לא פחות מהפנטת מהמונה ליזה

לפני חמש שנים היא פרסמה רומן, שמנסה לא רק לפתור את חידת פניה של "הנערה עם עגיל פנינה", הציור המדובר, אלא גם להחיות את חיי היומיום בעיר ההולנדית דלפט, שבה חי ופעל ורמיר. התוצאה היתה רומן עדין, אירוטי, נבון, על יחסים אפשריים שנרקמו בין הצייר לבין המודל היפה והצעירה שלו.

שבלייה קראה לה חריט (בסרט, לפי המבטא האנגלי היא נקראת גריט). חריט-גריט היא משרתת צעירה שעברה לביתו של ורמיר, לאחר שאביה התעוור ולא יכול היה להמשיך ולפרנס את משפחתו. ורמיר, נשוי ואב לאחד-עשר ילדים, גר בבית חמותו ומצייר בסטודיו נפרד בעליית-הגג. חריט מתקרבת לצייר, הן בשל המשיכה ביניהם, שלא מתממשת אף פעם לכדי יחסים פיסיים, והן משום שהחמות, מריה, מאמינה שהנערה היפה תזרז את עבודתו של הצייר, שעמל חודשים ואף שנים על כל אחד מציוריו. והציורים הם מקור הפרנסה היחיד של המשפחה הגדולה.

גם פטרונו של ורמיר, ואן רויבן, מעוניין שהנערה תשמש לצייר שלו מוזה ומודל, ואולי אף תוכל לספק את יצריו-שלו, של הפטרון. גם יחסו המשפיל של האיש לנערה נמסר בעדינות מרבית.

אפשר היה להמשיך ולספר את העלילה. למשל, על האהבה שהולכת ונרקמת בין הנערה לבין בנו של הקצב, וגם לתאר את יחסה המעליב של אשת ורמיר, קתרינה, לנערה שמאיימת על נשואיה. אלא שכל אלה לא מוסיפים לעלילה הדרמטית, כי היא לא קיימת ממילא.

הרזון הדרמטי, שהוחלף ברומן בתאור מוקפד של חיי היומיום בהולנד של המאה ה-17, מתחלף בסרט למבט מתמשך על ציוריו של ורמיר, ובמיוחד הציור הנדון, כשהאווירה, התאורה, שפת הגוף, התקופה שמתעוררת מול עינינו, לקוחים כולם מעולמו של ורמיר, כאילו ורמיר עצמו צילם את הציור, באותה תחושה של אור שאפיינה את עבודתו, ובאותה קומפוזיציה מיוחדת ומסתורית שבה מוצגת הנערה עם העגיל. מבטה נשלח לעבר הצייר (כאן, למצלמה), עיני שקד של נערה בראשית בשלותה, ראשה עטוף בשתי מטפחות וצווארה מופנה שמאלה, אלינו, בהתרסה אירוטית.

הבמאי פיטר וובר, שזו עבודתו הקולנועית הראשונה לאחר סרטים תעודיים ודרמות טלוויזיה, נשאר נאמן, אף יותר מדי, לרומן של שבלייה. התסריט של אוליבייה היטריד, שנכתב בהסכמה מלאה עם הסופרת, העניק לו מעט מאוד אפשרויות לפרוץ את הרזון הדרמטי, כלומר את האנטי-סיפור שמאחורי הציור.

במקום זאת קיבלנו מחווה קולנועית מעוררת השתאות לציור הפלמי, ולורמיר במיוחד. צריך לחזור ולומר, שאסכולת הציירים הפלמית, שאולי המפורסם מבין צייריה הוא רמברנדט, השפיעה על הצילום ועל הקולנוע יותר מהרנסנס, מהבארוק ומגילוי הפרספקטיבה. חקר מקורות האור, יצירת הצבעים בטכניקות פשוטות ומחומרים יומיומיים, הקומפוזיציות שאף פעם לא נענות לגיאומטריה, הן עד היום מקור השראה לצלמים ולבמאי קולנוע. ומי שאהוד על אנשי הקולנוע האירופי הוא ורמיר. די להיזכר ב"שובו של מרטין גר" משנות ה-80, שצולם כולו בהשראה "ורמירית".

סקרלט ג'והנסון, צעירה בת 19 (שסרט אחר שלה, "אבודים בטוקיו", מוקרן גם הוא כעת) היא תקווה גדולה של הוליווד. היא יפה, מסתורית, חושנית, נבונה ומוכשרת, וכבר מגיל צעיר היא מפלסת את דרכה במסלול שיוביל אותה לכוכבות. הסרט הזה הוא תחנה חשובה במסלול הזה.

קולין פירת האנגלי אכן נראה כורמיר. לבוש כמוהו, מבטו מסתורי ושפת גופו גברית כנדרש, אלא שהוא מתנהג כמריונטה נטולת-חיים. הוא לא משחק, כי אין לו במה להיאחז, ולכן נותר סתמי. פשוט אין סיפור, אין חושניות של ממש, ואין מתח דרמטי.

אבל יש לנו מסע בתוך עולמו של הציור הפלמי, דרך הספרות בת-ימינו. כך שבמחיר כרטיס אחד אפשר להתענג - כמה בורגני ובלתי מזיק זה יכול להיות - הן על האמנות הפלסטית, הן על הספרות והן על הקולנוע האירופי, כלומר האיכותי, כלומר האנטי-הוליוודי, שמספק לנו יופי רב והרבה חומר למחשבה. אני, למשל, חשבתי הרבה אחרי שראיתי את הסרט, והגעתי למסקנה העמוקה, שהסרט יפה נורא.

"נערה עם עגיל פנינה" (בריטניה/לוקסמבורג, 2003). במאי: פיטר וובר,

תסריטאית: אוליבייה היטריד, על-פי הרומן מאת טרייסי שבלייה. צילום: אדוארד סרב. עם: קולין פירת, סקרלט ג'והנסון, טום ווילקינסון