בהיעדר היסוד הנפשי

הנאשם הפליא מכותיו במנוחה בכמה הזדמנויות, ואף גרם לשברים בשבע מצלעותיה. המנוחה סבלה ממחלת הסכרת הכרונית. עקב המכות נגרם לה סיבוך ביוכימי של עלייה חדה ברמת הסוכר בדם. סטרס גורם לחולי סכרת לקטואצידוזיס, שהוא תהליך של יצור חומצה בדם דרך מערכת הנשימה, הנפלט בדרך כלל כחומצת אציטון בתהליך הנשימה.

במקרה הנדון, המכות הקשות שספגה המנוחה מהנאשם ושבירת צלעותיה הקשו עליה לנשום, וממילא נפגע מנגנון הפיצוי הטבעי המתואר לעיל (פליטת האציטון בדרכי הנשימה). פגיעה זו היא שהובילה במישרין לפטירת המנוחה.

נמצא אפוא, שהתקיים קשר עובדתי בין אלימותו של הנאשם לבין מות המנוחה. יחד עם זאת, לא התקיים בנאשם היסוד הנפשי הנחוץ להרשעה בהריגה. לא המנוחה ולא הנאשם היו מודעים להשפעת האלימות על מחלת המנוחה, ולהשפעתה על הפגיעה במנגנון הפיצוי הטבעי.

לצורך הרשעה בעבירה ההריגה בדין הנכחי נדרשת מודעות לתוצאה של מות הקורבן. במקרה הנדון מודעות שכזו לא קיננה במוחו של הנאשם. יצויין, שלפי הדין הקודם (לתיקון מס' 39 לחוק העונשין), היה הנאשם מורשע בביצוע עבירת ההריגה.

הנאשם הורשע בסופו של יום בביצוע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש וגרימת חבלה בכוונה מחמירה.

(ת"פ מחוזי חיפה 251/03 מ"י נ. ליפבסקי, פס"ד מיום 29.3.04. השופט יצחק כהן. בשם הנאשם עו"ד ב' קנדלפת)