, ורבים מהם גם לא יודעים
שהם בכלל צריכים לשלם, ולתעשיית המוזיקה מדובר ממש בסכנה קיומית - בתוך כל
זה בראון נדרש לשאלה אז איך זה שהליקון בכל זאת משגשגת, ומחברה קטנה נעשתה
חברה בולטת ואפילו מובילה בנוף תעשיית המוזיקה הישראלית, שלא מעט מהאמנים הישראלים
המובילים קשורים אליה, כמו ריטה ורמי קליינשטיין, אביב גפן, עברי לידר, עידן
רייכל, עמיר בניון, סאבלימינל, פבלו רוזנברג, יהודית רביץ, בן ארצי, ארקדי
דוכין ושוטי הנבואה. דילמה לא קלה כשאתה בו זמנית פעיל ציבורית למען מטרה כללית
ומייצג עסק פרטי. איך להגיד בנשימה אחת שכל התעשייה בצרות ושהעסק שלך הוא עסק
מצוין.
"מצבנו", הוא אומר, "יותר טוב משל האחרים, ועדיין לא טוב".
- במה מצבך בדיוק לא טוב?
"מי שמגדיר את עצמו בסביבה העסקית הזאת במצב יותר טוב יודע שזה עניין זמני.
כולנו מפליגים על אותה אונייה. אחד יכול לנסוע במחלקה ראשונה והאחר בבטן האונייה
מפעיל את המכונות, אבל האונייה אותה אונייה".
ש בראון אומר שתעשיית המוזיקה בישראל התפתחה הרבה יותר מהר מהמדינה. בצד המקצועני,
הוא טוען, השוק משוכלל ודומה לכל מקום בעולם. "אבל ברגע שזה עוזב את הצד המקצועני
של החברה, עובר למבקרים ומשם לציבור, זה שוק מאוד פרימיטיבי. קודם כול ברמת
המדיה: מעולם לא הייתה כאן מדיה מקצועית בתחום המוזיקה. ביוון, שהיא קצת יותר
גדולה מאיתנו, 11 מיליון תושבים, ובארצות סקנדינביה, שחלקן בגודל שלנו, יש
בין שבעה ל-15 עיתוני מוזיקה, חלקם מקצועיים וחלקם לנוער. זה חלק מתרבות. אבל
אצלנו לא רק שמבחר כזה איננו קיים, אלא שהמדיה הכתובה הארצית מעדיפה לייף סטייל
וקולינריה על פני סקירה של מוזיקה.
"גם צריכת המוזיקה שמשלמים עליה במדינות סקנדינביה היא בערך שלושה כותרים וחצי
לשנה לנפש. לו זו הייתה הצריכה אצלנו, היינו צריכים להגיע ל-20 מיליון תקליטים
בשנה. למספר הזה לא הגענו גם בשיא התעשייה - גם אם מורידים מהחשבון חרדים,
ערבים ורוסים ונשארים עם אוכלוסייה רלוונטית של שלושה מיליון, עדיין המספרים
נמוכים (כשישה מיליון כותרים, כלומר עד שני כותרים לנפש לשנה, על שלושה מיליון
תושבים).
"שנית, תחנות הרדיו. מאוד פופולרי לא לאהוב את גלגל"ץ, אבל מבחינה מקצועית
זו אולי התחנה היחידה שעובדת על פי פרמטרים מקצועניים וברורים".
- אולי אתה מחבב אותם כי זו תחנת מיינסטרים, ואתם חברה שמחתימה רק אמני מיינסטרים.
"כל העליהום עליהם נובע מכך שאנשים לא מוצאים אפיקים אחרים לתעל את התסכול
שלהם".
ש
- למי צריך להפנות את התסכול?
"קודם כול כלפי הרגולטור, שבהקימו תחנות רדיו אזוריות של רדיו פרטי לא דרש
אפיון ברמת התוכן. במכרז לא ביקשו תחנת ג'ז או פופ או בכלל תחנה על פי קריטריונים
ברורים של תוכן. יצאו מתוך הנחה שהשוק יעשה רגולציה עצמית, מה שלא יכול לקרות.
התחנות הללו מנסות לספק צרכים של כולם ולחקות מודלים של כולם. השינוי בתחום
הזה יוכל לקרות רק אם וכאשר יובן שבמדינה בגודלה של ישראל, למעט אי שקוראים
לו אילת, אין מקום לרדיו אזורי כי כל המדינה יותר קטנה מאזור בחו"ל. רק כשייתנו
רישיונות ארציים לתחנות האלה נוכל להתחיל תחרות אמיתית".
- ומי עוד אשם?
