זרקו אותה לדגים

עשרות-אלפי הישראלים שבילו את החגים בסיני, ה-90 אלף שעשו זאת באוגוסט, והבנייה הבלתי-פוסקת של מלונות מפוארים אצל השכנים בטאבה - על כל המכות האלה הבליגה אילת בשקט יחסי, כמעט מנומנם. רק דבר אחד הצליח בכל זאת להעיר את עיר התיירות הגדולה בישראל: הודעת משרד האוצר על הכוונה לבטל את הפטור ממע"מ. כל מי שפרנסתו קשורה בתיירים המגיעים לעיר, כלומר כמעט כולם, נכנס ללחץ.

בשבוע שעבר יצאו התושבים למסע מחאה נגד הממשלה - מאות מכוניות ועליהן דגלים שחורים יצרו שיירה איטית בכביש 90 המוביל לסיני. התוצאה היתה חסימת הכביש, למורת רוחם של המוני הנופשים שחיפשו קצת שלווה ושקט מעבר לגבול. אבל בעבור המלונאים בעיר, היה זה צעד נואש של אין-ברירה. "אנחנו חסכנו כסף בפטור ממע"מ?", הם שואלים, "אנחנו הבאנו כסף למדינת ישראל. עכשיו צריך לעזור לנו".

אם כל זה לא הספיק, עכשיו גם אהרון (דקס) דקל, היו"ר הוותיק של התאחדות המלונות באילת, גוף המלונות החזק בארץ, תולה את הנעליים. אחרי שחרש את כל ירידי התיירות באירופה, ביקר אצל כל סוכני הנסיעות ביבשת, והיה שותף בהטסת מאות-אלפי נופשים בהירי-עור שחזרו הביתה צרובים - הוא עוזב כדי לפתוח גלריה לאמנות.

ככה נוטשים, בזמן משבר?

דקל: "כשהודעתי שאני מסיים את תפקידי, עוד לא התחיל המשבר. רק אחר-כך ביבי הודיע שהוא רוצה להוריד את הפטור ממע"מ".

תן לי את התסריט הגרוע ביותר.

"התרוקנות של המלונות. פיטורי עובדים. לחפש אחר-כך עובדים בחזרה, זו בעיה. הם לא יבואו, וקצב ההחזרה שלהם יהיה מאוד איטי. התסריט הכי גרוע זה סגירת בתי-מלון בעקבות אי-עמידה בהוצאות ובמימון הגבוה".

ותסריט קצת פחות אפוקליפטי?

"במשך שנתיים-שלוש אנחנו נסבול קשות, כי אנשים לא יבואו. ההעדפה תהיה תמיד למקום היותר זול - ים המלח, טבריה, נתניה, ירושלים, תל-אביב. מי שירצה דווקא לצלול בים האדום יעבור את אילת וייסע לסיני, או יעבור לעקבה, כי המחירים שם יותר זולים והחבילות יותר אטרקטיביות".

זה לא מוגזם לתלות את הכול במע"מ?

"זה לא רק המע"מ, שהוא תוספת של 17% על המחירים העיקריים, אלא גם מחירים של הוצאות אחרות. זה יגרום לייקור החבילות בעוד 25% לפחות, אם לא 30%. אסור לשכוח שאילת משתמשת בחשמל הרבה יותר ממלונות אחרים. מלון בן 100 חדרים באילת משתמש ב-75% חשמל יותר ממלון בן 100 חדרים בתל-אביב, בגלל המזגן. גם השימוש בטלפון הרבה יותר גדול, כי אנחנו מתקשרים לצפון, ואלו בצפון מתקשרים לעצמם. זה ארגומנט מאוד חשוב".

אתה מכיר את הפוליטיקאים בתחום שנים רבות. איך זה שפתאום נפל עליכם עניין המע"מ?

"לדעתי איתן רוב, שהוא חדש, רוצה להגדיל את ההכנסות, וגם נערי האוצר, ביניהם בועז סופר (סגן בכיר למנהל אגף המכס ומע"מ), שהוא כוכב חדש. הם החלו בדמגוגיה מאוד שקופה בעיתונות, ומספרים שבמשך 20 שנה אילת חסכה לעצמה 10 מיליארד שקל. לא שהיא קיבלה 10 מיליארד שקל, אלא שהיא חסכה אותם.

