ביהמ"ש הרשיע את ליאוניד רויטמן בגניבת 18 מיליון דולר מכספי עולים

רויטמן הציג בפני העולים החדשים מצגי מירמה מטעים ושקריים. בין היתר, הוא הבטיח לעולים להעביר לארץ את הכספים שנתנו לו ברוסיה, קיבל מהם סכומי עתק ולא החזיר למאות משפות סכום כולל של כ-18 מיליון דולר אשר אבדו בעקבות התמוטטות עסקיו.

מדובר בפרשה שהחלה בשנת 1992, בה החל רויטמן בפעילות שנועדה לסייע לעולים ולמהגרים להעביר את כספם לישראל ולארצות יעד אחרות ובכך להתגבר על הקשיים והמגבלות שהיו קיימים ברוסיה באותה עת.

הוא יצר מצג שיש ביכולתו להעביר את כספי העולים באופן בטוח ואחראי ללא נטילת סיכונים, תוך מתן בטחונות, שיבטיחו את קבלת הכסף. בהסתמך על מצג זה, הפקידו אלפי משפחות ויחידים את כספם ולעיתים גם את כל רכושם ברשותו של רויטמן.

את הכספים שקיבל מהעולים, הוא השקיע בפעילויות עסקיות שונות ובמתן משכורות לעובדים הרבים שהעסיק.

כל זאת תוך לקיחת סיכון ובסופו של דבר תוך מודעות שלא ניתן יהיה להחזיר את הכספים. התברר, כי במהלך פעילותו אמנם העביר כ-53 מיליון דולר לישראל ומסר אותם לאלפי עולים שהפקידו את הכספים.

פסק הדין מבהיר כי מתוך הכספים שקיבל רויטמן, 9 מיליון כלל לא הועברו לארץ ו-9 מיליון נוספים שהועברו לארץ לא הגיעו לידי העולים. יצוין כי עם התפוצצות הפרשה החליטה המדינה לפצות חלק מהעולים והעבירה ל-465 משפחות כ-29 מיליון שקלים תמורת הכספים שאבדו.

התברר עוד, כי רויטמן תרם כ-3.5 מיליון דולר לארגוני צדקה שונים ובשאר הכסף עשה למען קידום עסקיו הפרטיים. הוא קנה נכסי נדל"ן, דירות והשקיע השקעות לטווח ארוך בסיכון גבוה. בסופו של דבר התמוטטו עסקיו של רויטמן ולמרות שהיה מודע למצב הכלכלי הקשה של עסקיו, המשיך לקבל כסף מהעולים תוך שידע כי לא יוכל להחזיר אותו. הוא רכש מכון לטרקטורים ברוסיה ולקח הלוואה לשם הרכישה בריבית של 200%. בעקבות כך, הההלוואה בסך שני מיליון דולר הפכה לאחר שנה וחצי לחוב של 8 מיליון דולר. על מנת לזכות באמונם של העולים שהפקידו בידיו את הכספים, הציג בפניהם ערבויות מזויפות מבנק ישראל וכן אישור מבנק ישראל לסחר במטבע חוץ.

את המדינה ייצגו עו"ד שלמה למברגר ליאורה חילו, ואת רויטמן עו"ד הלנה לובושיץ ועו"ד רוזה פרידמן מהסנגוריה הציבורית.