אישה, למגרש

הטניסאית האגדית בילי ג'ין קינג הייתה רחוקה משיאה כשעשתה את דרכה, רכובה על מעין כסא מלכות, אל תוך מגרש הטניס שהוקם באצטדיון יוסטון אסטרודום העצום. היריב של בילי ג'ין במשחק הזה היה בובי ריגס, גבר בן 55 שהיה בעברו שחקן מקצועני ואף זכה בטורניר וימבלדון ב-1939. ארבעה חודשים קודם לכן, ניצח ריגס בשלוש מערכות את אלופת בריטניה מרגרט קורט ומאז לא הפסיק לשלוח הערות שוביניסטיות לעבר קינג ולהזמין אותה לדו קרב. בילי ג'ין הייתה כבר בת 29 והמשחק היה משחק ראווה, אבל בכל זאת - 30 אלף צופים נדחסו להיכל כדי לצפות בהתמודדות המוזרה. תוך הפגנת משחק חסר טעויות, נפנפה מלכת טניס הנשים את ריגס בשלוש מערכות חלקות - 4:6, 3:6, 3:6.

המשחק ביוסטון, ששווק לקהל תחת השם "הקרב בין המינים", היה הפקה בנוסח לאס וגאס - נוצצת, זוהרת, ומכניסה מאוד לשני הצדדים. אבל בכל זאת, ניצחונה של קינג הפך להיות פרק חשוב בדפי ההיסטוריה של הספורט - לא משום חשיבותו הספורטיבית, אלא משום שהפך אותה לאייקון פמיניסטי ממדרגה ראשונה.

משחקות עם עצמן

סיפורן של הנשים בספורט בכלל ובספורט האולימפי בפרט, דומה לסיפורן בכמעט כל תחום אחר בחיים - מאבק בלתי פוסק להכרה ולשוויון. מאז הופעתו של הספורט המודרני אי שם במחצית המאה ה-19, הוא נחשב, בעיקר על ידי גברים, לעיסוק גברי בעיקרו. לנשים הוקצו, אם בכלל, ענפי ספורט בודדים בהם יכלו להתחרות.

באולימפיאדה הראשונה של העידן המודרני שנערכה ביוון ב-1896, לא הורשו נשים להשתתף כלל. במחאה, קיימו מספר ספורטאיות משחקים ותחרויות לצד אירועי האולימפיאדה. האירוע המפורסם ביותר במובן זה היה כשרצת מרתון יוונייה בשם סטמאטי רביטי לא הורשתה להשתתף במרוץ ולכן רצה את המסלול לבדה ביום שלמחרת. כשהגיעה לשער האצטדיון לא אפשרו לה המארגנים לבצע את ההקפה האחרונה המסורתית על המסלול שבפנים והיא נאלצה לעשותה מחוץ לשערים הנעולים. למרבה האירוניה, היא נחשבת לאישה הראשונה שהשתתפה במשחקים האולימפיים.

באולימפיאדה השנייה הורשו כבר נשים להשתתף, אולם הותר להן להתחרות אך ורק בטניס, גולף, התעמלות קרקע, קשתות, החלקה על הקרח ושחייה. מייסד הועד האולימפי הבינלאומי והוגה האולימפיאדה המודרני, פייר דה קוברטן, היה שוביניסט מובהק והיה מעדיף ללא ספק שנשים לא יתחרו אפילו בענפים הללו. קוברטן אמר פעם בגלוי כי לדעתו "על המשחקים האולימפיים להיות שמורים לגברים בלבד". ואכן, חלק מהענפים בהן הורשו נשים להשתתף כמו התעמלות קרקע וקשתות, הוגדרו כ"ענפי ראווה" ולא כענפים אולימפיים רשמיים. הועד האולימפי עמד בסירובו לקלוט ענפי ספורט נשיים נוספים למשחקים במהלך כמעט שלושים השנים הראשונות של המאה ה-20.

ב-1922, כמחאה נגד סירובו של הועד האולימפי הבינלאומי לאפשר לנשים להתחרות באתלטיקה קלה, יזמה החותרת הצרפתייה אליס מילאטי את "המשחקים האולימפיים לנשים". האולימפיאדה הנשית הראשונה ארכה יום אחד וכללה סדרת תחרויות אתלטיקה בהן נשברו שיאי עולם רבים מספור מול קהל של כ-20 אלף צופים באיצטדיון בפריז. בתחרות נטלו חלק 18 משתתפות, אולם ארבע שנים לאחר מכן, באולימפיאדת הנשים השנייה שנערכה בגטבורג, שבדיה, השתתפו עשרות אתלטיות מעשר מדינות שונות. הועד האולימפי נלחץ קצת מההצלחה הנשית והציע למילאטי עסקה - שני את שם האירוע ל"משחקים העולמיים לנשים" ואנחנו נסכים להוסיף עשרה ענפי אתלטיקה נשית ללוח התחרויות של האולימפיאדה הבאה.

