"הייתי צריך לחכות חצי שנה"

"החברים", חוזר ואומר מאיר פלבסקי במהלך הראיון עמו, "שכחנו לדבר על החברים". בעבור מי שהפך בן-לילה לחוקר הפרטי המפורסם ביותר במדינה, החברים הם החלק העיקרי במצבת הנכסים שלו. הם, ולא הקלטת של שר התשתיות המודח יוסף פריצקי, שהעביר לערוץ 1 לפני כחודש, וגרם בכך לסערה שלמה שהניבה פרשה רווית מעללים, תפניות ונחקרים.

הקלטת ההיא, להזכיר, שהוקלטה לפני למעלה משנתיים, כללה שיחות שבהן נשמע פריצקי מתכנן את חיסולו הפוליטי של יריבו מבית, משינוי, השר אברהם פורז. פלבסקי השיג את הקלטת, ולאחר מכן החליט כי לתוכנה יש משמעות ציבורית מרחיקת לכת והוא מעוניין להביאה לידיעת הציבור. התקשורת היתה הכתובת המיידית.

לו היה מטפל בדברים באיפוק; לו ויתר על העדכון האינטימי של צמרת שינוי, עוד בטרם העביר הדברים לתקשורת; לו היה טורח להסתיר את מעורבותו בפרשה כמו גם את מעורבותם של שולחיו - לא היתה באה פרשת פריצקי לעולם. פלבסקי עצמו מודה שזו היתה טעות. "הייתי צריך להרדים את החומרים לחצי שנה", הוא אומר, "ואז להדליפם בשקט".

אז בשביל מה היית צריך את כל הרעש הזה?

"כי לא היה תסריט של רעש".

ועכשיו איבדת לקוחות, וגם את התיק של מימן. אתה תובע אותו עכשיו?

"מאיפה זה בא לך? אני לא מדבר על לקוחות באמצע חקירת משטרה. תביני, משטרה זה כמו נהג מונית שנסע לחיפה עם נוסע אחד, והוא מחפש אחר-כך נוסע לחזור אתו לתל-אביב. אין פרשה בסיפור הזה. אין עבירות. הסיפור גמור".

הגיעו אליך קליינטים חדשים מאז?

"אני לא עובד עם משרדי ממשלה. לא בנקים. לא חברות ביטוח. לא מפלגות. לא אנשים פרטיים".

אז מי נותר?

"אנשים כמו עמיקם כהן, או קליינטים דומים לאלה שהיו לי בתיק הזה".

כמה הם משלמים?

"250 דולר לשעה".

קיימת גם שיטת תגמול לפי אחוזים מערך הפרויקט?

"לא. מחיר פיקס, או לפי שעות. תראי, במהלך השנים עשיתי עבודות גדולות בחו"ל. עשיתי בארץ. אבל עכשיו יש לי נזק של שתי עבודות שביטלו לי".

אבל אתה יודע שזה בגלל הפה הגדול שלך.

"לא. זה בגלל התמונה עם האזיקים. אנשים דווקא אוהבים את הפה הגדול שלי".

אז אולי זה בעצם מה שמימן חיפש אצלך?

"לא".

"כלום לא מפחיד אותי"

בטח לא מה יחשבו אנשים

נפגשנו השבוע במה שנותר ממסעדת אולימפיה האגדית. ארוחת צהריים. מזגן. סטייק מדמם. תרשה לי להתעקש על התזה הזו, אני אומרת לפלבסקי. הוא מרים אליי את ראשו. אלוהים חנן אותו בתווי פנים קשוחים, שיער כסוף וקומה נערית.

אנשים הרי מכירים את חיבתך לבלגנים תקשורתיים. יודעים שבקייס פוליטי שמגיע אליך, שקט לא יהיה.

"קשקוש".

כשבאים לבדוק מה הניע את פרשת פריצקי, כדאי לקחת בחשבון גם את הרעב ל"דיל פלואו" במשרד של פלבסקי. בעצם, הוא מציע היום "קשת מוצרים" שהיא הרבה יותר מחקירות, ומשווק את עצמו כ"פותר בעיות". כך, למשל, בעבור מפעל הפיס הוא טיפל בשנים האחרונות באיום להכשיר את הקזינו בישראל. העבודה זכתה להערכה. הטיפול נשא פירות. אבל אז הגיע למפעל יו"ר חדש, ופלבסקי הלך הביתה.

בניהול נכון, העסק של פלבסקי, 61, יכול לשאת עצמו בקלות. איש עסקים שהעסיק אותו לפני שנים ספורות בפרויקט ענק, קבע באוזניי השבוע כי "אין אייטם שפלבסקי רוצה להכניס לעיתונות, ולא נכנס. הוא אינטליגנטי, מקושר ומסור על גבול האובססיבי".

