מביא את הסחורה

עם 48 סרטים באורך מלא מאחוריו, רק לאחרונה מתחיל בימאי הקולנוע החרדי יהודה גרובייס לחדור לתודעת הציבור הכללי. זה התחיל שזכה עם סרטו "לחזור הביתה בשלום" בפרויקט "התקווה" שנערך במסגרת פסטיבל הסרטים האחרון בחיפה. פרויקט התקווה, יוזמה של קרן "גשר" ו"רשת", הציג 11 סרטים קצרים בנושא הקונפליקט הישראלי-יהודי. סרטו תיאר בהומור את הדילמה של אדם חרדי בצפירת יום הזיכרון.

הזכייה ב"תקווה" הייתה כרטיס הכניסה שלו למיינסטרים, ועכשיו מכין גרובייס סרט דרמה ל"רשת", גם בעידוד קרן "גשר", והקולנוען שלמה חזן מצלם סרט תיעודי על הקריירה המיוחדת שלו - במאי סרטים כשרים. גם הסרט הזה ישודר ב"רשת".

נכון, היצירה הקולנועית הדתית, עם "אושפיזין" של שולי רנד, ו"מדורת השבט" של יוסף סידר, היא הדיבור החם בתעשיית התרבות הישראלית. אולם יהודה גרובייס מביא, להבדיל מעמיתיו היוצרים הדתיים, את קולו של הציבור החרדי הקלאסי, לא מתנחלים או חוזרים בתשובה.

"אף פעם לא למדתי קולנוע בבית ספר", מודה גרובייס בראיון ל"גלובס", "אבל אני כל הזמן לומד. הרבה מאוד מהעובדים שלי הם תלמידי "מעלה", אני מכיר את מנהלי בית הספר, אפילו היו בינינו דיבורים על פתיחת מגמת קולנוע חרדי".

* איך התחיל הרומן שלך עם הקולנוע?

"קשה לי להצביע על נקודה מסוימת. אני מוצא שתמיד התעניינתי בקולנוע. בגדול זה קרה עם פתיחת הקולנוע לציבור החרדי לפני יותר מחמש שנים כשהסי.די רום נכנס לכל בית חרדי. זה התחיל מהצגות ילדים מצולמות, תיאטרוני בובות, הופעות, וסרטי ספרייה מצונזרים, סרטים רכים שמוחקים בהם סצנות. הבנתי שיש לזה פוטנציאל אדיר, שהציבור שלנו חייב את זה, כל עוד הצליחו להוציא את הטלוויזיה והקולנוע מחוץ לתחום אז הסכר לא נפרץ, ברגע שהמחשב חדר לבית, נוצר הצורך לספק תכנים".

* קבלת הכשר מהרבנים?

"התעניינתי אצל הרבנים שלי אם יש היתר לעשות קולנוע והם דחפו אותי לעניין. נפגשתי עם אחד הרבנים והוא סיפר לי שהוא גדל על עמי ותמי, שלגיה ושבעת הגמדים, סינדרלה, כיפה אדומה. נכנסנו לחדר הילדים הישן שלו, היה שם ארון עם קרוב לאלף ספרי ילדים, הוא אמר לי שזה מה שדחף אותו להצליח, איפה זה היום? לא יצא אף איסור של אף רב נגד זה, ובכל זאת, אף ילד חרדי לא ידע את השמות האלה".

"אני לא אגזים", כך גרובייס, "אם אומר שתעשיית הסרטים החרדיים היא גדולה יותר מהוצאות הספרים הגדולות, להוציא ספרי לימוד. הרב אמר לי שאם אצליח למצוא תחליף הולם לתעשיית הסרטים אז אצליח כמו בספרים. היום הקולנוע החרדי על דיסקים פורח, בלי אולמות הקרנה. יש גם ז'אנר של סרטי נשים שמוקרנים על מסכי וידיאו בערבי נשים. עשיתי סרט אחד כזה, מלודרמה מאוד מרגשת, "שמלת כלה", כולם בוכים ממנו, גם גברים. זה על פי סיפור שקראתי בעיתון על כלה חולת לוקמיה שלא נמצאה לה תורמת, והיא נפטרה לפני החופה".