הנשים הסכימו, אולם באולימפיאדה שנערכה ב-1928 באמסטרדם הפתיע אותן הועד האולימפי כשאישר חמישה ענפי אתלטיקה בלבד מתוך העשרה שהובטחו. כתוצאה מכך, החרימה נבחרת הנשים הבריטית, החזקה בנבחרות הנשים באותה עת, את המשחקים. זה היה החרם הפמיניסטי היחיד בתולדות האולימפיאדה.

היטלר לא מפרגן

במהלך העשורים הבאים המשיך ספורט הנשים האולימפי להתקדם וזכה להכרה הולכת וגוברת, אולם סממני האפליה לא נעלמו. דוגמה מובהקת היא אולימפיאדת ברלין 1936. המשחקים שאורגנו על ידי המפלגה הנאצית נחשבים עד היום, אם מתעלמים מהאספקטים הגזעניים של האירוע, לאולימפיאדה שאורגנה באופן מופתי וכמודל למשחקים המודרניים שבאו אחריה. למרות זאת, בכפר האולימפי המפואר שבנה אדולף היטלר לאתלטים שהגיעו לברלין מרחבי העולם לא נבנו מגורים לנשים. הן נאלצו להסתפק במגורים מדרגה נמוכה ברחבי העיר.

למרות השיפור שחל במעמדן של הנשים בספורט האולימפי ישנם עד היום הבדלים ניכרים באופן בו נתפס ספורט הנשים בגופים הקובעים את סדר היום הספורטיבי העולמי. מספר ענפי הספורט האולימפיים בהן יכולות נשים להשתתף נמוך מזה של הגברים ולמרות שהפער מצטמצם, הוא עומד על כשליש לטובת הגברים. מה גם, שהענפים המיועדים לנשים בלבד (התעמלות אמנותית, שחייה צורנית) ואלה השמורים לגברים בלבד (אגרוף, היאבקות), משקפים באופן מובהק את הסטריאוטיפים הקיימים בחברה שלנו לגבי אופיו האתלטי של כל אחד מהמינים.

בשנים האחרונות מוכיחות שוב ושוב ספורטאיות ברחבי העולם שהסטריאוטיפים הללו אינם נכונים. במהלך 20 השנים האחרונות למשל, קוצץ השיא העולמי בריצת מרתון לנשים ב-10 דקות, בעוד זה של הגברים השתפר ב-2.5 דקות בלבד במהלך שלושים שנה. הקיזוז הזה בפער בין תוצאות הנשים לאלה של הגברים ניכר גם בענפים אחרים דוגמת קפיצה במוט וקפיצה משולשת. מצד שני, העובדה שהנשים מצמצמות את הפער במהירות רבה כל כך היא משום שיותר קל לעשות כך בשנים הראשונות של תחרות רצינית.

בנוסף לכך, אין להתעלם מהעובדה שישנם בכל זאת הבדלים פיזיולוגיים בין נשים וגברים, בעיקר בכל הנוגע לחוזק פלג הגוף העליון. ובכל זאת, כניסתן המוצלחת של נשים לענפי ספורט הגבריים ביותר, כדוגמת לילה עלי באגרוף, מוכיחה שהגבולות המסורתיים שנמתחו בספורט בין נשים לגברים הולכים ומטשטשים.

מספרן של נשים באולימפיאדה עולה בהדרגה. בסידני כבר היו 4,069 נשים מול 6,582 גברים. השיפור במגמה לא פוסח גם על ישראל ולאולימפיאדת אתונה שולחת מדינת היהודים והיהודיות משלחת מכובדת בת 36 ספורטאים, מהן 16 נשים - היחס השוויוני ביותר של גברים מול נשים שנרשם בנבחרת הלאומית שלנו מעולם.

בכלל, הספורט הנשי זוכה לפריחה עולמית. דוגמה מובהקת לכך היא הצלחתה של ליגת ה-WNBA בארה"ב , שמושכת קהלי ענק לאצטדיונים, ומשחקיה משודרים ברחבי העולם. ילדות בארה"ב כבר לא לובשות חולצות של אלן אייברסון שלוו מאחיהן. יש להם את לסלי, קופר, סוופס - סופרסטאריות משלהן.

ורגע לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה כדאי לעצור ולהיזכר - אירוע השיא בסידני היה ללא ספק ניצחונה של קת'י פרימן בגמר ה-400 מטרים מול הקהל הביתי המוטרף. זו הייתה חוויה ספורטיבית מדהימה בעלת כל המאפיינים להפוך ברבות הימים לאגדת ספורט קטנה. לא פחות מדהימה הייתה העובדה שהסיבה לעניין העצום, לדרמה ולפרצי הרגשות האדירים, הייתה אישה אחת שדהרה על המסלול. לא גבר. *