ביהמ"ש: ראש מועצת מזכרת בתיה לשעבר נמנע ביודעין מלהציג נתונים בעת מו"מ

"מתוך חומר הראיות שהוצג עולה, כי ראש המועצה נמנע ביודעין מלהציג בפני התובעת פרטים ונתונים מהותיים באשר להליכי תכנון אותם יזמה המועצה המקומית, לצורך שינוי הייעוד של המתחם החקלאי ממזרח ליישוב ובכללו החלקה נשוא התביעה". כך קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניינו של ראש מועצת מזכרת בתיה והח"כ לשעבר, רפי אלול, וחלקו בעיסקת מקרקעין.

במאי 1990 התקשרה חברת חלקה 24 בגוש 3714 בהסכם מכר עם המועצה המקומית מזכרת בתיה, לפיו מכרה לה 38 דונם בשטח המזרחי של היישוב, תמורת 250 אלף דולר. בעת חתימת ההסכם היתה הקרקע מיועדת לחקלאות.

כשנתיים וחצי לאחר שנחתם הסכם המכר, שלחה התובעת למועצה המקומית הודעה בדבר ביטול ההסכם. התובעת נימקה את ההודעה בהטעיה ובניהול מו"מ שלא בתום לב, בכך שאלול ונציגי המועצה הסתירו אינפורמציה מהותית וחשובה בנוגע להליכי תכנון אותם יזמה המועצה, קודם שהחל המו"מ בין הצדדים. מטרת הליכי התכנון היתה לשנות את ייעודם של המקרקעין הכלולים בתוכנית, מייעוד חקלאי לייעוד למגורים.

לדברי התובעת, באמצעות עו"ד אילנה יוסף, אילו היה ראש המועצה מגלה נתונים אלה במו"מ, היא לא היתה מתקשרת עם המועצה המקומית בהסכם המכר, ובוודאי שלא היתה מסכימה למכור את הקרקע במחיר של 6,500 דולר לדונם.

על-פי התביעה, לאחר אישור התוכנית לשינוי ייעוד בנתה המועצה על הקרקע 92 בתים צמודי קרקע, קוטג`ים וכן קיבלה חלק ממגרש מסחרי. הרווח שהפיקה המועצה מהחלקה עמד על כ-3 מיליון דולר.

באוקטובר 1994 הגישה החברה עתירה לבית המשפט להצהיר, כי ביטול הסכם המכר על ידה נעשה כדין בשל הטעייה וחוסר תום לב.

השופטת אסתר חיות קבעה, כי בעת שהמועצה המקומית ניהלה עם התובעת מו"מ, עמדה על הפרק בפני מוסדות התכנון התוכנית לשינוי ייעודן של הקרקעות, בהן החלקה נשוא הסכם המכר, מייעוד חקלאי לייעוד של מגורים.

לדבריה, המועצה יזמה והכינה את התוכנית, ואלול ידע והכיר את פרטיה, ליווה את הליכי התכנון השונים והיה הכוח המניע לקידומה. אולם, הוא נמנע ביודעין מלספר לנציגי התובעת בעת המו"מ על דבר קיום התוכנית או על התקדמות הליכי התכנון לאישורה.

חיות קבעה, כי במקרה הנדון הפרה המועצה המקומית את חובות הגילוי המוטלות עליה - הן כרשות ציבורית והן מכוח חוק החוזים - כצד למו"מ לקראת כריתתו של חוזה.

אולם חיות לא שוכנעה, כי העובדה שהמועצה נמנעה מלגלות לתובעת את המידע הנוגע להליכי התכנון בחלקה, היא אשר גרמה לתובעת להתקשר בהסכם המכר.

השופטת קבעה, כי התובעת לא היתה רשאית לבטל את הסכם המכר, מאחר שההתקשרות בהסכם לא היתה נגועה בטעות או בהטעיה, ועל כן החליטה לדחות את התביעה. אולם לנוכח התנהלות הנתבעים בפרשה זו, לא מצאה מקום לפסוק לתובעת הוצאות. (ת.א. 622/95).