"אני מפנה אצבע מאשימה שנייה כלפי השידור הציבורי. אין לי טענות שיש בארץ קול
המוזיקה ו-88 FM, אבל חסרה במפת השידור הציבורי תחנה שמנסה לפנות אל קהל יעד
צעיר, שמשדרת מוזיקה בינלאומית וישראלית עם דגש על בינלאומית. רשת ג' מילאה
את הפונקציה הזאת. היום רשת ג' משדרת מוזיקה עברית, והאפיון היחיד הוא השפה.
אבל שפה זה לא אפיון, אחרת כולנו היינו דומים.
"אז המחסור בסוג הזה של השידור בשידור הציבורי משאיר את הזירה כולה רק לגלגל"ץ,
שהופכת, לא מתוך בחירה, לסוג של מונופול, ואז גם הופכת לשעיר לעזאזל של כל
אלה שמבינים שיש בעיה אבל מציעים את הפתרון במקום הלא נכון. קטונתי מלייעץ
למנכ"לי השידור הציבורי, אבל גם ברמה המסחרית - ואי אפשר להתעלם מהעובדה שהשידור
הציבורי בתחום הזה מתפרנס מפרסומות - מפרסם חייב לדעת שקהל היעד אפקטיבי ואטרקטיבי".
ש "יש גם אנומליה בעובדה שהמדינה, שאמורה להגן עליי ועל זכויות היוצרים, היא
גם הלקוח שמתמקח איתנו על גובהן. זה בא לידי ביטוי בתביעה של אקו"ם נגד משרד
המשפטים בעניין גלי צה"ל: נציג משרד המשפטים מנהל את המשא ומתן מטעם גלי צה"ל.
וגם לרשות השידור יש אינטרסים מנוגדים לאינטרס השמירה על הזכויות".
- דיברנו על מוזיקה ברדיו. ומה עם מוזיקה בטלוויזיה?
"לפעמים מישהו זורק אבן לתוך באר ומאה חכמים לא מצליחים להוציא אותה. מישהו
החליט שמוזיקה בטלוויזיה זה הזמן שבו אנשים הולכים לעשות פיפי או מזפזפים.
וזו שטות ממדרגה ראשונה, אבל היא תפסה לעצמה אחיזה אצל חלק מקברניטי הטלוויזיה.
"לפני 11-10 שנה היה שיר, "video killed the radio star". ובאמת, נוספה ויזואליה
לאמן, ויחד איתה בניית דימוי, אימג'. כל אלה נמנעו מתעשיית המוזיקה בישראל.
הרי לא משנה אם האמן הוא הבי מטאל או מיינסטרים, אור הזרקורים שנחשף אליו היה
אחיד, שטוח. האופן שבו הוצג בתוכניות הכורסה היה אחד, לא יכולת לבנות אימג'
לאמן".
- בשביל זה יש לנו את ערוץ המוזיקה.
"מצד אחד אני מאחל לו המון הצלחה. מצד שני, לבי-לבי עליו על שבחר לשדר מוזיקה
ישראלית בלבד. כמפרסם וכאיש שיווק, אני תוהה איך אני מביא את הילדים שלי לצפות
בערוץ של מוזיקה ישראלית בלבד".
- מה דעתך על האפליה המתקנת ברשות השידור למוזיקה מזרחית?
"זוהי שערורייה בפני עצמה. אהוד ברק ביקש סליחה מהמזרחים. אני מניח שהוא יודע
על מה הוא מדבר. אני לא חושב שאני אישית חטאתי ופשעתי נגד מישהו, ואני לא מבין
איך ניתן לעשות הפרדה בין מוזיקה ים תיכונית ישראלית ובין מוזיקה ישראלית בכלל.
וכשאני שומע שיו"ר רשות השידור ומנכ"ל רשות השידור מכתיבים מכסות להשמעה של
מוזיקה מזרחית מול מוזיקה ישראלית אחרת, אני לא יכול אלא להתחלחל.
"האם ריטה, שהיא ילידת אירן, או עמיר בניון, שהוא ממוצא מזרחי, או יהודה פוליקר
או מיקי גבריאלוב או שלומי שבת הם מזרחים או ישראלים? מה זה, חוק השבות? מיהו
מזרחי? האם על סמך מקום לידתו? האם שני הוריו צריכים להיות מזרחים או שאחד
מספיק? זה שקבוצה של יוצרים מתכנסת לפדרציית הפיל - מוזיקה ים תיכונית - ומפעילה
את הכוח הפוליטי שלה לעשות את הרגולציה הזאת, זה חוסר הגינות. ומה עם מוזיקה
רוסית? פולנית? יש כאן עיוות והנצחה של חטא היסטורי. אם רוצים לתקן, בואו ביחד".
