שוב ושוב. ושוב

"מרטין", ערוץ הקולנוע הישראלי, יום ראשון, 20:00

תפישת השידורים הרגילה, זו שמבליטה הקרנות בכורה והפקות טריות, נשטפת באור מעט נלעג לקראת ערב יום השואה. הסרטים התיעודיים מעצבים ממילא זיכרון של מה שהתרחש לפני עשרות שנים, אין אפשרות ממשית לחדש מידע ברמת המקרו, מה עוד שגישה מסחרית המבקשת להתגאות במוצריה מקבלת טעם לפגם.

האם אפשר היה באותה מידה להקרין מחדש את ערב השידורים מהשנה שעברה? מרטין, גיבור סרטו התיעודי החכם של רענן אלכסנדרוביץ' מספק תשובה אפשרית.

מרטין הוא ניצול מחנה דכאו המתגורר עד היום בעיירה דכאו ומדי יום עושה את דרכו למוזיאון שבמחנה כדי לתת את חלקו בעיצוב הזיכרון של התיירים הבאים לבקר. הוא לא שייך לצוות ההסברה הרשמי אלא מגיע למקום כדי לרכול בזיכרונותיו האישיים, הנוגדים ומשלימים את גרסת ההנצחה של המוזיאון. הוא מספר את סיפוריו (עץ התלייה; ההוצאות להורג; מקלחות הגז) לכל מי שמוכן להקשיב, ולבסוף מבקש תשלום סמלי.

במאי הסרט נפגש עימו במקרה, אך לא הסתפק בהסבריו שבעל פה והגיע עד ביתו כדי להתעמת על גרסתו לאירועים, וגם כדי לראות במו עיניו תצלומים מימי שחרור המחנה שנמצאים בבעלותו.

בשלב זה של הסרט מגיע רגע מעט מוזר. מרטין מוציא את התצלומים מאריזותיהם ומציגם בפני אלכסנדרוביץ'. חבילות חבילות הוא שומר אותם, כל חבילה מכילה כמה העתקים של אותה התמונה. מרטין מציג כל העתק בנפרד, כאילו מדובר בתמונה שונה הדורשת תשומת לב עצמאית. אלכסנדרוביץ' מעיר כי כשראה את יחסו של מרטין להעתקי התמונות חשב על הרפטטיביות של מלאכתו, כיצד בכל יום הוא חוזר שוב ושוב על סיפוריו, על זיכרונותיו. אפשר להמשיך ולהרהר גם בדבר הרפטטיביות של המראות בתקופת שהותו במחנה. תמונת הגופה בקרמטוריום חזרה על עצמה במציאות פעמים רבות למרות שנתפשה בעדשת המצלמה רק פעם אחת. עבור ניצולי שואה כמותו אין כל משמעות למשדרים חדשים לכבוד יום הזיכרון לשואה. זיכרונותיהם הפרטיים מציפים את כל ימיהם. עבור מי שלא חווה על בשרו את השואה ממשיכים להפיק תוכניות מקוריות בניסיון לייצר לוח שידורים אטרקטיבי ככל האפשר. בתחום זה הגיעה ההבטחה הגדולה של הימים האחרונים מכיוונה של "טלעד".

מינורי ומאופק

"להתראות הולנד", ערוץ 2, יום ראשון, 22:08

כבר כמה ימים שבערוץ השני מוקרנים קדימונים לסרטו של וילי לינדוור על האנטישמיות ההולנדית בזמן השואה. כדי למשוך צופים (למרות שהשידור נטול פרסומות יש עדיין עניין של יוקרה במדדי המדרוג) הבטיחו הקדימונים כי סרט זה יחשוף (גילוי!) את פרצופה האמיתי של הולנד כשונאת יהודים לא פחות ואולי אף יותר ממדינות אירופה אחרות באותה תקופה.

את הקרנת הסרט ליוותה גם שערורייה זוטא מהולנד שם צנזרה הטלוויזיה המקומית כמה קטעים חריפים במיוחד. נדמה היה שכאן נקבל תוכנית בעלת אופי מנוגד בתכלית לסדרת התמונות החד-גונית שמרטין מציג לאורחיו, אבל מי שציפה לכתב אישום פופוליסטי וצבעוני שיגרום לו להתחרט על רגשי האשמה שחווה לפני תריסר שנים כשמטוס אל-על התרסק לתוך שכונה אמסטרדמית תמימה התאכזב.

"להתראות הולנד" אופיין בטון מינורי ומאופק, כיאה לסרט תיעודי על השואה, גם עם העובדות והעדויות שהציג היו מזעזעות. תוצאת ביניים: המסחור הגיע רק לקידום המכירות של משדרי השואה, עדיין לא למשדרים עצמם.