"עכשיו", הוא אומר, "אני הערוץ 2 של תעשיית הסי.די רומים החרדית, לטוב ולרע. אני חי מתרבות הרייטינג ולומד על בשרי מה הקהל אוהב".

* איפה הם נמכרים?

"בחנויות המוזיקה, הצעצועים".

* ואתה שולט במדף?

"מטבע הדברים. אני הייתי שם הראשון, ואני מוכר הכי הרבה, הבא אחרי מוכר אולי שליש ממני. אני גם משקיע פי 4 בסרטים שלי, והקהל שומר לי אמונים. אני עומד לנסוע לנפאל ב-7.11. באוגוסט צילמתי בוונציה, אני מספק להם את הסקרנות ומרחיב את עולמם".

למרות ההצלחה שלו, לגרובייס ביקורת רבה על ממסד הקולנוע הישראלי: "מדינת ישראל תומכת בקולנוע מתוך הבנה שאין יצירה בעברית ללא תמיכה ממשלתית, 58 מיליון שקלים בשנה, מתוך זה מקצים מליון אחד לטובת המגזרים, וזה כולל את החרדים, הערבים, האתיופים והרוסים, שכונת מצוקה, נשים וכו', זורקים עצם של מליון שקל כאילו אומרים לנו 'קחו, תשברו את הראש, תריבו על זה', מזלי שבקולנוע החרדי אפשר ליצור גם ללא תמיכה, כי יש קהל".

"אני נדחיתי על ידי כל הקרנות, פניתי לכולן, לכולן, זה מתועד גם בסרט התיעודי של חזן. הקרנות קמו כדי שנוכל ליצור בלי להתחשב ברייטינג, אבל השיטה הנהוגה בקרנות היא מתן נקודות לסרטים שנקנו על ידי הגופים המשדרים, וזכו לרייטינג גבוה, אם לא תגיע לרייטינג גבוה, לא תקבל נקודות, ולא תזכה לתמיכה בפעם הבאה שתגיש הצעה. אבל המהות שלי היא לא לשדר, לא להגיע לסינמטקים, לא לקולנוע, בטח ובטח לא לטלוויזיה, כי היצירה שלי מיועדת לקהל שלא רואה את הדברים האלה".

"מדובר על 10 - 15 אחוזים מהאוכלוסייה, זה לא מבוטל, אבל פשוט מתעלמים מהמגזר ואחרי זה עוד יש טענות שאנחנו לוקחים את התקציבים. בפסטיבל חיפה האחרון עדיין שמעתי את ההאשמות האלה, שאנחנו מקופחים לטובה במערכת החינוך. זה אחד האבסורדים הכי גדולים שאני מכיר".

כך חזרתי הביתה בשלום

לצורך הפקת "לחזור הביתה בשלום" קיבל גרובייס מהקרן יום צילום אחד ו-600 דולר לכתיבה ובימוי של 11 סצנות, ביניהן סצנות מרובות משתתפים, כולל חסימת צומת בבני ברק על מנת לצלם חרדי עומד בצפירה אל מול צלם עיתונות. את כל זה צילם ביום אחד. "מזל שאני יודע איך לשרוד הפקה בתקציבים מגוחכים", הוא אומר.

עלילת "לחזור הביתה בשלום" מפגישה צלם עיתונות ובחור חרדי ביום הזיכרון. הצלם חייב להשיג תמונה, החרדי רוצה לחזור הביתה בשלום. "החילוני הממוצע", כך גרובייס, "חושב שלחרדי יש שלוש מצוות עיקריות: לשרוף דגל ביום העצמאות, לזרוק אבנים על אמבולנסים ביום כיפור וללכת בצפירה. זה מרתיח אותי. אנחנו יודעים שאנחנו תחת זכוכית מגדלת, אני עושה שמיניות באוויר כדי להגיע הביתה במצבים כאלה, לא להיתקע ברחוב כי זה מאוד מביך, והסרט הוא בעצם עלי. למרות שיש פסקי הלכה של רבנים המחייבים לעמוד, וכולם עומדים, ובכל זאת קיימת אותה ברית עיוורת בגללה צלמים צריכים להשיג תמונה של חרדי שלא עומד בצפירה".

