סדום ועמורה

נדמה שסיפור הקיפוח הוא היחיד שמסרב בעקשנות למצוא לו סוף. הבמאית טלי שמש סיפקה דוגמה מטרידה לחוק חברתי זה בסרט התעודה: "זהב לבן, עבודה שחורה".

מפעלי ים המלח מעסיקים מאות עובדי קבלן שעושים את המטלות השחורות והמסוכנות ביותר, ושאינם זוכים, בשום שלב בקריירה שלהם במקום, שעשויה לארוך שלושים שנה, לתנאים סוציאליים בסיסיים. המצב החריף עם הפרטת החברה ורכישתה בידי האחים עופר. עד כאן העובדות היבשות.

טלי שמש מגיעה לדימונה מצוידת במידע הזה ומנסה לאסוף חומרים לכתבה. בתחילה, איש לא מוכן לדבר איתה, למעט ג'קי אדרי, עובד קבלן אמיץ אחד שהרים אתר אינטרנט על הנושא וכמה עובדים לשעבר. הסיפורים שלהם מייאשים, נוגעים ללב. הם עובדים בריתוך צינורות, בבריכות האידוי באריזת אשלג, מקבלים 120 שקל ליום עבודה גמיש ומורחב. העובדים הקבועים, 4,200 במספר, מסתכלים עליהם מלמעלה

ומתעמרים בהם. אפילו ילדיהם ידועים בבית הספר כילדי דרג ב'.

ארמונד לנקרי, יו"ר ועד העובדים, טיפוס ממולח וחלקלק, יוצא להגן על הקבועים ומסתבך בלשונו. מתגאה בהישגי הוועד, אך פוטר עצמו מאחריות לגבי עובדי הקבלן. כמו כל נציג הסתדרות תקני, גם הוא למד לשרוד על ידי קואליציה עם המעביד, על חשבון מעמד שלם של עבדים חסרי זכויות. מאז קיבל את הקביעות,

עובד דרג א' אחר החל לגדל נחשים בביתו, שאותם הוא מאכיל לעיני המצלמה בעכברי מעבדה חיים. החזק מנצח את החלש, הוא מנסח חוק טבע. אשתו של קבוע אחר מתפארת בווילה שלה, בנופשונים הרבים, במשכורת הענקית שמביא הבעל. אין שום סיבה שלא לפרגן לה, או להביט בשעשוע בחובב הנחשים. מה רע שמלגזן יחיה חיים טובים שכאלה? מדוע שלא יביא הביתה 12 אלף שקל נטו? הרי מדובר במפעל משגשג. מצד שני, כמה אפשר להיות אמפתיים לאנשים שמוכנים להשבית את המפעל על קיצוץ של טרופית בצהריים, אבל לא ינקפו אצבע כדי לאפשר לעובדי הקבלן לאכול בחדר האוכל. הסולידריות אפסית, אפילו לא קוסמטית.

הבעלים, האחים עופר, גזרו קופון נאה עם מכירת המפעלים. רווח נקי של חצי מיליארד שקל בשנה. הם אינם מעורבים ישירות בניהול המקום, אך נושאים באחריות מערכתית לו. הם סירבו להגיב, כהרגלם. אפשר כמובן לדמיין את התגובה. כשהשורה התחתונה שלך היא רווח מקסימלי, רק קונסיסטנטי הוא להסכים להעסקת עובדי קבלן.

ואולי המדינה אשמה עוד יותר מכולם, כפי שהדגישו שלושת משתתפי הפאנל המסכם שבסוף התוכנית: דניאל בן-סימון, גדעון עשת וחגי גולן. מילא העובדים הקבועים, השבעים והפחדנים, שחושבים שהם מנהלים משחק סכום אפס עם הארעיים; מילא ההסתדרות שמזמן איבדה את תפקידה ההיסטורי; מילא האחים עופר וההנהלה, שיודעים לקרוא רק מאזנים; אבל מה נאמר על המדינה שעודדה את העסקת עובדי הקבלן, עוד מרגע ההקמה של מפעלי ים המלח? ולא רק שם. כידוע, כל המוסדות הציבוריים והממשלתיים עובדים עם חברות קבלניות.

כשיש כל-כך הרבה אשמים, סיבות, שיקולים ואינטרסים, אין פלא שסיפור הקיפוח לא מגיע לסופו. תמיד נוהגים להציג את הניצול כמאבק מקוטב, עם שני צדדים. בעלי האדמות והאיכרים; הקפיטליסטים והשכירים; המדינה והאזרח; הגבר והאשה. הישראלי והפלשתינאי. האני והאחר. אבל המציאות מורכבת ומסובכת בהרבה. בסיפור של דימונה, מצאה "עובדה" לפחות ארבעה אשמים. בכך היא מילאה היטב את שליחותה הטלוויזיונית, גם אם לא שינתה ולו במעט את המציאות. יהודה עמיחי ניסח זאת מעט אחרת: "משלושה או ארבעה בחדר. תמיד אחד עומד ליד החלון. מוכרח לראות את העוול בין קוצים ואת השריפות בגבעה".