מה מפחיד אותך?

פלבסקי: "כלום. אני כמו אחד שהיה מעורב בתאונת מטוס, ואיבד את הפחד. יודעת מה זה ניתוח לב פתוח?".

מנסרים את בית החזה.

"עם מה?".

עם מסור.

"פתחו. הוציאו את הלב שלי, שמו על קרח. כמו פרה פתחו אותי. איך שיצאנו מבית-החולים, עם אשתי, ישבנו עם איזו גברת על דיאטה. אחר-כך הלכנו לאולימפיה".

למה אתה עושה את זה לעצמך?

"לא יודע. זה כל החן שלי. מה את רוצה?".

אדם יכול שיהיה לו חן גם בלי הרס עצמי.

"תראי, למדתי להגיד מה שאני חושב, ולא אכפת לי לשלם את המחיר. אבל כשצריך, אני מתנצל".

מתי התנצלת לאחרונה?

"לא זוכר. אם משכנעים אותי שהייתי לא בסדר, אני מתנצל".

עוד מעט יתברר שאתה חושב שזה "גברי" להתנהל כך.

"מה פתאום? אין לי בעיית מאצ'ו. היתה לי הצלחה עם בחורות, שאי אפשר להסביר את זה. לא נפרט. היו לי גם הרבה כישלונות".

"כאן היו פרדסים"

איפה הימים שליד הבורסה ליהלומים היו רק שדות

פלבסקי מתגורר עם רעייתו השלישית וארבעת ילדיהם המשותפים (יש לו ילד נוסף) בבית פרטי בהוד השרון. נפגשנו השבוע גם בביתו. הוא חיכה לי בחצר, עם כוס קפה שהקפיץ לעצמו מהעיר, כי זה הקפה שהוא אוהב. למרות הרוגע המתבקש, היה דבר-מה מטריד בשיחה עם פלבסקי. המוות נכנס אליה בעוצמה רבה מהצפוי.

"הייתי בן שבע כשאבי נפטר", הוא מספר. "קואופרטיב הארגז שבו הוא היה חבר לא איפשר לאמי לרשת את המנייה שלו בשלמותה, ופדה אותה". כשמאיר יגדל, הם אמרו, יוכל להתקבל כחבר בקואופרטיב.

בכסף שהתקבל עברו דירה לרמת-גן, וניהלו רמת-חיים סבירה. נסענו לשם יחד, השבוע, הוא ואני. "כאן היו פרדסים, ופה שדות פורחים", הוא נזכר. מדובר באזור שמול הבורסה ליהלומים. "בלילות הראשונים התקשיתי להירדם בגלל השקט הגדול".

מה היה כל-כך רועש בתל-אביב של תחילת שנות ה-50?

"הרכבת שעברה ליד הבית, ברחוב נחמני. רעש נורא. לפני כמה שנים, רוני מילוא ויוסי פלד חפרו שם בור, והודיעו על השבת הרכבת לעיר" (גם הם, אגב, חברים).

אמו, מספר פלבסקי, נפטרה כשהיתה בת 93. "היא חיה שנה אחת יותר מדי. שנה טראגית. נפלה, שברה עצמות, הסתבכה והחלה לדבר שטויות. היא מתה כי רצתה למות".

מאיפה אתה יודע?

"כי בפרקי הצלילות שהיו לה, אמרה שהיא רוצה למות".

ניסית למנוע ממנה את המוות?

"לא, אי אפשר היה. ימים אחדים אחר-כך, מת החבר שלה בבית האבות. ואי אפשר היה לפרש את מותו אלא כשברון לב".

"אני לא אוהב משחקי ריגול"

טילים נגד טנקים מתאימים לי יותר

מההתמודדות עם המוות, ומהשיחות עליו, אפשר לצאת רק בדרך אחת: בעזרת החברים. אלה שלפלבסקי כל-כך חשוב לדבר עליהם. "כמה נכסים יש לאדם?", הוא ספק שואל, ספק עונה. "מבית-הספר ישנו רון בן-ישי. גדלנו יחד. בתיכון, הייתי יותר חכם מכולם, אבל פרשתי בשביעית. המפגרים נשארו עד הסוף. מיותר לציין שלמדתי על מלגה מלאה".

אתה גאון?

"כן. זה קרה גם באוניברסיטה. עשיתי בגרות בגיל 29 עם ממוצע של 65, אבל לאוניברסיטה קיבלו אותי בזכות הממוצע הפסיכומטרי הגבוה. החזקתי שם שנתיים".