ש בניגוד למלחמה בגנבי הרכב, למשל, שמעוררת הרבה בעיות בתחום הלוגיסטיקה אבל
שום בעיה של יחסי ציבור, המלחמה בפיראטיות היא חומר נפץ תדמיתי. פשוט מפני
שאתה נלחם בצרכן שלך עצמך, ובכך עלול לקומם אותו עליך.
אף אחד לא רוצה להיות תעשייה שנואה, בטח לא בתחום צריכה כזה, כי מוזיקה הרי
קונים כי אוהבים אותה. והאינטרנט, עוד מימיו הראשונים, הוא מדיום שיש בו אווירה
של חופש ואנטי ממסדיות. אם ניקח למשל את ניצחונה של התעשייה על נאפסטר, גם
בעיני בראון זה היה ניצחון פירוס.
"התעשייה העולמית והמקומית", אומר בראון, "עסוקה בשאלה איזה סוג של פעולה לנקוט.
התעשייה הייתה צריכה כבר לפני חמש שנים לבוא ולהסביר בצורה הרבה יותר ידידותית
למשתמש והרבה יותר אסרטיבית ואגרסיבית שמי שיפר את זכויותיה ייענש. אבל תדמיתית,
השאלה תמיד הייתה אם נבון להילחם נגד הצרכן שלך או שתחפש דרכים אחרות שימנעו
את זה. זה הביא לתפיסה ההגנתית, לניסיון להגן באמצעים טכנולוגיים במקום לחשוב
חשיבה התקפית.
"היום האמריקאים מציעים פתרונות רדיקליים - לתקוף את המשתמש הסופי ולהטיל עליו
עונשים של עד 150 אלף דולר. הייתה פסיקה שבה הצליחו לחייב ספק אינטרנט לחשוף
שמות משתמשים שמורידים חומרים באופן פיראטי - את הכבדים בהתחלה. יש הצעת חוק
בסנאט לחייב ספקי אינטרנט להתקין מערכת שמזהירה כל מי שמוריד שני שירים: אם
לא תפסיק, מערכת ההפעלה של המחשב שלך תיהרס".
- והרעיון של הורדת שירים בתשלום, כחוק, מצליח?
"באמריקה יש כמה אתרים שבהם אפשר לשלם, אבל הם לא נותנים את המענה המלא. היחס
בין הורדת שירים בתשלום להורדה פיראטית הוא 1:100. צריך להגיע למצב שבו תהיה
בחירה אם לקנות דיסק או לקנות שיר דרך האינטרנט. אבל היום, כאשר הבחירה היא
בין תשלום ובין חינם, ברור מה בוחרים".
- חושבים על דרך להילחם בתוכנות שבעזרתן מורידים שירים כמו שנאבקו בנאפסטר?
"בנאפסטר היה ברור שמתבצעת הפרה מסיבית של זכויות יוצרים, כי שם מאגר המוזיקה
עבר דרך המחשב המרכזי של נאפסטר. בטכנולוגיות כגון קאזה ומורפאוס הבעיה יותר
סבוכה. אלה טכנולוגיות שמאפשרות העברת אינפורמציה בין מחשבים, בדומה ל-ICQ,
ללא התערבות מנגנון מרכזי. לכן אתה לא יכול לתבוע את האתר שממנו מורידים את
התוכנה. זה כמו טרור, ועל כן הפילוסופיה היא פילוסופיה של מלחמה בטרור: אתה
צריך להכות נקודתית במשתמש".
- לא רוצה להישמע שמאלנית, אבל אולי לפני שמכים כדאי לנסות הסברה?
"היה קמפיין 'האמנים השותקים' לפני כמה שנים, אז דובר יותר על צריבות דיסקים.
ברוח הציניות הישראלית זה התקבל בהרמת גבה. מטבע הדברים אתה בוחר לקמפיין כזה
אמנים מובילים, וקשה לציבור להזדהות עם מי שעל פניו - למרות שבמציאות זה לא
ממש כך - מרוויח הרבה כסף, ועוד פונה לחסדיו".
ש בראון טוען שכאשר הדברים נוגעים בזכויות היוצרים במוזיקה למדינה "יש כשל
בהבנה מי יותר חשוב בשרשרת המזון הזאת של ייצור מוזיקה. יכולים להאשים אותי
בסובייקטיביות, אבל הערך הכלכלי של יצירה מוזיקלית מתחיל בתעשיית המוזיקה.
