חקירת סיבות מוות

משטרת ישראל ומשרד העבודה והרווחה הגישו בקשה לניתוח גופתו של המנוח, וזאת במסגרת בקשה שהוגשה לחקירת סיבות מותו, בגין חשד לכאורי, לפיו המוות נגרם בשל רשלנותם של גורמים באתר הבנייה. שופט בית משפט השלום בירושלים, דוד מינץ, נעתר לה, למרות התנגדות העותרים, בני משפחתו של המנוח.

שופטי בג"ץ נעתרו לעתירת בני המשפחה והורו על ביטול החלטתו של השופט מינץ.

2. החוק מונה שני תנאים לעריכת נתיחה שלאחר המוות. הראשון - קיומו של חשש סביר שמות המנוח נגרם בעבירה, ברשלנות או בהזנחה. התנאי נבחן באמצעות מבחן אובייקטיבי, של השופט החוקר הסביר, ועל סמך מבחנים של שכל ישר המתחשבים בניסיון החיים. זהו תנאי הכרחי, אם כי בלתי מספיק.

התנאי השני - שניתוח הגופה "דרוש לבירור סיבת המוות", הן בהיבט הביולוגי-קליני המתרחש ברגע המוות (הסיבה הרפואית) והן בהיבט בחינת שרשרת הגרימה שהובילה להיווצרותה של אותה סיבה רפואית, לפחות כאשר הן אינן ידועות.

לצד תנאים אלה, מתקיימים תנאים נוספים בדבר שיקול הדעת המופעל בבקשות דומות והצורך לאזן בין האינטרסים השונים, הפרטיים והציבוריים, המושפעים מהחלטת הנתיחה.

3. על תנאים אלה נמנית החובה לנהוג במידה ובמידתיות, שנועדה, בין היתר, להגן על אינטרסים של המנוח ושל בני משפחתו והנגזרים מכבוד האדם שלהם.

לחובה זו שני פנים - הצורך להקדים ולבחון את האפשרות לקיומם של אמצעים חלופיים לנתיחה, אמצעים שבכוחם להבהיר את סיבת המוות במובנם הרחב; והחובה לקיים את הנתיחה "מן הקל אל הכבד", כלומר תוך התערבות כירורגית מעטה ככל האפשר.

הקפדה על תנאי המידתיות, על שני פניו, תבטיח איזון ראוי בין האינטרסים השונים והנוגדים המתקיימים בכגון דא.

4. השופט מינץ נימק את החלטתו בכך, שאי עריכת הניתוח תעמיד לנאשם עתידי טענה, לפיה נמנעה בכך האפשרות לבחינה "עצמאית" של גרם המוות, וש"אם לא נתיר את הנתיחה לא יהיה אפשר במשפט עתידי להסיר כל ספק בדבר סיבת המוות".

שופטי בג"ץ נמנעו במכוון מלהביע את דעתם בשאלה, האם ראוי לאפשר נתיחה שלאחר המוות רק במטרה לשלול טענות הגנה אפשריות במשפטים עתידיים.

במקרה הנדון נדחתה עמדתו של השופט מינץ, מפאת אי עמידתה בתנאי המידתיות. למשטרה עומד אמצעי חלופי, בדרך של בחינת דגימות הדם שניטלו מן המנוח. המדינה לא טענה שאין בכוחו של אמצעי זה לספק את מבוקשה. (בג"ץ 754/03)