למה לא להמשיך עוד שנה, ולסיים את התואר?

"אני לא בשביל מסגרת. בצבא הייתי ביחידה שהתאימה לי: טילים נגד טנקים".

היו כאן טילים נגד טנקים בתחילת שנות ה-60?

"היו טילים מהצרפתים ומהגרמנים. שמרו על זה בסוד, כדי שבגין לא יידע. אמרו לי אז שיש לי את הקב"א הכי גבוה בצה"ל".

אז איך לא התגייסת למוסד?

"אני לא אוהב משחקי ריגול. אגב, משם הבאתי שני חברים שהולכים אתי עד היום - דני קרמן ומאיר חן, שהיה טייקון נפט והיום הוא חי בלונדון, ובסי אנד סאן בתל-אביב".

בסוף שנות ה-60 הגיע פלבסקי למפלגת העבודה. שם הוא הכיר את מי שהיה אז המאבטח הבכיר של המדינה, מרדכי רחמים, שסיכל ב-1969 התקפה של ארבעה טרוריסטים על מטוס אל-על בנמל התעופה בציריך. "שנה אחר-כך", מספר פלבסקי, "הקמנו יחד עם צביקה אגמון ז"ל חברה לעבודות עפר, בלי שיש לנו מושג בעבודות עפר".

אז אתה בכלל ממתעשרי קו בר-לב?

"לא. אנחנו פספסנו את המומנטום הזה. עבדנו בשביל משרד הביטחון באום-חשיבה, בשביל חברת החשמל ומקורות. בין הפועלים שעבדו אצלנו היה עמיקם כהן. הוא לא שוכח להזכיר זאת, בכל פעם מחדש. אבל אנחנו פספסנו את התקופה של הרווחים הקלים בעבודות עפר. אחרי שנה סגרנו".

השנים האלה, 1970-1973, דווקא ידועות כשנים שהעשירו עשרות קבלנים חדשים.

"לא. זה נגמר לפני שהגענו. גם לא היה לנו הון עצמי. חפרנו תשתיות ברשת החשמל בעין מהל, ליד נצרת. באו ערבים מהכפר, וזרקו את הציוד לוואדי".

ולכם לא היה ביטוח.

"כן היה. אבל אלה, עד שמחברים אותם לחשמל, זורקים את הציוד. ככה התפרק העסק, ואני עשיתי טובה לאמא שלי, נרשמתי ללימודי משפטים באוניברסיטה. במקביל, התחלתי בחקירות, ואז ראיתי שזה מקצוע שלא צריך אוניברסיטה בשבילו. זה מקצוע חופשי, שיש מקום לבן-אדם עם קומון סנס. תוך זמן קצר נהייתי עצמאי, ומרדכי רחמים הצטרף אליי".

"לא התעניינתי בכסף אף פעם"

תאוות הבצע אוכלת את איכות החיים

פלבסקי הוא בוגר מחנה רבין של פעם. ידיד למחנה יגאל אלון. חברם של עיתונאים סקופיונרים, ורע לאנשי עסקים תל-אביביים מוכרים. אבל בגילו ובמצבו המשפחתי, זה כנראה כבר לא מספיק. בשלב הזה, כדאי יותר להתמחות בניהול תזרים מזומנים ובהשקעות סולידיות. אלא שבזה פלבסקי פשוט לא מבין. והמצב, איך לומר, לא טוב. "מבחינה פיננסית אני קטסטרופה", הוא מעיד על עצמו. "לא התעניינתי בכסף אף פעם, וזה מה שיצא".

לא הבנתי.

"מה יש להבין? הייתי עסוק בלחיות טוב, ולא בלחסוך".

וזו היתה טעות או מהלך-חיים נבון?

"אני רואה סביבי אנשים שהצליחו מבחינה כלכלית, אבל לא מפסיקים לרוץ אחרי הכסף. שגם עכשיו, עם כל המיליונים שהשיגו, תאוות הבצע שלהם אוכלת את איכות החיים שלהם. אז מה, עדיף להיות כמוהם?".

אז איך אתה מסתדר מבחינה כספית?

"מסתדר. לא חוסך".

יש לך אחריות, חמישה ילדים.

"יש לי ביטוחי חיים. אל תגידי לי שאני עושה טעויות".

גם אשתך מציקה לך עם זה?

"לא".

אתה מפחד ממנה?

"לא. ממש לא".

אתה נשמע כמו אחד שמפחד ממנה.

"ממש לא. די. בואי נעבור לנושא הבא".