היוצר יכול ליצור את שירו בבית וכבודו במקומו מונח, האמן יכול לשיר למיקרופונים
הביתיים וזה עלול היה להישאר נחלת ההארד דיסק שלו, לולא מישהו בתעשיית המוזיקה
החליט להוציא את זה לאור. רק כאשר המוזיקה יוצאת לאור מתחיל תהליך כלכלי שניתן
לכמת אותו, ורק אז האמן או היוצר מתחיל לקבל את חלקו.
"אבל בגלל שיש פחות סימפטיה למילה 'תעשייה' מאשר למילה 'יוצר', הרבה יותר קל
גם למחוקק וגם למשרד המשפטים וגם למדינה ברמת יחסי הציבור שלה להעדיף את היוצר
והאמן על פני אלה שמייצגים את התהליך האמיתי".
- במה מתבטאת ההעדפה?
"ברמת החקיקה יש העדפה לזכות היוצרים, וניתן לבוא ולטעון שבמקומות רבים בעולם
התקדימים מצביעים לכיוון הזה. אבל גודלה ואופייה של המדינה בעצם מכתיבים אחרת.
צריך למצוא פתרון שנותן לתעשייה את יכולת הקיום שלה. כי הרי כל התרבות הישראלית
המוקלטת היא פרי של יוזמה פרטית. התעשייה הזאת מעולם לא סובסדה, מעולם לא קיבלה
שום תמיכה ציבורית, ובעצם כל המוזיקה היפה שאנחנו שומעים היא פרי השקעה של
אנשים פרטיים".
- שבוודאי לא עושים זאת לשם שמים.
"הם לא היו יכולים לעשות זאת אם הם לא היו נציגויות של חברות בינלאומיות. אין
בישראל חברה גדולה שעוסקת במוזיקה ישראלית בלבד. זה די אסון לחשוב שאין זכות
קיום למוזיקה ישראלית ללא הישענות על קטלוגים בינלאומיים".
ש הליקון היום איננה חברת תקליטים בלבד. היא חברה שהרחיבה את פעילותה לייצוג
אמנים, לאמרגנות, וגם לייצור בפועל של התקליטורים, מה ששתי חברות המוזיקה הגדולות
האחרות בישראל, אן.אם.סי והד ארצי, אינן עושות. בראון, שמחבב מטבעות לשון,
אומר שהוא עוסק ב"ניהול כישרון".
הוא שותף בחלקים שווים עם איציק אלשייך. הם נפגשו לפני קצת יותר מ-20 שנה במפגשים
של הפדרציה. שניהם בני אותו גיל (51). בראון היה אז ב-CBS, שם מילא הרבה תפקידים
מקומיים ובינלאומיים, האחרון שבהם סמנכ"ל שניהל את הצד הקריאטיבי. אלשייך הוא
דור שני לתעשיית המוזיקה. אביו, נפתלי אלשייך, הקים את מפעל התקליטים הראשון
בישראל, ישראפון, והוציא את התקליטים הראשונים של העופרים ואריק איינשטיין.
עם השנים התמקד יותר בייצור.
באותה תקופה החל בראון לחשוב על המשך הקריירה שלו. בחברה בינלאומית כמו CBS
מהלך חייו של עובד בכיר דומה למהלך חייו של בכיר בחברת ניהול מלונות בינלאומית.
ניהול חברה במדינה אחת, לאחר מכן באחרת. בראון לא רצה להיות סוכן נוסע. אלשייך
באותו זמן "הבין כבר אז שהעתיד הוא תוכן ולא רק הפלסטיק. הוא חשב שהחיבור בינינו
עשוי להיות סינרגטי".
"החיזור" לקח שלוש שנים. בכל זאת, לבראון היה ג'וב טוב בחברה בינלאומית. "הוא
טוען שהוא חיזר אחריי. אני חושב שם אני חיזרתי אחריו. עד שמצאנו את עצמנו בחדר
קטן באזור התעשייה בחולון, שם ישבה ישראפון המיתולוגית. ב-1 באפריל 1985 התחלנו.
אמרנו, זה לא עסק רציני מדי, אז 1 באפריל נשמע מספיק מצחיק. וככה התחלנו".
שניהם אהבו ישראלי (למרות שבראון מעיד על עצמו שהמוזיקה שלו היא קודם כול רוק),
אבל "היה ברור לנו לחלוטין שתעשיית המוזיקה הישראלית יכולה להיחשב תחביב, ולא
מקצוע מבחינת סיכון מול סיכוי. השוק אף פעם לא היה גדול מדי, ועלויות ההפקה
של תקליט בישראל לא שונות בהרבה מהפקת תקליט לאמן בינלאומי". לכן במקביל הפכו
נציגות של שתי חברות בינלאומיות, EMI ויוניברסל. בסל הבינלאומי שלהם יימצאו
U2, מטאליקה, אמינם, בוב מרלי, ז'ק ברל ושאר הצרפתים, סינטרה, נט קינג קול,
ביטלס, פינק פלויד, רדיוהד, מסיב אטאק, רובי ויליאמס, נורה ג'ונס ועוד רבים
אחרים. וגם קלאסי, ג'ז וכל השאר.
