במקום "הערב החמישי" חמישה ערבים

חיים יבין חוזר לערוץ 1, לאחר 10 חודשים בלבד בהם היה בשידורי קשת בערוץ 2. יבין יגיש החל מ-1 בספטמבר את "מבט", שתחזור באופן קבוע לשעה 21:00, ויעשה במהלך השנה כחצי תריסר סרטים דוקומנטריים בני שעה.

ביום ו' האחרון חתם יבין על הסכם עם מנכ"ל קשת, אורי שנער, וחוזהו בן 3 השנים - שהחל בספטמבר 97' - שוחרר לאחר מו"מ ממושך שניהל עם מנכ"ל רשות השידור, אורי פורת.

מעברו של יבין לקשת לפני כשנה נתפס כמהלך דרמטי, שלווה בסיקור עיתונאי מסיבי. 'מר טלוויזיה', אשר היה בטלוויזיה הישראלית מאז היווסדה לפני 30 שנה, עוזב. מהדורת מבט האחרונה של יבין היתה עוצרת נשימה. גם בנייתה של גאולה אבן כממשיכת הדרך היה דרמה לא קטנה. העברת הלפיד נעשתה ממש שם על המסך.

ואם כל זה לא הספיק, באותם ימים התפוצצה פרשיית החוזה שבין יבין לקשת, שכמעט דלף לאחר ששודר בטעות לפקס של אדם שביקש למכור את החוזה לאחד העיתונים.

ראשי קשת ויבין הזדרזו אז לפנות לבית המשפט, בבקשה שיוציא צו מניעה נגד הפירסום.

יבין הסביר שהרגיש שמיצה את עצמו בהגשת מבט, וכי הוא מבקש לעסוק בעבודה דוקומנטרית רבה יותר. אז נטען בשמו שהנהלת ערוץ 1 אינה מאפשרת לו לעסוק בדוקומנטריה, וכי רוח הדברים שם היא 'להצעיר' את המסך.

עתה, משתמש יבין בטרמינלוגיה דומה כדי להסביר את הדז'ה-וו: "אני מרגיש שאני חוזר לאהבה ישנה. כשעזבתי את ערוץ 1 היתה לי תחושה שמיציתי את עצמי. היתה לי תקופה מרתקת בקשת, אבל הרגשתי שחסרים לי אקשן, אקטואליה והופעה יומיומית על המסך, ולא פחות מכך עשייה דוקומנטרית".

וזה בדיוק היה עקב אכילס של התוכנית של יבין בערוץ 2 - העשייה הדוקומנטרית, ויותר מכך כשל המערכת. התוכנית, בעריכת דודו גלבוע, לשעבר מנהל החדשות בערוץ 1 - היתה אכזבה מצלצלת.

חלק מהנושאים שטופלו בתוכנית 'הערב החמישי' היו למעשה סרטים שהתבססו על תחקירים או נושאים שכבר טופלו בהרחבה בעיתונות הכתובה, כמו הטראומה של המסתערבים בשטחים, טיסת הפאן-דיי של אל-על ללונדון, ואחרים. התרומה העיתונאית של תוכניתו של יבין לאייטמים אלה היתה שולית. גם יתר הכתבות לא הצליחו להמריא. לתוכנית לא היו כתבים דוקומנטריים מהשורה הראשונה, ותרומתו הסגולית של יבין, כמגיש אוטוריטטיבי, נפלה לעתים על תוכנית ריקה מתוכן.

בקשת, גם אם לא יגידו זאת, היו מאוכזבים. יבין היה מיועד לתת פייט בז'אנר בו הם לא היו חזקים. הביקורות בעיתונות היו קשות מאוד, וגם נסיון למצב את התוכנית מאוחר יותר, על מנת "לבגר" את קהל הצופים, לא צלח.

את מירב הביקורות השליליות חטפה התוכנית האחרונה, בה הצטרף צוות צילום לשוטר שבא להודיע למשפחת עולים שאבי המשפחה נפצע בתאונת דרכים, פציעה ממנה נפטר. התוכנית, שהתיימרה לזעזע בנושא תאונות הדרכים, נתפסה כזעזוע אתי ואסתטי גדול, כחדירה מזעזעת לרשות הפרט של המשפחה האומללה, ברגע אנושי קשה.

יבין: "הביקורות נבעו מהעובדה שהיו ציפיות לא ריאליות לגבי מה שאפשר לעשות. לקחו את 'מר טלוויזיה', והצמידו לו ציפיות שהרקיעו שחקים. מה הם חשבו, שאשלוף שפן מהכובע?

"אם התוכנית בקשת היתה נמשכת, אני בטוח שהיא היתה מתייצבת ומוצאת מקום ראוי".

"הערב החמישי" שודרה בימי ה', חלק מהזמן מול שידור משחקי הכדורסל בערוץ 1, והשיגה רייטינג ממוצע של %23. "אילנה דיין בטלעד, בעונה החמישית שלה, משיגה רייטינג של %25, והיא מול 'כדורגל עולמי' בערוץ 1", אומר יבין.

"רייטינג של %23 מול מכבי ת"א הוא הישג מצויין", אומר שנער, "היו לתוכנית כמה סיפורים משמעותיים: פרשת החובשים במשבר המפרץ, הכתבה על ג'ואריש, העצירים המינהליים. זו לא היתה שנה פשוטה".

- אם יבין לא היה הולך, לא היית מתיר את החוזה איתו?

שנער: "יבין פנה אלי בבקשה להתיר את החוזה, וידעתי והוא נמצא בהתלבטויות מזה מספר חודשים. עוד ביום ב' האחרון ישבתי איתו על תכנון הפורמט לשנה הבאה, בידיעה שהוא מתלבט. אמרתי לו שלא אעמוד בדרכו. אני מאמין שכשרון כמו יבין לא צריך להחזיק בכוח".

- מה יהיה במקומו במשבצת התחקירים?

"לא אלמן ישראל".

קשת, שמקבלת את שידורי השבת ב-1 בינואר 99', תכננה לשבץ את יבין בתוכנית תחקירים שתשודר במוצאי-שבת, כמו "60 דקות" של סי.בי.אס, במוצאי יום ראשון. יבין, כך נטען, נעלב שהוא מורחק עד ינואר, הרבה אחרי שכל יתר כוכבי ערוץ 2 חוזרים מחופשת הקיץ.

יבין: "נכון שמוצ"ש זה לא ממש פריים-טיים, אבל הצעתי לשנער תוכנית בדומה ל'פנורמה', או 'מבט שני', חצי שעה בנושא אחד לעומק. אבל בבדיקה, מצאנו שזה מאוד קשה. בשוק הפרטי אין יוצרי דוקומנטריה שיכולים לעסוק רק בזה. בינתיים הגיעה הצעה מפורת עם פיתויים רציניים וגדולים".

- יותר כסף?

יבין: "זו לא היתה הצעה כספית. אני חוזר לאותו סוג חוזה (בין רשות השידור לחברת יבין תקשורת - א.ק) שהיה לי קודם. מוטיב השכר לא היה גורם בשיקולים שלי".

אפשר להאמין לו. יבין, למרות הרקורד שלו בדוקומנטריה, הוא פריק של הגשה טלוויזיונית. אחרי 30 שנה על המסך בערוץ 1, הוא התקשה להתרגל להופיע על מסך ערוץ 2 רק מספר דקות קטן פעם בשבוע. החשיפה, מסתבר, ממכרת, ויבין לא רצה ולא יכול היה להיגמל