"הם הרי יכולים לחשב על-פני 40 שנה, 60 שנה, זה יגדל הרבה יותר. ככה לא עושים חשבון. אלה סיסמאות. גם אנשים בדרגת פקידי האוצר לא יכולים להראות רק צד אחד, כמה אילת חסכה מעצמה, אלא להראות גם כמה היא הכניסה. אני הכנתי עבודה, שכנראה נגיש אותה בימים הקרובים, והגעתי למסקנה שאנחנו הכנסנו למדינת ישראל 40 מיליארד שקל באותן 20 שנה".

איך הגעת לחישוב הזה?

"עשיתי חשבון ממוצע שכל תייר ששוהה באילת 10 ימים הכניס 1,000 דולר, וכל ישראלי הכניס 350 דולר לשהייה".

סכומים נאים.

"כן, אבל האינתיפאדה גורמת לנו למכה קשה מאוד. זה לא זמן להתעסק עם המע"מ. הזמן הוא לעודד אותנו חזרה לעלות על המפה הבינלאומית".

"לים המלח לא צריך לטוס"

העידוד שעליו מדבר דקל התחיל למעשה כבר לפני כעשרים שנה. "כשהעיר היתה במצב רע מאוד, ממש על סף גסיסה", הוא נזכר, "הממשלה רצתה לעודד את הפיתוח שלה, ונתנה לנו אזור סחר חופשי. אבל זה מעולם לא הוקצב לתקופת זמן - לא ל-20 שנה, ולא לבדיקה אחרי 25 שנה. לא דובר על זה בכלל. הביאו משקיעים, הביאו הרבה מאוד אנשים מחו"ל, כמו אלכסנדר טסלר (מלון הנסיכה), דייוויד לואיס (רשת ישרוטל) ואחרים, ואילת התחילה לשגשג".

תן מספרים.

"משמונה בתי-מלון שהיו לנו אז, הגענו היום ל-42 בתי-מלון, 11 אלף חדרים ו-25 אלף מיטות. עד 2001-2000 הגענו לשיא של 47 טיסות בשבוע מ-16 מדינות, 350 אלף איש. עבדנו עם למעלה מ-200 סוכנים, האווירה היתה נהדרת. אבל אז החלה האינתיפאדה, שעצרה את כל ההתפתחות של הטיסות הישירות. היום יש לנו ארבע טיסות שבועיות - שתיים מצרפת, ושתיים מאנגליה".

אינתיפאדה יש בכל הארץ. למה לאילת מגיעה הנחה?

"אילת היא חלק ממדינת ישראל, והיא לא צריכה לסבול יותר ממה שהיא סובלת עד היום. אנחנו מתחרים עם טבריה, נתניה, ים המלח, ותמיד אנחנו מתחילים את החבילה במינוס 500-600 שקל בעבור הטיסה. לנתניה, לים המלח או לטבריה לא צריך לטוס, לוקחים את האוטו ונוסעים.

"בזמנו, הישראלים הגיעו לאילת ומילאו את כל החוסר שהיה לנו עם התיירות הבינלאומית, אבל התחרות גרמה לכך שהמחירים ירדו, והיום אנחנו רואים במאזנים של חברות המלונאות הציבוריות שבארבע השנים האחרונות יש משבר אדיר במצב הכלכלי של בתי-המלון. נכון שהרבה ישראלים עדיין מגיעים, אבל במחירים נמוכים מאוד".

כמה נמוכים?

"לפי דעתי, המחירים ירדו לחצי. נכון שבחגים ובעונות-השיא, שזה בסך-הכול 60 יום בשנה, המחירים יותר גבוהים, אבל ביתר השנה אנחנו בדילים, והדילים הביאו אותנו להורדת מחיר של כ-50%. ביבי אמר שהוא יבנה קזינו, והוא יעשה רכבת לאילת, והוא יקים שדה-תעופה בינלאומי. שלושת הדברים הגדולים האלה יכולים לבוא במקום המע"מ. אנחנו כולנו אומרים, קודם-כול תבנה".

