רק הצופים מתפכחים

"בצהרי היום" משחק: יפתח קליין. כתב וביים: שמואל וילוז'ני (על פי "לא ביצעתי את המשימה" מאת אריה שגב). "נבלות" משחק: אלכס אנסקי. כתב וביים: בנצי אידיסיס (על פי "נבלות" מאת יורם קניוק).

ההצגות "בצהרי היום" שזכתה במקום הראשון (לצד "ג'ניס" של אורנה רוטנברג) בפסטיבל תיאטרונטו ו"נבלות" שזכתה בציון לשבח מבצעות חשבון נפש נוקב עם ההיסטוריה של מדינת ישראל. שתיהן מעמידות את הציונות עד דוכן הנאשמים בשתי נקודות מכריעות: 1948 ו-1973. הפסטיבל שהתקיים לאורך סוף השבוע האחרון כלל גם הייד פארק תיאטרלי עשיר בנושא "חומה" בביצוע תלמידי בית הספר לאמנויות של סמינר הקיבוצים. מבין המיצגים, מופעי תיאטרון הרחוב ומוצגי התערוכה עלתה אמירה חשופה ואף אמיצה כנגד בניית גדר ההפרדה. ההתרחשויות הללו שהתקיימו מחוץ לאולמות התיאטרון היוו נקודת התייחסות חשובה נוספת לתולדות הקיום המסוכסך שלנו כאן, שכן החומה המוצגת כניסיון התנתקות משכנינו מהווה במידה רבה גם הזדמנות להתנתק מחלק משמעותי מזהותנו הלאומית. התיאטרונטו השנה הטיב למנוע מהצופים ניתוק שכזה.

שתי ההצגות מנסות להסיר את חומת התעמולה שנבנתה בשיעורי תולדות עם ישראל על רקע פסקול (המושר על-ידי השחקנים) שאין ישראלי ממנו. שירי הפלמ"ח ב"נבלות" ושירי הלהקות הצבאיות ב"בצהרי היום", שתפקידם בהפצת הסיפור הציוני לא קטן מזה של מערכת החינוך, מתרוקנים מתוכנם הפומפוזי ונותרים כאנדרטה אירונית למה שהאמנו בו פעם. הדמויות שעל הבמה עוד בשלב של טרם ההתפכחות: יפתח קליין בתפקיד אשר סולומון השבוי הפדוי, ואלכס אנסקי בתור אפרים שבעיני רוחו ייסד את המדינה ולא זכה לתמורה הראויה, מסרבים עדיין להינתק מהאמונות הגדולות שכיוונו את חייהם. ההתפכחות היא מנת חלקם של הקהל

שחוזה בהתפוררות הסופית של מיתוסים ציוניים שמנתבים את מנהיגינו ואת קיומנו כאן בכלל.

ב"בצהרי היום" קליין מצליח לגלם בכשרון גדול את השבוי, את החוקר הישראלי ואת השובה המצרי. במידה מסוימת הוא משחק את דמותו של שמואל וילוז'ני שביים את ההצגה, ומזכיר את הטכניקה של וילוז'ני מימי הסטנד-אפ במרתף העליון בבית-לסין, שם הדגים רפרוף הזוי בין דמויות תוך מלמול שירים הצרובים בתודעה הקולקטיבית. בניגוד לסטנד-אפ

האינדיבידואלי כאן נעשה ניסיון לדבר בשם קבוצה ואולי אפילו בשם דור שלם שנבגד על-ידי מנהיגיו בחורף 73'.

"נבלות" הוא עיבוד של בנצי אידיסיס, שגם ביים, לסיפור שכתב יורם קניוק. אחרי קריאה בספרו האחרון של קניוק, "חיים על נייר זכוכית", קשה שלא לקנא במעללי דור תש"ח שלאחר כיבוש הארץ נדמה כאילו היה בכוחו לכבוש את העולם כולו. אך כאן אותו דור מוצג על-ידי אותו קניוק בצורה מעוררת בחילה. "אני ציוני, אני יהודי. אתה לא מאמין בכלום", אומר בבוז גיבור "נבלות" לבנו השייך לדור הסלולרי. אולם לאורך המונולוג הארוך חושף אנסקי את הריקנות הניהיליסטית והמפלצת הקטנה שמסתתרת בתוך הצבר שהזדקן. ההיאחזות הפסיכוטית בעבר, הזיקנה המרה והאידיאלים של אפרים שנותרו בקליפתם מספרים הרבה על ההווה שלנו.

מלאכת הוידוי שהיא תמצית אמנות התיאטרון ובמיוחד של הצגת היחיד מתקיימת בחדר הפסיכולוגית אליה נכנס אפרים בעל כורחו, ובחדר החקירות בבית ההבראה בו משתכן אשר. כוחו של הוידוי הוא באור שהוא שופך דווקא על העתיד. יש לברך על צליחתן של שתי ההצגות הללו את המסגרת החד-פעמית של הפסטיבל והמשך הצגתן ("נבלות" ב"הבימה" ו"בצהרי היום" ב"קאמרי"). חבל שההייד פארק הפוליטי לא ימשיך ללוותן ולהזכיר את מלחמת השחרור ויום הכיפורים שעדיין מתקיימים בישראל של 2004.

צרו איתנו קשר *5988