כיום קבוצת הליקון מורכבת מאשכול של חברות, בבעלות דומה אך לא זהה. יש מפעל
לייצור דיסקים, חברת ABCD, להליקון ולאחרים. "אומרים שלהליקון יש מפעל כי לאבא
של איציק היה מפעל תקליטים, אבל זה לא נכון. הפילוסופיה הייתה מלאי. אנחנו
מייצרים ישר למדף. תמיד שואלים אותנו, למה אין שבוע התקליט העברי. זה מפני
שכמות המלאים המתים שלנו, שלא כמו תעשיית הספרים, מזערית". יש הליקון רקורד,
שמייצגת את יוניברסל ואת EMI, וכל אחת משתי החברות הללו היא בעצם קבוצת חברות.
ש להליקון יש גם חברה לייצוג אמנים ישראלים ושמה הליקון כנען, "שהוקמה מתוך
פילוסופיה שקריירה של אמן היא דבר הרבה יותר רחב מהקריירה המוקלטת שלו". לכן
היא מספקת ניהול אמנותי ועסקי של קריירה, "מה שנהוג לקרוא אמרגנות ואנחנו קוראים
לו בוקינג. התחלנו לפתח את זה לפני חמש שנים, לא מתוך ניסיון לריכוזיות אלא
מתוך צורך אמיתי של הבייבי אקטס, האמנים המתחילים, שמשרדי הבוקינג הגדולים
לא יכלו להקדיש להם את תשומת הלב הנדרשת. בעצם, החברה הזאת התחילה מצורך של
עברי לידר".
- אחד המתחרים שלכם, הד ארצי, נמצא בצרות קשות.
"קודם כול הד ארצי היא חלק מההוויה הישראלית. הצלחתה או אי הצלחתה חשובה לתרבות
הישראלית. מה שקורה שם עובדתית זה שילוב של סביבה עסקית קשה לצד החלטות כאלה
ואחרות שאולי פחות הצליחו ממה שתוכנן. אבל בגלל שהד ארצי היא גם הבעלים של
רשת טאואר רקורדס, אז הדאגה שלי לגורלם והעניין שלי בהתנהלותם העסקית הם מעבר
להתייחסות לקולגה. זה משפיע על כל התנהלות התעשייה.
"מאחר שטאואר היום נמצאים בין מכירות ובין בעלים, הם לא באמת מוכרים תקליטים
ולא באמת קונים תקליטים. הם מחזיקים רק להיטים, ולטווח ארוך גורמים נזק לעצמם
ולתעשייה. כדי לקנות להיטים לא צריך אותם. הגדולה של חנות מוזיקה היא היכולת
לדפדף, לראות מגוון. אני מאוד מקווה שהד ארצי יצליחו וטאואר תתעשת ומדיניות
הריסון הרפרטוארי שהם נוקטים כרגע היא סימפטום זמני ולא מחלה כרונית".
- מה דעתך על התוכנית "כוכב נולד"?
"רבים וטובים, גם בטלוויזיה וגם בתעשייה, שהיו סקפטיים לגבי יכולת ההצלחה של
תוכנית שמגלה כישרונות צעירים מוכנים היום לאכול את הכובע. הגל שזה עושה מוכיח
שיש רעב אמיתי לכישרונות במוזיקה.
"יש בארץ הזאת מבקרי מוזיקה למיניהם, בעיקר במקומונים, שמכתיבים את הטעם הציבורי.
יש להם סלידה ממיינסטרים ואפילו שנאה אליו. ומה זה בעצם מיינסטרים? הוא מיינסטרים
באפיל הסופי שלו, אם הוא פופולרי או לא. אם הוא פופולרי, אז כנראה שהוא הגיע
למכנה משותף רחב.
"התעשייה, ובעיקר המבקרים, לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. יש מטבח מתוחכם
ויש פאסט פוד. אני לא מזלזל בהמבורגר טוב וגם לא בארוחת גורמה. צריך לקחת את
עצמנו קצת יותר בחיוך, ופופ זה חיוך. אני אומר למבקרים, חבר'ה, אין שום דבר
רע בפופ, אל תקטינו את זה".
כתבות
ני"ע
