עירית רמת גן (להלן: "המשיבה" או "העיריה"), ערכה בשנת 2000 מדידות שטחים בנכסים בתחומה השייכים למחזיקים שונים (להלן: "המערערים"). במדידות אלה הוברר, במקרים רבים, ששטחי הנכסים גדולים מאלה אשר על פיהם נקבעו חיובי הארנונה בשנים קודמות. נוכח העובדה ששטחי דירות מגורים נמצאו גדולים יותר, היתה לכך השפעה גם על הסיווג החל על פי צו הארנונה, על אותן דירות, וכתוצאה מכך, חיוב הארנונה על כל אחד מהמערערים גדל.
המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי בת"א עתירה מנהלית ובה הם תקפו את חיובי הארנונה שהוטלו עליהם. לטענתם, בהעלותה את חיובי הארנונה כאמור, פעלה העיריה בניגוד להוראות תקנה 4(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומית בשנת 2000) (להלן: "התקנות"), אשר מורה כלהלן:
"שינוי סיווג
(א) מועצה לא תשנה סוג, סיווג או תת סיווג של נכס בשנת 2000 באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה, אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו" (להלן: "תקנה 4(א)").
על פי טענת המערערים, שינתה המשיבה את הסוג או הסיווג לדירותיהם בשנת 2000 שלא כדין, ועל סמך שינוי לא חוקי זה של הסיווג נעשו חיובי הארנונה לשנת 2000. טענת המשיבה היא, שהיא לא שינתה את הסיווג של דירות המערערים כמובנו של שינוי סיווג בתקנה 4(א).
שופט ביהמ"ש המחוזי בת"א, עודד מודריק, דחה את העתירה.
על פסק דין זה ערערו המערערים לביהמ"ש העליון, אשר נתן את פסקו מפי השופט אור ובהסכמת השופטים בייניש וג'ובראן.
על פי תקנה 4(א), המועצה לא היתה רשאית לשנות סוג סיווג או תת סיווג של נכס בשנת הכספים 2000, אם בפועל לא השתנה השימוש בו.
אין מחלוקת, שלא חל שינוי בשימוש בדירות המערערים. הן שימשו ומשמשות כל העת למגורים. על רקע זה, טוענים המערערים, שכל שינוי בסיווג שנעשה בבתי או דירות מגוריהם, כתוצאה מהמדידה החדשה של שטחיהם, מהווה שינוי אסור על פי תקנה 4(א).
השופט אור דוחה טענה זו. השינוי בו עוסקת תקנה 4(א) הינו שינוי סוג, סיווג או תת סיווג, הנעשה בצו הארנונה עצמו. הכוונה היא, שחיובי הארנונה המתאימים מכוח הדין לא יועלו אלא בהתאם לאמור בתקנות. תכליתה של תקנה 4(א) אינה למנוע הטלת ארנונת אמת על פי צו ארנונה כפי שהיה בתוקף גם שנה קודם לכן. אין תכליתה לשמר טעויות, אם היו כאלה, במדידת שטחי דירות, או לקבוע חיובי ארנונה מוטעים בשיעור פחות מן המגיע על פי צו ארנונה תקף ומחייב.
צודקת המשיבה בעמדתה, על פיה לא שינוי של הסוג או הסיווג או תת הסיווג נעשה על ידה בשנת 2000 - שהרי השינוי שבתקנה 4(א) מתייחס לשינוי בצו הארנונה - אלא התאמה של חיוב הארנונה לסיווג המתאים בצו הארנונה, אשר בו לא חל כל שינוי. אין זה מתקבל על הדעת, שטעות או מחדל יונצחו עקב דיני ההקפאה של הארנונה (ראו לענין זה ע"ש (מחוזי, נצרת) 98/618 נטע דור נ' המועצה המקומית מגדל, תק-מח 99(2) 2593 (השופט נ' ממן); ועת"מ (מחוזי, נצרת) אבו זינב נ' מועצה מקומית גוש חלב, תק-מח 2002(2) 3681 (השופט נ' דנון)). תוצאה כזו גם גורמת לחוסר שוויון בין מי שמשלמים ארנונת אמת לבין מי שמשלמים ארנונה בשיעור מופחת רק בשל טעות או מחדל בעבר.
על מטרתם של סייגים בחוק, אשר באו למנוע העלאת ארנונה על ידי רשויות מקומיות בשנת 1990 (ראו סעיף 1(א) לחוק הארנונה הכללית וסייגים להעלאה בשנת 1990), תש"ן - 1990), אומר השופט זמיר:
"החוק לא התכוון לתת הגנה או לשריין זכות של נכס, אלא להטיל רסן על הרשויות המקומיות שהיו נוטות להעלות את סכומי הארנונה פעם אחר פעם, כדי לממן את העלייה בהוצאות הרשויות. בהתאם לכך, הרשות המקומית מנועה מלהעלות את שיעורי הארנונה או לקבוע קריטריונים חדשים לחישוב הארנונה, באופן שיעלה את סכום הארנונה. אולם הרשות המקומית אינה מנועה מלהעלות את סכום הארנונה של נכס מסוים, אם הסכום שנקבע בשנה הקודמת מבטא הפחתה מסכום הארנונה שהגיע כדין (ע"א 87/271 עירית לוד ואח' נ' טלרד תעשיות טלקומוצקציה ואלקטרוניקה בע"מ, בעמ' 122), או אם הסכום שנקבע בשנה הקודמת נובע מטעות בחישוב הסכום המגיע כדין (ע"ש (ב"ש) 90/28 אגד בע"מ נ' עיריית דימונה ואח', בעמ' 319-321)" (ע"א 91/5764 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בע"מ נ' המועצה האזורית בית שאן, פ"ד נ(3) 876, 878-879)".
דברים אלה יפים גם לענייננו.
התוצאה הסופית: הערעור נדחה.
עע"מ 03/104, ביהמ"ש העליון, השופטים: אור, בייניש, ג'ורבאן.
בשם המערערים: עו"ד מיכאל בויאר.
בשם המשיבה: עו"ד לוי ענת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.