ביהמ"ש העליון חייב את גלעד שרון למסור למשטרה מסמכים בפרשת קרן

הרכב של חמישה שופטים קבע, כי זכות השתיקה של נחקר איננה חלה על מסמכים אשר בית המשפט הורה לו למוסרם למשטרה. עם זאת, לנחקר זכות לפנות לבית המשפט על מנת למנוע את מסירתם, אם אלה עלולים לגרום להפללה עצמית.

בשלב שני על בית משפט השלום יהיה לקבוע אם מסמכים אלה עלולים להפליל את גלעד שרון. אם התשובה היא חיובית, על בית המשפט יהיה לקבוע אם בנסיבות העניין יוכל להעניק לגלעד "חיסיון שימוש", כך שיובטח לו כי שהם לא ישמשו כראיה נגדו בהליכים משפטיים בעתיד.

פסק הדין מציין, כי מדובר במסמכים בנקאיים אשר לא נוצרו ע"י גלעד שרון אלא ע"י גוף אובייקטיבי, והנטייה היא לראותם כמסמכים ציבוריים. על מסמכים ציבוריים אין חיסיון, ולכן נראה, כי בסופו של דבר המסמכים הללו עשויים להיות מועברים למשטרה.

המשטרה ביקשה להתחקות אחרי מסמכים הנמצאים בידי גלעד שרון. המשטרה היתה מנועה מלבצע חיפוש בחוות השיקמים, בשל החסינות של ראש הממשלה המתגורר בה.

בית משפט השלום הורה לגלעד למסור את המסמכים, ועל כך עירער לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב באמצעות עוה"ד מיכה פטמן ושרון קופ. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע, כי עומדת לו זכות שתיקה מוחלטת והיא מתייחסת גם למסירתם של מסמכים.

על כך ביקשה המדינה לערער לעליון, באמצעות מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות, עו"ד אפרת ברזילי, ועוה"ד יהושע למברגר וארז נוריאל. המדינה טענה, כי לא קיימת לגלעד, כחשוד, זכות לשתיקה מוחלטת לגבי המסמכים, אלא חיסיון מפני הפללה עצמית בלבד.

את פסק הדין כתב השופט תיאודור אור בהסכמת השופטים אליהו מצא, מישאל חשין, דורית בייניש ואדמונד לוי.

אור קובע כבר בתחילת פסק הדין, כי זכות השתיקה איננה משתרעת על מסירתם של מסמכים אשר בית משפט הורה לחשוד למוסרם, וזאת בתנאי שאינם מפלילים אותו.

המצאתם של מסמכים בהתאם לצו, אומר אור, דומה יותר לחיפוש המתבצע בדירתו של אדם מאשר למסירת עדות בעל-פה. לכן, שיתוף הפעולה הנדרש מחשוד בשעת מסירת מסמכים הוא מזערי ביותר, והוא איננו חייב לומר דבר.

עוד קובע אור, כי ההימנעות מהמצאת המסמכים על-פי צו, כמוה כסיכול פעולות המשטרה בשעת חיפוש. לא ניתן להתנגד לחיפוש בשמה של זכות השתיקה, ובצורה דומה לא ניתן למנוע את מסירת המסמכים.

עוד מציין פסק הדין, כי ניתן יהיה להבטיח את אי הפללתו העצמית של אדם, בשלב שבו נבחן תוכן המסמכים ע"י בית המשפט, באמצעות דיון במעמד החשוד בלבד, כך שתוכנם לא ייחשף לתביעה. רק בשלב שני יוכל בית המשפט לשקול, האם להפעיל את סמכותו ולהסיר את החיסיון בתנאי שהמסמך לא ישמש כנגד החשוד בעתיד.

עוד מציין פסק הדין, כי ככל שהמסמך שלגביו מבקש חשוד חיסיון חשוב יותר לחקירה המתקיימת לגבי אחרים, כך על בית המשפט לנטות יותר לחייב את החשוד במסירתו. (רע"פ 03/8600).