הסיטואציה שבנה גרובייס יוצרת יחסי תלות בין החילוני לחרדי, הצלם חייב להשיג תמונה מפלילה, והחרדי זקוק לעזרתו של החילוני על מנת להגיע הביתה. גרובייס: "בקורת נשמעת הכי טוב כשהיא נשמעת בחיוך, אז הקצנתי את זה: הצלם מביים את התמונה, והחרדי נעתר בטוב ליבו לדרישת הצלם והוא זה שמוביל לתמונה".

החרדי רוצה להגיע הביתה, הוא נתקע ברחוב בצפירה, הצלם נתקע אתו בלי תמונה להביא למערכת. הוא מבקש מהחרדי שיתחיל ללכת כדי שתצא תמונה. אחרי לבטים רבים נמצא הפתרון; החרדי קופא בתנועת הליכה. גרובייס: "סצנת הסיום המקורית הייתה שבעיתון התפרסמה תמונה שהוא כן עומד, עם הכותרת: 'השנה החרדים בבני ברק עמדו' אבל שינינו את זה כדי שהמסר יעבור בבהירות".

* מה התכוונת להבהיר?

"האמירה של הסרט היא שאם נכיר אחד את השני כבני אדם, נצליח להסתדר. אחד הדברים שכל חרדי שומע הוא "אתה לא כמו כולם". בסופו של דבר כולנו לא כמו כולם. כל חילוני שמכיר את ה'חרדי שלו', יודע שהחרדי שלו בסדר".

* הקרן גיבתה אותך?

"הייתה תקלה עם מנהלי הקרן, כששיניתי על דעת עצמי את התסריט שאושר על ידם. הם ציפו שאני אעשה צחוק מהחרדים, ובעצם מכולם, סלפסטיק של קומדיית מצבים, שהחרדי רץ, מזיע ולחוץ, וגם הצלם יוצא מצחיק, ואני לקחתי את זה יותר לכיוון של דרמה אנושית. כשהבאתי את החומרים לחדר העריכה קיבלתי על הראש: 'אנחנו לא נשדר את זה', 'אתה לא תזכה מאתנו יותר לתמיכה' וכאלה איומים, הם הצביעו על התסריט שהיה כתוב בו שזה יצולם בסגנון "24 שעות", עם מסכים מפוצלים, וצילום בתנועה כמו ב-NYPD, בסופו של דבר הם הסכימו איתי. יאמר לזכותם שהם חזרו בהם, כולל אודי ליאון, מנהל קרן "גשר".

* איזה מהסרטים שלך אתה הכי אוהב?

"יש שישה שאני אוהב במיוחד, ביניהם סרט שהוקרן שבוע שעבר בסינמטק תל אביב, "חטיפת איכמן", שהקהל מאוד אהב אותו. זה סרט שצולם בארבעה וחצי ימים בדלות תקציב כשאני עושה הכול, מבימוי ועד נערת המים".

* אתה חושב שיגיע היום שתחצה את הקווים למיינסטרים?

"אני תמיד אמשיך לעשות סרטים לקהל שלי, יחד עם זאת יש לי רצון גדול לעשות פיצ'ר לקולנוע כמו "אושפיזין". אני רוצה לספר את סיפורם של החרדים הקלאסיים. החוזרים בתשובה זה עם בפני עצמו, הם יותר קיצוניים. בנוסף, אני כותב דרמה של 50 דקות ל"רשת", אין לי תקוות גדולות מהם, למרות שהתסריט התקבל בשלב הראשוני, ועומד כעת למבחן הלקטורים. אני יודע שהם מחפשים דברים מאוד אופטימיים והסרט שלי הוא מאוד קודר, על החרדים בשואה. בנוסף אני כותב פיצ'ר שאני מתכוון להגיש לקרנות, אבל אני מכין מקורות מימון פרטיים כי יש סיכוי רב שהוא לא יזכה".

ריספקט לשולי רנד

* איך אתה רואה את הפופולריות של הקולנוע הדתי?