"היינו כמו להקת פופ"

אבל אז רבין מונה לשר הביטחון

פלבסקי מרגיש "בבית" כשהוא מתראיין לגלובס. המו"ל הראשון, חיים בראון ז"ל, היה אחד מחבריו הטובים. יחד הם היו חלק מחבורה של גברים שבגרו כאן בשנות ה-60, ורובם מככבים עכשיו בצמרת העסקית הדשנה. כמו אנשי החבורה הזו, גם הוא בגר בתל-אביב של אחרי מלחמת ששת הימים. כמוהם אהד את הפועל, צמח בפרוזדורי מפלגת העבודה ושלוחותיה, והחזיק בתפקיד מפתח בסצנה התל-אביבית בשנות ה-70 וה-80.

כתבו על מעלליכם הרומנטיים באותה תקופה. הספר "התרוממות" של אורלי קראוס-וינר סוגר אתכם חשבונות.

"כל הרומן של אורלי עם בנצי היה אצלנו בבית. היא היתה מלצרית ב'בקתה', ואנחנו היינו מערבבים שם את הפוליטיקה בשתייה ובזיונים".

אני זוכרת אתכם, הייתי אחת מאותן מלצריות שהגישו לכם שם, אבל פוטרתי בעוון אי-התחברות עם הקליינטים. הייתם מגיעים, קוטפים את המלצריות ונעלמים לתוך הלילה.

"אני לא התחלתי עם המלצריות, כי היינו מגיעים עם גרופיות. כמו להקת פופ היינו. ואז רבין מונה לשר ביטחון. ניבה (אשתו השנייה, העיתונאית ניבה לניר) ואני התגרשנו. זמן קצר אחר-כך הכרתי את נטע, אשתי".

איך נכנסים לנישואים פעם שלישית, בגיל מאוחר?

"לא התחתנו כל-כך מהר. היא צעירה ממני ב-18 שנה".

הפרש הגילים לא הפחיד אותך?

"הפחד היחיד היה ההשתלבות החברתית. נגיד יוסי פלד, חבר בן-גילי, כן? אז השאלה היתה איך היא משתלבת אתו למרות פער השנים".

ולא פחדת מהזקנה היחסית?

"שום דבר".

אפילו לא בעקבות התקף הלב האחרון?

"פעמיים היו לי פחדים. בגיל 57, נולד הילד החמישי שלי. החברים צחקו: איפה תהיה כשהוא ילך לבקו"ם? ואני אמרתי, השאלה היא איפה אהיה בבר-מצווה. לא רציתי להשאיר אחריי יתום".

אז נכון לעשות ילדים בגיל 57?

"לפי המקרה שלי, כן".

מאיפה האומץ?

"תגידי לי, גברים עושים ילדים? מה פתאום! נטע אומרת שאפילו עכשיו היא רוצה עוד אחד. בחיים, לא דמיינתי לי את עצמי עם חמישה ילדים. עוד ילד, ועוד ילד... לא היה תסריט כזה".

"רבין הציע לי לרוץ לכנסת"

אבל זה לא היה בשבילי. היום כן בא לי

זה לא היה התסריט היחיד שפלבסקי לא כתב לעצמו. היו עוד כמה. למשל, התסריט של החברים האחרים מתל-אביב, שידעו להתגמש, שאמרו לעצמם מי זה ליכוד, מה זה עבודה, ומה כבר ההבדל בין אריאל שרון ליצחק רבין. זה הרי תמיד אותו בנק (הפועלים) ברקע, ואותה מערכת ביטחון.

אבל פלבסקי לא התבגר כמותם. זה, כמובן, לא נורא. לא כולם צריכים להפוך לאנשי עסקים נוצצים. אבל כאשר אתה ממשיך לבלות עם החבר'ה האלה, אתה זקוק להרבה-הרבה כסף. וכשזה חסר, העסק נהיה לא נעים.

למה לא נכנסת לפוליטיקה?

"כי לא רציתי. רבין הזמין אותי פעם לאולימפיה, והציע שאצטרף לרשימה לכנסת".

מצטער שלא לקחת את זה?

"ממש לא. זה לא בשבילי. למרות שהיום בא לי רעיון להתמודד על משרת שר במפלגה. מה יש, את חושבת שאני לא יכול?".

כן.

"את טועה. את זוכרת מי נבחר בפעם הקודמת לשר?".

למה אתה מתעקש על הפרחחות הזו?

"אני לא מרגיש פרחח".

מה כל-כך נורא אם יתייחסו אליך ברצינות עמוקה?

"את טועה. תמיד לוקחים אותי ברצינות עמוקה".