כלומר אתה לא ממש מאמין להבטחה שלו.

"זו הבטחה מכובדת. הייתי מאוד רוצה שהוא יבנה ויקים את הכול, ואז נשב אל השולחן ונדון בהמשך. זה דבר הגיוני ביותר".

למלונות באילת דווקא יש תדמית של מחירים גבוהים.

"זו היום הטענה, אבל זה לא נכון. את יכולה לפתוח את העיתון, ולראות שאחרי החג או לפני החג, כל השנה, יש עסקות שהן פשוט מדהימות. 400 שקל במלונות 5 כוכבים, חצי פנסיון. אצלי במלון אדומית, 3 כוכבים, אני מוכר עסקות ב-200-250 שקל לזוג חצי פנסיון, רק בחגים זה עולה ל-400-500 שקל. ואני לא לבד, כל מלונות השלושה כוכבים באילת מוכרים באותו מחיר פלוס-מינוס".

הטענות הן נגד המלונות הגדולים המפוארים.

"במלונות הגדולים יש בחגים מחירים גבוהים, ואני חושב שהם נותנים בתמורה הרבה. בידור, אוכל, שירותים נוספים. בחג הם משתדלים מאוד לנצל את העובדה שזו עונת-שיא. כך זה בכל העולם. אם אני נוסע בנובמבר לתערוכה בלונדון, אני משלם 400 פאונד ללילה, כשאותו מלון מוכר לי חדר שלא בעונה הבוערת ב-200 פאונד".

"הצרפתים רוצים את אייל גולן"

התחרות הגדולה ביותר של בתי-המלון האילתיים היא מול סיני, שנחשב לזול יותר ושקט יותר. אבל גם שם יש חלוקה לקטגוריות. "שארם א-שייח", מאבחן דקל, "בנויה על תיירות הצ'ארטרים. מגיעות עשרות טיסות ביום. המחירים שם זולים, אבל לדעתי האובר-בילד שלהם גדול מאוד, והם מגיעים לתחרות במחירים נמוכים. מחירים נמוכים יביאו אחזקה נמוכה.

"נואיבה, שהיתה פעם היפה ביותר, נגמרה, כי לא בונים שם בתי-מלון. חוץ מהילטון נואיבה, שהוא מלון יפה, היתר לא בנו. אז אנשים לא כל-כך רוצים לגור בחושות, כאשר יש מקום לגור בבתי-מלון מפוארים.

"טאבה יותר זולה, יש בה היום כ-5,000 חדרים, חציים במלונות-פאר וחציים בכפרי חושות נמוכים יותר. יש את הייאט, סופיטל, מריוט, רדיסון-סאס, לה-פלייה, טובאייה - מלון חדש לגמרי - בונים את האינטרקונטיננטל, שהוא מלון גדול מאוד, בנו את סונסטה, שנעצר כי חברת סונסטה פרשה מהניהול. יש מלון שראיתי שכתוב עליו שהוא של שרתון, אבל לא ראיתי שהוא מתקדם. יש הרבה מאוד שלדים".

טאבה, זה האיום העיקרי?

"הם בתחרות ישירה עם אילת. הם למדו את העבודה מאיתנו, ומציעים לישראלים את השירותים ובתי-המלון. עשיתי סקר בזמנו על השפעת סיני על אילת. ראינו שמי שנוסע לסיני רוצה שקט, מי שבא לאילת מבקש שיהיה בידור ורעש, משחקי בריכה וכרוזים. אם זה לא יהיה - הוא לא יבוא, זה חלק בלתי נפרד מהחופש שלו.

"גם כשיש אצלנו כנסים של רופאים, רואי-חשבון, סוכני ביטוח, יועצי מס - ויש הרבה כאלה - כולם רוצים בידור. 'מי יופיע?' זו שאלה נרדפת להזמנת החדרים. גם תיירים עושים כך. צרפתים, למשל, מביאים לעצמם את אייל גולן או את שרית חדד. באופן קבוע הם מביאים איתם את גדולי זמרי ישראל המזרחיים שיופיעו שם. לא מסתפקים בצוות של המלון.

