> הסקסופוניסט אלברט בגר שייך לדור ללא פשרות. בעוד אמני ג'אז צעירים ממנו מככבים במוקדי הג'אז העולמיים, הוא ממשיך לסחוט מעצמו את המיטב. עכשיו, בגיל 46, הוא סוחט את השמן במסיק הזיתים המוסיקלי של ארצו, ארצנו, ומוציא את אלבומו החמישי, Listening (הוצאת Earsay's Jazz).
המוסיקה של בגר היא כנות בלתי מסויגת. הוא בחר ללכת נגד הזרם, וזה ייאמר לזכותו. אך מי ייתן לגיטימציה לנגן ג'אז כמו בגר, שהוא נדבך-תרבות מקומי? האם הוא יצטרך לחכות עד גיל 70 כמו יגאל תומרקין ומשה גרשוני חתני פרס ישראל?
גם לבגר יש קהל שמעריך את יצירתו. לרגל צאת האלבום הוא נתן הופעה בחנות האוזן השלישית, ברח' שיינקין בתל-אביב, שיכולה להכיל שני רכבי 4X4 בקושי.
אמן טוב צריך הכרה ממסדית, ובגר אינו אמן של הצהרות פוליטיות ופוזות תקשורתיות. הוא עושה מוסיקה שפונה אל מעבר לקהילת צרכני התרבות של שיינקין וגורדון. יש בה גם רמלה ולוד, שם הוא מתחבר בעקיפין אל מקורות הרוק הישראלי. הצ'רצ'ילים, למשל. חדי-אוזן יזהו גם שמחה ים-תיכונית ובלקנית, ואין אמנות טובה יותר מהשתקפות סביבתו הטבעית של יוצרה.
בג'אז של בגר יש השפעות של אלברט איילר וג'ון קולטריין, חלוצי הג'אז הרדיקלי. לא רק בצווחות המרתון הטנור-סקסופוניות, אלא גם בשימוש בפרזות מוסיקליות - חלקן הרואיות, וחלקן גובלות בקיטש ממש. הג'אז החופשי מתבסס בדרך-כלל על פיתוח מוטיבים קצביים או מלודיים לא רק באלתור הסינקופלי המקובל, אלא גם באלתור כמהלך מוסיקלי המתבסס על אווירה שנוצרת. ההרכב צריך להיות קשוב למהלך של המוביל, ולזרום איתו.
בגר משלב את שתי הגישות יחד, באופן שלא נותן אפשרות לסווג את הג'אז שלו במושגים מקובלים. אם לתמצת בפשטות, מדובר בג'אז מרגש. בהרכב איתו מנגנים גם יוני סילבר (סקסופון אלט, קלרינט בס ואורגן), יפתח קצב (גיטרה), גבריאל מייר (בס) וחגי פרשטמן (תופים). בגר עצמו מנגן בטנור ובסקסופון סופרן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
