עיקול נכסי הורים ובניהם בנחלה

עובדה ידועה היא כי בנחלות רבות במושבים הקימו הבנים (לאו דווקא הבן הממשיך), בתי מגורים כחלק מהנחלה. בניית הבית נעשתה באישור ההורים, המושב, המינהל והסוכנות (במקומות בהם הסוכנות היתה צד לחוזה המשולש). בית המשפט העליון, במספר פסקי דין, הכיר בזכויותיו של הבן הבונה את ביתו בנחלה בהסכמת הוריו (עא 90 / 2836 בצר נ' צילביץ מו (5) 184; ע"א 95/5136 קוגלמס נ' קוגלמס, פ"ד מט(2) 419). שאלה נוספת בנושא זה נוגעת למעמדו של נושה של ההורים, בעלי הנחלה, בהתייחס לזכויות הבן.

בית המשפט העליון, הנשיא ברק והשופטים דורנר וריבלין, קבע לאחרונה, בערעור של בעל עיקול, כי העיקול שחל על זכויותיהם של ההורים - בעלי הזכויות במשק החקלאי - אינו חל על הזכויות שהקנו ההורים לבנם ולאשתו (המשיבים) בנחלתם (ע"א 99/7139, אלוני נ' ארד).

ההורים קיבלו את אישור המוסדות המיישבים לבניית יחידת מגורים נוספת בחלקתם ולמסירתה לשימוש בני משפחתם (בתנאי שהחלקה לא תפוצל). שנים אחדות לאחר מכן, נקלעו עסקיהם של ההורים לקשיים, והם חתמו עם המשיבים על "הסכם מתנה", לפיו העבירו ההורים לבנם ולאשתו ללא תמורה את בית המגורים וחלקה נוספת בשטח של דונם. הסכם המתנה לא הוגש לאישור המוסדות המיישבים וגם בקשה להכרה במשיבים כ"בן ממשיך" לא צלחה (מסיבות פרוצדוראליות).

במסגרת הליכי מימוש עיקול, שנתן האב למערער בהסכמת האם, ביקש המערער לממש את העיקול גם על המשיבים. המשיבים עתרו לביהמ"ש המחוזי שקבע, כי הסכם המתנה, שהיה מותנה בקבלת הסכמת המוסדות המיישבים, היה חוזה על תנאי, שנתבטל משלא התמלא התנאי בזמן סביר. אולם, זכות המגורים שניתנה למשיבים על ידי ההורים בהסכמת הגורמים המיישבים הינה זכות בלתי הדירה, שהמערער, בתפקידו כיו"ר המועצה המקומית ידע עליה. ולכן, יש למשיבים זכות אישית למגורים בבית המגורים.

השופטת דורנר ציינה, בדעת רוב, כי זכות השימוש ניתנה על-ידי ההורים במתנה, על-מנת שהמשיבים יתגוררו בבית שיוקם. על יסוד הרשות שקיבלו, הקימו המשיבים את בית המגורים בכספם. בנסיבות אלה, על-פי דיני הרשיון, ההורים, אינם רשאים לבטל את הרשות.

לדברי השופטת דורנר, יש לבסס מסקנה זו על בסיס תורת ההשתק. כאשר הצדק מחייב קיומה של זכות בלתי-הדירה, אין היא באה לסיומה עם העברת המקרקעין, אלא מכוחו של ההשתק, המכונה גם השתק קנייני (proprietary estoppel), היא חלה כלפי צד שלישי - נושה , יורש או רוכש - שזכויות בעל-המקרקעין עברו אליו.

זאת, להוציא רוכש מקרקעין בתמורה ובתום-לב, שלא ידע על קיומה של זכות השימוש. העדיפות הנ"ל אינה מוחלטת וזכות בעל הרשיון - בדומה לזכות הקונה - כפופה לחובת תום-הלב ולתורת ההשתק.

השופט ריבלין, שהצטרף לדעתה של דורנר במסקנתה הסופית, חלק על הדרך בה הגיעה למסקנה. לדידו, בידיהם של המשיבים לא הייתה, בשום שלב, התחייבות שתוקנה להם זכות במקרקעין. הרשיון שניתן לבן ולבת זוגו, כמו גם להורים, לא יבשיל לעולם להיות לזכות קניינית. לדעתו, אין צורך בקונסטרוקציה המשפטית של השתק (או של זכות "מעין קניינית"). ניתן לראות ברוכש כזה כמי שהעניק בעצמו את הרישיון.

במקרה דנן, סבר השופט ריבלין, כי המערער בהתנהגותו ובידיעתו על הרישיון שניתן למשיבים מכוח היותו תושב המקום ויו"ר המועצה בעבר, השלים עם קיומו של רישיון (משנה) בלתי הדיר בידי הבן ובת זוגו. לפיכך, מנוע הוא היום, מכוח עקרון תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים), מלהפעיל את זכויותיו החוזיות בניגוד למצג אשר יצר, לפיו הוא משלים עם קיומן של זכויות הבן ובת זוגתו.

בסיכומו של דבר קבע בית המשפט העליון העיקול שהוטל ע"י נושה ההורים לא יחול על בית המגורים של הבן.

אין ספק שפסק הדין עושה חסד עם הבן, אשר, לכאורה, זכה להגנה מפני נושי הוריו. עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש שהתוצאה אליה הגיע נובעת בין היתר מכך שהנושה מילא תפקיד ניהולי ביישוב בעבר, ומכוח תפקידו היה מודע לעצם מתן הרשות לבן להקים את בית מגוריו בנחלת ההורים ולכן הוא מנוע כיום מלטעון לביטולו.

שנית, בעקבות פסק-דין קוגלמס, בצר, ופסק אלוני, על הורים בעלי הזכויות בנחלה, לקחת לתשומת ליבם, כי בהעדר הסדר מוסכם עם בנם, ייקשה על ההורים למכור את הנחלה ללא הסכמת הבן.

הכותב מתמחה בדיני אגודות שיתופיות.