"בסופו של דבר, יש כאלה ויש כאלה. אנחנו אף פעם לא אוהבים את אותה אישה. לכל אחד הטעם שלו. עדיין, אם יעברו 200-250 אלף איש ישראלים בשנה לטאבה, זה רחוק מהמספר של הישראלים שמגיעים לאילת, שעומד על 2.2 מיליון. אבל בטאבה השוק הבינלאומי עולה ועולה כי הוא זול, ואני חושב שזה, הבריחה של התיירות הבינלאומית, יותר מפחיד מהישראלים".

"נמחקנו מהמפה"

משרד התיירות, הכתובת המתבקשת לכל התלונות של דקל, מאכזב אותו לאחרונה פעם אחר פעם. "אחרי כל-כך הרבה שנים שהמשרד פרח והיה קשור לכל הסוכנים באירופה, בשנתיים האחרונות אנחנו מנותקים ממנה", הוא אומר בעצב. "אילת נמחקה באירופה".

מה הפתרון?

"לחזור לעבודה. להפשיל שרוולים, להתחיל לשווק מחדש את אילת כפי ששיווקנו בעבר. לנו יש קבלות. הבאנו 350 אלף תיירים בשנה לאילת. זו קבלה ממוספרת, לא אנונימית. יש לנו קשרים עם כל גדולי ומנכ"לי חברות התיירות באירופה. אבל לאט-לאט זה נעלם. הם מתחלפים, אני לא מגיע. אין לי תקציבים.

"משרד התיירות לא יוזם דברים כאלה, כמו להיפגש עם תומפסון באנגליה, עם איירתור. לבוא להגיד להם, 'בואו נתחיל מהתחלה, נחשוב איך חוזרים לאילת'. בכל זאת, יש בה את המלונות והמתקנים היפים ביותר. אין עוד מקום עם מצפה תת-ימי, אין עוד I-MAX, אין ריף דולפינים, אין מסעדה תת-ימית בשום מקום. עיר המלכים הולכת ונבנית".

הבעיה עם משרד התיירות היא מהתקופה של בני אלון כשר?

"בני אלון הוא אדם נפלא באופן אישי, אני מכיר אותו, אבל אני לא מקבל את תפיסת התיירות שלו שאומרת מחיקה וסגירה של לשכות משרד התיירות באירופה, והבאת התיירות היהודית כעניין בלעדי. היהודים לא יכולים למלא את אילת, ולא את ישראל. הקהילה היהודית לא תבוא לאילת כל החורף.

"אם זו היתה נוסחה מנצחת, אז למה העולם המוסלמי, שמונה למעלה ממיליארד, לא אימץ אותה? לא ראיתי שהמוסלמים פונים למוסלמים לבוא למצרים. אין דבר כזה בשום מקום בעולם, שקהילה אתנית פונה לקהילה אתנית אחרת. לא כל מי שמבקר במצרים הוא מוסלמי, ולא כל מי שמבקר בטורקיה הוא מוסלמי".

אבל פה זו ארץ הקודש, יש לזה אפיל ליהודים.

"באמריקה יש כ-6 מיליון יהודים. כמה הגיעו עד היום? אולי 400-500 אלף ישראלים ויהודים, ולא נגיע ל-6 מיליון, כי הם לא רוצים לבוא. בצרפת יש 600 אלף יהודים, מתוכם מגיעים כל שנה 210-200 אלף. לאילת הגענו ל-35 אלף יהודים צרפתים בשנה, ולעומת זאת תמיד היו לנו 50 אלף אנגלים ועכשיו ירדנו ל-7,000-8,000 בלבד.

"בכלים שלובים אנחנו לא מרוויחים כלום. התיירות באירופה רוצה לבוא, הפרה רוצה להניק יותר מאשר העגל לינוק. ואנחנו בדילמה - משרד התיירות מחזיק בתפיסתו, הוא רוצה לעשות, אבל לא זו הדרך. זו עבודה לא מקצועית".

אולי זו עבודה לא מקצועית שלכם?

