הכללים למתן צוואה בפני עדים

בפרקטיקה היומיומית, הצוואה בפני העדים הינה הצוואה הנפוצה ביותר. על-פי רוב, עורך דין העורך את הצוואה, מכין אותה בהתייעצות ולפי ראות עיני המצווה. הצוואה מודפסת ובמועד מסויים המצווה חותם על הצוואה לאחר שקרא והבין את משמעותה, וזאת בפני שני העדים. לעיתים עורך הדין בעצמו משמש כאחד מהעדים, ואין בדבר זה משום פסול, אלא ההיפך - הדבר מעיד כי בסופו של דבר הצוואה נחתמה בפני "עד מקצועי", אם ניתן לכנות כך, שידקדק בכל הפרטים.

לאחרונה, בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן נדרש לסוגיה מורכבת זו בפרשת תע 99/11632 פלוני נ' אלמוני, בפני השופט שאול שוחט. בעניין פלוני, התובע ביקש לקיים צוואה של מנוחה מכוח צוואה בעדים מתאריך 24.3.99. לפי צוואה זו, התובע זוכה בכל עזבונה של המנוחה.

ואילו הנתבע החזיק בידו צוואה בעדים מיום 15.5.89. על-פי צוואה זו, הנתבע הוא הזוכה לרכוש המנוחה. כבר בשלב זה ייאמר, כי בעוד שהצוואה הראשונה (זו של ה-15.5.89) נערכה על-ידי עורך דין, הצוואה השנייה נערכה בכתב יד, אך אין בהבדל זה לבדו כדי לפגום בתוקף של הצוואה השנייה.

השופט שוחט, לאחר ניתוח מעמיק של סוגיית "מעמד העדים" בצוואות מסוג זה, החליט לקיים את הצוואה השנייה, כלומר זו שלטובת הנתבע. לא היה ספק כי הצוואה פגומה במספר פגמים פורמליים. לדוגמא, בצוואת עדים העדים צריכים לאשר בחתימת ידם על-פני הצוואה, כי המצהיר הצהיר וחתם על הצוואה מרצונו החופשי. אך אלו פגמים אשר לבית המשפט יש סמכות לתקן, ובלבד שבית המשפט ישתכנע, כי הצוואה שבפניו מביעה את רצונו החופשי של המצווה, ללא שהושפע בהשפעה בלתי הוגנת.

את זאת אנו למדים מנוסח של סעיף 25 לחוק הירושה, הקובע: "(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22, או 23 או בכשרות העדים, או בהיעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור".

הסעיף מורה, כי מרכיבי היסוד בעדים הינם, כי הצוואה הינה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים.

השופט שוחט, בסוקרו את הנסיבות של כתיבת הצוואה, מגיע למסקנה, כי הצוואה השנייה נגועה לא רק בפגמים פורמליים אלא גם פגמים מהותיים המטילים ספק באמיתותה. העדים בצוואה זו רק הצהירו על נכונות הצוואה, מבלי שציינו כי הצוואה נחתמה בפניהם. לסדר זמנים כאן חשיבות עליונה. ההליך הנכון הוא, כי קודם המצווה חותם, ורק אחר כך העד חותם ומאשר שהמצווה חתם לפניו. אך אם זה היה פגם יחידי בצוואה, ייתכן והשופט שוחט היה מתקן אותו (ראה גם ספרו של השופט שאול שוחט, "פגמים בצוואות", 122-120) באמצעות הוראות סעיף 25 (2) לעיל. דא עקא, כי הנסיבות של עריכת הצוואה, כפי שהשופט שוחט מנתח, מעלה חשד לחוסר אמינות הצוואה. כלשונו של השופט שוחט:

"הנייר עליו נכתבה הצוואה, נייר קשיח לא בגודל סטנדרטי, לא יכול היה להיות בתיקה של המנוחה ולא יכול היה להיות מוגש על-ידי המנוחה לעדים מתוך התיק ולהיות מוחזר אליו; חתימת העדים נעשתה לפני חתימת המצווה, הן בזמן והן במיקום על-פני הצוואה, ובעת שונה מהעט בו חתמה המנוחה בתחתית הצוואה לאחר חתימות העדים".

מכאן השופט שוחט לומד, כי יש כאן שתי אפשרויות. או שהצוואה נכתבה על-ידי העדה שלא בנוכחות המנוחה, ונחתמה על-ידי העדה והוגשה למנוחה לחתימה, או שהמנוחה חתמה על נייר ריק, ורק לאחר מכן תוכן הצוואה הועלה בכתב יד.

השופט שוחט פסל את האפשרות השנייה, שיש לה גם היבטים פליליים מובהקים, ומניח כי האפשרות הראשונה היא הסבירה. השופט שוחט קובע, כי במקרים אלו, על המעונין בקיום הצוואה הנטל להוכיח מעל לכל ספק (מן וודאות הדומה לתחום הפלילי ואף יותר מכך) כי הצוואה הינה אמיתית.

השופט שוחט מביע תמיהה על שהצוואה כתובה בכתב יד רצוף, ללא מחיקות, כשכל זה נעשה בבית חולים, על שידת חולה קטנה, על גבי נייר קשיח וגדול בגודל לא סטנדרטי. כמו כן, לגבי גודל נייר זה, לאחר חתימה ומקום מחבואו נשמעו עדויות סותרות. לדוגמא נטען, כי המנוחה קיפלה את הנייר הקשיח (שככל הנראה נלקח מבלוק של ציורים) והכניסה אותה לתיק שלה, בה בשעה שהצוואה נראתה ללא קיפול מיוחד.

עדות נוספת אשר הביאה את השופט שוחט למסקנה כי הצוואה השנייה פסולה, הינה עדות עורך הדין, אשר ערך את הצוואה הראשונה, והמנוחה נהגה להתייעץ עימו מידי פעם. התובע והמנוחה היו ידועים בציבור כ-10 שנים, ובאף שלב המנוחה לא הביעה רצון כלשהו בפני עורך הדין להעניק לו מרכושה.

ואכן, השופט שוחט קובע, כי סממנים מחשידים הללו, בהצטרפם לפגמים הפורמליים שנמצאו בצוואה, מטילים ספק באמיתות הצוואה.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.