"יש פתיחות גדולה מאוד עכשיו בציבור החילוני לחומרים כאלה. מאות אלפים קונים כרטיסים ל"אושפיזין, ל"מדורת השבט"; זו תעודת כבוד לציבור החילוני שמתעניין בחרדים. אני מקווה שגם הממסד, כלומר הקרנות והזכיינים, ילכו באותה הדרך".

"יש לי רצון עז לספר את הסיפור שלנו כמו שאני רואה אותו, לא כמו שעמוס גיתאי מוצא לנכון להציג אות ב"קדוש", שאותו אני רואה כסרט על גבול האנטישמי, או לחילופין ב"אסתי המכוערת" שיש שם חובש כיפה אחד שמוצג כאידיוט, מנהל החשבונות של אסי דיין שבסוף הסדרה מתגלה בכלל כרוצח שכיר. כרגע הדימוי של הדתי רע מאוד, וחשוב לי לתקן את זה, לא להציג אותנו כטובים, אלא באופן יותר אמין ואותנטי, לא לנסות ליפות את המציאות אבל גם לא להציג אותנו כסטריאוטיפים".

"שולי רנד הוא שחקן וכותב בחסד. "אושפיזין" הצליח לחדור לקונצנזוס. עבדתי אצלו מאחורי הקלעים, הבאתי לו כמעט את כל השחקנים שמשחקים אצלי, וזה באמת סרט ראשון שהחרדים לא מחופשים שם. למרות שרנד מספר את סיפורם של החוזרים בתשובה, ואין לזה למעשה שום קשר לחרדי הממוצע, הסרט ייחודי וראוי לכבוד".

* אם הדרמה שלך תשודר בערוץ 2, ברחוב החרדי מישהו ידע על כך? יפרגנו?

"זה לא יפורסם בעיתונות, אבל הרבה מאוד יידעו על כך. יגידו 'עשית לנו כבוד'. הציבור החרדי מרגיש שהוא לא מיוצג נכון, לא תמיד אלה שרצים למיקרופונים ומתראיינים הם אלו שראויים לייצג אותנו".

* הפוליטיקאים?

"לא רק. בתקופה האחרונה מתחילים לראות צדדים אחרים שלנו, בזכות זק"א, הרב גרוסמן ממגדל העמק, עמותות חסד ועוד, פתאום אנחנו נראים יותר אנושיים".

מי מייצג את מי

"קח לדוגמה יוצרים מגזריים שהגיעו למיינסטרים - יוסף סידר ("מדורת השבט"), ודובר קוזאשווילי ("חתונה מאוחרת"). שניהם חדרו ללב הציבור ויש להם מכנה משותף אחד: הם השמיצו את הקהל שלהם. אני לא מוכן לשלם את האתנן הזה כדי להצליח. יוסף סידר ב"ההסדר" שאחרי רצח רבין, עם הרבנים הקיצוניים שדוחפים את התלמידים שלהם לפוצץ את הר הבית, ועכשיו, במדורת השבט, שהמתיישבים נמצאים מעבר לקו הירוק מתוך רצון להשתייך ולא מאידיאולוגיה, ו"חתונה מאוחרת" שבעקבותיו כל בחורה נורמלית תחשוב עשר פעמים לפני שהיא מתחברת עם בחור מבית גרוזיני, אני לא חושב שזה עשה שירות טוב לציבור שלהם. בקרנות, אצל הלקטורים, בביקורות בעיתונים, שם כן. שם אתה חייב להביא את הסחורה".

* איזו סחורה?

"דוד פישר (מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה) אמר לי: תביא את התככים שמאחורי העולם הזה, אני אתן לך תקציב, אל תביא לי סרט שמיועד לציבור חרדי. בפרויקט שהגשתי עכשיו ל"דרמות מן השורש", גם כן של קרן "גשר" בשיתוף "רשת", חרקתי שניים, ובתהליך איטי הלקטורים ועורכי התסריט הכריחו אותי להוריד את הדמויות בסופו של דבר מהדת, לעזוב את האמונה, כי 'אחרת אין קונפליקט, הדמויות לא משתנות' ודברים מסוג זה. בעיני זה לא מקובל, ואם המחיר יהיה לחכות עוד כמה שנים, או שלא אשתלב במיינסטרים, אז אני מוותר, אני לא אתלה את הכביסה המלוכלכת לעיני כל".