"אנחנו עשינו את העבודה. עשינו את השיווק, נפגשנו עם כל הסוכנים הגדולים ויצרנו קשרים אישיים - אבל מעולם לא הלכנו לבד כאשר באנו לסגור עסקים שם. נכון שתמכנו כספית בסוכנים הגדולים, אבל תמיד היינו בשיתוף-פעולה עם משרד התיירות.

"ברגע שהמשרד חתך את התמיכה שלו בחוברות לסוכנים (חוברות התיירות העונתיות המציגות את יעדי התיירות לנוסעים, א' ק'), הם ראו שאין עם מי לדבר. בעבר המשרד היה משקיע כל שנה כמה מיליוני דולרים באירופה, שהיו מגיעים ישירות לסוכנים. זה לא עבר דרכנו מעולם, אבל היה שיתוף-פעולה".

איך זה עבד?

"ההתאחדות באילת היתה תומכת בסוכנים, לפי מספר האנשים שהם הביאו. בשיא היו סוכנים באנגליה שקיבלו מאיתנו 40-50 אלף דולר בעונה. שיתוף-הפעולה הזה היה נפלא. אנחנו תמכנו במה שהמשרד לא תמך, והמשרד תמך במה שאנחנו לא תמכנו".

ועכשיו זה נגמר.

"הסוכנים פונים אלינו ואומרים, 'אם מדינת ישראל סגרה את הנציגויות, ואין לנו עם מי לדבר - סימן שאתם לא מאמינים ביעד שלכם'. החלל הזה התמלא מיד על-ידי המצרים והירדנים. הרי אילת היא אתר תיירות חורפי. באירופה חורף - אצלנו קיץ. גם בטאבה קיץ, וגם בעקבה קיץ. אוקטובר עד אפריל, כשבאירופה מינוס 22 ובאילת פלוס 22 - כולם באים. אבל כרגע בסקנדינביה אין לשכות, אין כלום, אין עם מי לדבר. בפינלנד אין עם מי לדבר. במזרח אירופה אין עם מי לדבר".

אבל הקשרים לא נותקו ב-100%.

"נכון שהמשרד מדי פעם מוציא שליח שבא, נפגש ומדבר, אבל צריך להקים שם נציגות. יכול להיות שבניין ומשרדים עולים כסף, אבל אפשר לפתוח בתוך שגרירויות נספח תיירותי, כמו שיש נספח כלכלי ונספח תרבותי".

ולא הסברת את זה לשר התיירות החדש, גדעון עזרא?

דקל נאנח. "היתה לנו לאחרונה פגישה איתו, והוא שמע את הרעיון הזה. הוא התחיל במרץ רב, כנראה שהוא אוהב את הנושא התיירותי, אבל פתאום שמענו שהוא לקח גם את נושא ביטחון-הפנים, ועוד פעם התיירות לא תיהנה, לא מביטחון-פנים ולא מזה. עם דומפה (אהרון דומב, מנכ"ל משרד התיירות, א' ק'), שהוא היום האיש החזק במשרד התיירות, תמיד היו לנו שיחות בנושא הזה. הם בשלהם, ואנחנו בשלנו".

והמצרים מרוויחים מהמצב הזה.

"הממשלה המצרית, שעובדת בצורה הכי נכונה ומקצועית, השקיעה 40-45 מיליון דולר - ולכן מצרים מלאה כל-כך. ירדן משקיעה היום 5 מיליון דולר. ואנחנו? נסוגים מפרסום, יורדים מפרסומי חוצות, יורדים מפרסומי רכבות תחתיות, ומשאירים את השטח פתוח ופרוץ לכוחות אחרים".

למה שלא תעבדו עצמאית לגמרי, בלי המשרד?

"חשבנו לא פעם להקים את רשות אילת. הראשון שהציע את זה היה בני אלון, שאמר 'תקימו את מנהלת תיירות אילת, ואני אתמוך בכם'. זו הדרך העתידית של העבודה באילת, שהיא חייבת להיות רשות עצמאית, לשווק את עצמה, אבל היא חייבת לקבל תקציבים".

