פינוי חייב מהדירה: השיקול החברתי

אחד מהרגעים הקשים בחיי חייבים בהליכי מימוש המשכנתא הינו ההחלטה על מכירת קורת גג של החייב, ומסירת הפידיון לנושים. למעשה, מרגע זה והלאה, לא בטוח שלחייב יישאר מקום כלשהו לשכן את עצמו ואת בני ביתו, ועולמו חרב. מנגד, עומדת זכותו הלגיטימית של הנושה, אשר הבטיח את ההלוואה שנתן בשעתו לחייב במשכנתא, שיוכל להיפרע ממימוש המשכנתא.

האיזון בין שני אינטרסים משפטיים וחברתיים אלו, אינה מלאכה קלה לשופט. לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972, מי שמאבד את זכות הבעלות שלו בדירת המגורים עקב מימוש משכנתא, נהפך להיות דייר מוגן של הקונה. סעיף זה, הנמצא בחוק הגנת הדייר, זכה לביקורות רבות של בית המשפט, ויש הטוענים כי זמנו עבר ותחולתו מצומצמת ביותר (ראה ע.א. 01/1679). יחד עם זאת, סעיף 33 (ג) לחוק הגנת הדייר האמור לעיל קובע, כי סעיף זה לא יחול אם ו"פורש בשטר המשכנתא שהמחזיק לא יהיה מוגן לפי סעיף זה".

על-פי רוב, בשטרי המשכנתא מצוין, כי אמנם הלווה, קרי החייב, לא יהיה מוגן בעת מימוש המשכנתא. בתי המשפט לא מרבים להורות על עיכוב ביצוע של פסק דין כספי. לא כך כשמדובר בפסק דין בנוגע למקרקעין, ובמיוחד כשהמקרקעין נשוא המימוש הינם מקור פרנסתו של החייב, ויותר חמור מכך, עת המקרקעין משמשים לחייב כקורת גג.

שיקול חשוב מאוד למתן עיכוב ביצוע הינו סיכויי הערעור אשר הוגש או לכשיוגש. כשסיכויי הערעור לא נראים גדולים במיוחד, אין טעם למעשה לעכב את ביצוע פסק הדין, כי ממילא יש לבצעו בבוא העת. אך, כפי שנראה בהמשך, בית המשפט העליון פסק לאחרונה, כי חרף סיכויים נמוכים עדיין יש ובית המשפט מעכב את ביצוע פסק הדין בעניין דירת המגורים.

עניין זה זכה להתייחסות בבית המשפט העליון לאחרונה, על-ידי השופט יעקב טירקל, בעניין ע.א 03/7824 לאה פרנקל נ' אילן ידין ואח'. בעניין פרנקל, בערכאה ראשונה, בית המשפט המחוזי בתל-אביב החליט לממש משכנתא הרובצת על דירת המערערת. אחת מהטענות הרווחות בפי חייבים, הינה, כי לא הבינו על מה בדיוק הם חותמים, או שמצבם השכלי והנפשי לא אפשר להם להבין על מה הם חותמים. גם המערערת טענה כי "המסמכים שנחתמו על ידי המבקשת ובמיוחד שטר המשכון לטובת המשיבים, מהווים ניצול לרעה של מצבה הבריאותי, תשישותה הנפשית, מחלתה, חוסר נסיונה ו/או הבנתה את משמעות המסמכים הנ"ל. החתמת המבקשת על המסמכים מהווים מעשה של עושק לכל דבר ועניין בנסיבות מקרה זה".

בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענת המבקשת וקבע, כי לא שוכנע כי "מצבה הקוגניטיבי" של המבקשת היה כזה שפוסל את שטרות המשכנתא עליהם חתמה בשעתו.

השופט טירקל, לאחר בחינת העניין, קבע, "לא בלי היסוסים" כלשונו, כי יש לקבל את בקשת המערערת. השופט טירקל, תוך אימוץ הלכת בנק מרכנתיל (בר"ע 00/6994) קובע, כי בתי המשפט נזהרים ומקפידים בבואם להחליט על פינוי אדם מדירתו. ולעניין סיכויי הערעור, אשר הינם מרכיב חשוב ביותר במתן עיכוב ביצוע, השופט טירקל קובע, כי חרף העובדה שסיכויי הערעור אינם גדולים, אין לשכוח כי:

"המבקשת היא אישה מבוגרת בת 83, ניצולת שואה, עיוורת שאינה יודעת קרוא וכתוב, מצבה הבריאותי קשה מאוד, והיא סובלת, בין היתר, מבעיות לב וסוכרת. ד"ר ליטמן, פסיכיאטר ארצי ראשי של משרד הבריאות, חיווה דעתו כי הסבל הרב שהיה מנת חלקה בתקופת השואה והסיוטים שפקדו אותה מאז, גרמו למבקשת הפרעות נפשיות וקשיי תקשורת והבנה".

בהמשך השופט טירקל מביא שיקול נוסף ומעניין, והוא כי האינטרס של החברה הוא, כי לא יושלך בן אדם זקן אל הרחוב ויהיה תלוי בחברה. כלומר, שיקול נוסף כאן הינו "הנטל" שחייב יכול להערים על שיכמה של החברה. אם עד כה דובר על מה שקרוי "מאזן הנוחות" בין זכות החייב לבין זכות הנושה, כעת גם אינטרס החברה על כף המאזניים, ואי הוספת נטל עליה נכנס כשיקול נוסף. פסק דין זה מוסיף נדבך חשוב מאוד של שיקולים לעיכוב ביצוע פסקי דין, במיוחד במגורים.

ברור כי אם בית המשפט משתכנע כי לחייב קורת גג חלופית אחרת, התמונה והתוצאות יכולות להיות שונות.