כשסוכן הביטוח והמבוטח משקרים

סוכן ביטוח ומבוטח (במקרה הנדון, חברה מסחרית שביטחה את מפעלה ורכושה בביטוח סיכוני אש) פועלים יחדיו להטעייתה של חברת הביטוח. ההטעייה מתבטאת במתן תשובות ופרטים מטעים במסגרת הצעת הביטוח. סוכן הביטוח מודע לפרטים המטעים, הוא עצמו ממלא אותם בהצעה, כאשר הפרטים האמיתיים והמלאים ידועים לו לאשורם.

לימים מתרחש נזק למבוטח, אלא שחברת הביטוח ממאנת לשלם לו את דמי הביטוח, מחמת גילוי אותם פרטים מטעים. המבוטח מבקש לתבוע את סוכן הביטוח, מה תהא עילת התביעה? פסק דינו דלהלן של בית המשפט העליון מציע שתי זוויות שונות להשקיף מכיוונן על תביעה שכזו.

לשיטתו של השופט אשר גרוניס, למבוטח זכות תביעה כנגד הסוכן המבוססת על עילת הרשלנות. סוכן ביטוח חב חובת זהירות (מושגית, ובמקרה הנדון, גם קונקרטית) כלפי מבוטח הנזקק לשירותיו. בהתנהגותו המתוארת לעיל, כך לגישת השופט גרוניס, הפר סוכן הביטוח את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי המבוטח.

"ידיעתה של המשיבה על היות התשובות הנזכרות מטעות אין בה כדי לשלול את התרשלותו של המערער", כתב השופט גרוניס. "למשיבה אין כל ניסיון מקצועי בענף הביטוח. זו הסיבה שהיא נעזרה בשירותיו של המערער. האחרון לא פעל כסוכן ביטוח סביר אלא עודד בהתנהגותו את המשיבה להטעות את אררט מבלי להעמידה על הסיכון לכך".

השופט משאיר בצריך עיון את הדין הראוי במקרה שבו סוכן ביטוח ממלא הצעת ביטוח מטעה רק משום רצונו של המבוטח לעשות כן, תוך ידיעה מצידו אך ללא מעורבות יתירה שלו במתן התשובות המטעות.

כן דוחה השופט גרוניס את טענת סוכן הביטוח, לפיה הכרה ברשלנותו כלפי המבוטח (ששיתף פעולה בהטעייה) יוצרת מצב, לפיו מעילה בת עוולה צומחת למבוטח זכות תביעה. "תנאי לקיומה של פרופוזיציה זו היא, כי התנהגותו של הניזוק תהא בדרגה גבוהה של חוסר מוסריות", הוא קובע.

אלא שנקודת המבט של השופט גרוניס מוקשית היא. ובלשונה המדוייקת של השופטת איילה פרוקצ'יה, "אני רואה קושי מושגי בתיזה הבסיסית המבססת את אחריותו של הסוכן כלפי המשיבה על עוולת הרשלנות מקום ששניהם, בעצה אחת, שותפים להטעייה כלפי צד שלישי, אם ובמידה שמעשיהם מהווים הטעייה מכוונת המגיעה כדי עוולת תרמית כלפי חברת הביטוח".

"קשה לקבל כנקודת מוצא כי כאשר שניים חוברים יחדיו בכוונה להטעות צד שלישי באמצעות יצירת מצג מטעה, כי אז קמה במסגרת עוולת הרשלנות חובת זהירות מושגית של האחד כלפי השני להזהירו בדבר ההשלכות המעשיות והמשפטיות העלולות לנבוע ממעשה הטעייה כזה. קושי כזה קיים גם כאשר השותפים לדבר העוולה הינם איש מקצוע הנותן שירות מקצועי ללקוחו".

הגם שסירוב חברת הביטוח לפצות את המבוטח נשען על המישור החוזי, מציעה השופטת פרוקצ'יה להביט על זכות התביעה של המבוטח כנגד סוכן הביטוח במשקפיים נזיקיות, במבט דומה לזה של תביעת מעוול משותף כנגד שותפו.

"אפשר", המשיכה וקבעה השופטת פרוקצ'יה, "וניתן לראות את ההטעייה המשותפת כתרמית, ואת מהותה האמיתית של מערכת היחסים המשפטית בין סוכן הביטוח למשיבה כזו של מזיקים משותפים בנזיקין כלפי חברת הביטוח. אם כך הוא, כי אז יש לחלק ביניהם את מעמסת הנזק שנגרם בביטול פוליסת הביטוח על פי מידת חלקם ואחריותם המוסרית לאירוע שהצמיח את הנזק".

(ע"א 3214/98 שלוס נ. רגומי (1978) בע"מ, פס"ד מיום 28.3.04. השופטים תאודור אור, איילה פרוקצ'יה ואשר גרוניס)