"הריביירה זו המצאה שלי"

מאז שפוצל תיק התיירות ממשרד התמ"ת, הוא עובר, כמו מסוע בשדה-תעופה בינלאומי, מיד ליד. סוג של צ'ופר או עונש שמרכיבי הקואליציה לדורותיהם מצניחים לחיקו של זה או אחר. "עבדתי עם תשעה שרי תיירות", מספר דקל. "משנות ה-80 עד היום - גדעון פת, אברהם שריר, עוזי ברעם, משה קצב, אמנון ליפקין-שחק, יצחק לוי, רחבעם זאבי, בני אילון ועזרא ד'היום".

תן ציונים.

"לא. כולם היו טובים, היו פחות טובים. פת היה שר טוב, שריר היה שר טוב. אלון היה בעיניי אדם נפלא, אבל מבחינת תיירות - שנוי במחלוקת. התקופה הטובה ביותר שלנו היתה בזמנו של פת, שאז השקיעו הרבה כספים, והקימו באילת את אזור הסחר החופשי.

"מבחינת השיווק, התקופה הטובה ביותר היתה של ברעם בממשלת רבין, שהרים את התיירות לדרגות מאוד גבוהות. ליפקין-שחק לא הספיק, היה בתקופה קצרה מאוד. נשיא המדינה משה קצב היה שר התיירות הראשון שהסכים להשקיע, על-פי בקשתנו, עם שר התיירות הירדני, בהפקת חוברת משותפת של עקבה ואילת.

"אני מוריד בפניו את הכובע, שהיה בממשלת ליכוד והסכים לעשות צעד מקצועי שנתן הרבה תקווה לשיתוף-פעולה עם ירדן, ובסוף נפסק בעקבות אירועים פוליטיים. זה היה צעד שסוכם עליו ביריד התיירות בגרמניה במסיבת-עיתונאים ענקית. ישראל השקיעה 80%, ירדן 20%, שני השרים חתמו, והעבירו את הכסף".

חוברת התיירות המשותפת היתה חלק ממהלך שיווקי, שנועד "לנתק" את אילת מישראל, ולהפוך את אזור מפגש שלוש המדינות בים האדום למותג תיירותי משותף, שישווק תחת השם המרגיע "ריביירת הים האדום", קונספט שדקל טוען שהמציא. עם התקררות היחסים באזור, לקחו המצרים את השם והסיסמה, וכעת הם משווקים תחתם את חופי סיני שלהם, מטאבה עד אורגדה בחוף אפריקה, למורת רוחם של הישראלים.

מה היה הרעיון של הריביירה?

"זו היתה המצאה שלי, בתמיכת מכון פרס לשלום, כשהמטרה היתה שיתוף-פעולה מלא לאזור כולו - מעקבה, דרך אילת וטאבה ועד שארם א-שייח - שיביא יותר תיירים בטיסות משותפות לכל שדות-התעופה, שיבינו שאפשר להגיע מכל אירופה 365 יום ללא מפריע".

לא חששת מתחרות מול המלונות המפוארים בטאבה?

"לא פחדתי מתחרות, אבל היו מלונאים שלא הסכימו. תמיד ידעתי שנהיה יותר טובים, וכדאי גם שנהיה יותר יקרים. לאילת יש ערך מוסף מערבי של שירותי רפואה מתקדמים, תחבורה, קשר ישיר של 40 טיסות ביום לתל-אביב, לאירופה. היו מלונאים שאמרו 'זה לא טוב לנו', אבל הלכנו קדימה. רצינו לעשות אירועים משותפים, כמו מירוצי מכוניות במדבר, רצינו לעשות קונצרטים בינלאומיים גם בעקבה וגם באילת. היו תוכניות".

ומה קרה?

"מרכז פרס לשלום הרגיש שהמצרים נסוגים משיתוף-הפעולה, והירדנים התקררו בעקבות האינתיפאדה והמלחמה בעיראק. נכון להיום, נשארו קשרים מאוד ידידותיים, אנחנו נפגשים כולנו בתערוכות באירופה, אבל לא קורים דברים שאפשר לדבר עליהם. קיבלתי פנייה ממספר מלונאים בטאבה לבוא לדבר איתם על הקמת התאחדות מלונות, אין להם. אמרתי שאבוא בהזדמנות לבקר".