המדינה השתנתה להם

למרות תהפוכות הגורל של השנה האחרונה, הימים האחרונים אינם קלים עבור עידן עופר והפמליה, אבא סמי, דוד יולי, המנהל יוסי רוזן, הקונסיליירי רם כספי ועוד ועוד יועצים שליחים ומגויסים נאמנים. הם יודעים טוב טוב איפה ואיך בדיוק מלקקים את החמאה, הריבה, הקצפת והדובדבן של הכסף הכי גדול, הכי קל והכי טוב: הכסף של מדינת ישראל, הגוף העסקי הכי מטומטם, אוויל, כנוע, ותרן ובזבזן שמוכר לנו. פראייר במלוא מובן המילה. בעסקים בכלל ובמכרזים בפרט, במיוחד כאשר זכייה במכרז היא רק פתח להתמקחות חדשה ומתמשכת.

לעיתים מאוד נדירות - והנה עכשיו זה הזמן - מתקיימת איזושהי קונסטלציה שמיימית, ובנקודות מפתח שונות ובלתי קשורות יושבים אנשים שקצת יותר קשה לארגן את דעתם בהתאם לכדאיות האישית של גורמים שונים במשק הישראלי.

עכשיו זה קורה לעידן עופר ושות'. כמה זמן הוא עוד ישתוק, כמה זמן עוד ייקח ליח"צנו, רני רהב, להתאפק, לא ברור. אבל, כמו שזה היה צפוי במקרים דומים אצל אלה שהמדינה פתאום השתנתה להם בלי שהרגישו, אפשר שלא ירחק היום בו תישמע הקריאה: במדינה הזאת אי-אפשר לעשות עסקים, רצינו לבנות מדינה, לתת מעצמנו, להיות ציוניים, אבל הממשלה מכשילה אותנו, אנחנו הולכים מכאן.

בימים האחרונים יצאה הודעה ממשרד האוצר וזה דברה: "ועדת המכרזים הבין-משרדית הודיעה היום לקבוצת OPC על זכייתה במכרז להקמת תחנת כוח פרטית במישור רותם, תוך הפחתת הצעת המחיר המקורית בכ-220 מיליון שקל". מאחורי הכותרת הזו מסתתר סיפור קטן-גדול (צעד קטן לעידן, צעד גדול למדינה) שהתחיל לפני כשנתיים. OPC, 80% משפחת עופר והיתרה חברת סימנס הגרמנית, בניהולו של המנכ"ל עידן עופר, היתה המתמודדת היחידה במכרז להקמת תחנת כוח פרטית במישור רותם. הצעתה היתה למכור חשמל על פי מחיר הנובע מהשקעה לבניית המתקן בגובה של 322 מיליון דולר.

ועדת המכרזים במשרד האוצר, בראשות דוד גרשונוביץ מאגף החשב הכללי, חשבה שזה גבוה מדי: 250 מיליון דולר, גרוש לא יותר. שנתיים של ויכוחים, הפעלת כוחות וכיפוף ידיים, והשבוע, העסקה נסגרה. המחיר: 250 מיליון דולר פלוס הצמדה ממועד המכרז, בסך הכל 273 מיליון דולר. כלומר: עידן עופר ירד ב-49 מיליון דולר.

סיפור דומה היה במכרז לפרויקט החשמל הפרטי השני, ברמת חובב. המכרז התקיים לפני כחמש שנים, והתמודדו בו כמה תאגידים. חברה של האחרים עופר זכתה במכרז בעיקר בגלל שהציעה את המחיר הנמוך ביותר: 170 מיליון דולר. עברו שנתיים, אנשי החברה לישראל שבו אל משרד האוצר, דיברו משהו על האירו שעלה, או הדולר שירד, על קושי לגייס מימון, ודרשו להכיר בהוצאה של 270 מיליון דולר. המדינה ניהלה משא ומתן, ובדחילו ורחימו ביקשה מעופר שיתנו לה איזו הנחה. הוא הסכים. הוחלט על הכרה בהשקעה בגובה 235 מיליון דולר. החוזה שנחתם נפתח, ונחתם חוזה מתוקן, על פי מחיר זה. עברו עוד שנתיים, שוב משהו כמו הדולר, האירו, הגיוסים. שוב שבו אנשי עופר לאוצר, והפעם דיברו על 315 מיליון דולר. אבל במשרד החשב הכללי ישב כבר ירון זליכה, מי שמכיר את העסקים מתוך המדינה ומחוץ לה, מי שהכיר את התנהלות יחסי החברה לישראל והמדינה כשהיה דירקטור מטעם המדינה בבז"ן, לוחמני וקצר רוח לא קטן. זליכה סימן לאורחיו את כיוון הדלת. עופר איימו לבטל את ההשקעה, זליכה לא ממש התרשם מהאיום.

ואם ברכיכות עסקינן, הרי לא רק הממשלה, שריה ופקידיה לדורותיהם הם מזן הרך והנעים, גם המנהלים שהיא ממנה לתאגידים העסקיים שלה בדרך כלל כאלה. במסגרת המכרז לתחנת הכוח הפרטית ברמת חובב מסרה חברת האחים עופר ערבות של מיליון דולר. עברו 5 שנים, שום דבר לא זז ברמת חובב, עופר היו עסוקים בלשפר את התנאים למכרז שבו, כדי לנצח, נתנו מחיר שהוא כנראה בלתי ריאלי . זליכה יידע את הנהלת חברת החשמל, היו"ר אלי לנדאו והמנכ"ל יעקב רזון, שהדין והנוהל קובעים שאם חברה לא עמדה בהתחייבותה, יש לחלט את הערבות שמסרה.

אבל חברת החשמל היא עוד אחת מתאגידי הענק שקשורים היסטורית, כך ואחרת למשפחת עופר. למשל, באוניות. לנדאו ורזון לא ששו לפגוע בכיס החברים. עוד דיון, עוד מכתב, עוד סחבת. לנדאו כבר לא היה שם (בינתיים אין יו"ר אחר, כנראה בהמתנה לשובו של לנדאו) רזון הבין שאין ברירה, וכך קרה שלפני פחות מחודשיים חולטה הערבות שנתנה משפחת עופר. נכון שזה רק מיליון דולר, אבל זה שהמדינה השתנתה להם והם לא הרגישו, זו הבעיה.

בשלב מסוים, תוך כדי האירועים, צוטטו אנשי המשפחה בעיתונים כמכנים את זליכה "שקרן". באותם ימים, אמורה היתה להתקיים פגישה בין אבי השבט, סמי עופר, לבין שר האוצר, בנימין נתניהו, האיש שמינה את זליכה לתפקיד. נתניהו, קורא עיתונים, הודיע כי לא יקיים פגישה עם המשפחה עד שזו תתנצל על הדברים נגד זליכה. רק אחרי התנצלות כללית, התקיימה הפגישה, כאשר נתניהו הושיב לצידו את זליכה עצמו. לאישור יותר גדול מזה לא זקוק זליכה, והוא המשיך בדרכו.

בדרכו זו, פגשו בו בני עופר במסגרת עוד שתי פרשות: בז"ן וחילוט ערבויות מחברת החשמל.

פרשת בז"ן, 74% מדינה ו-24% החברה לישראל, נמרחה על ידי המדינה/האוצר כמעט 10 שנים. כולם ידעו שהזיכיון מסתיים

ב-2003, לכל שר, ראש ממשלה ופקיד בכיר היה מה להגיד אבל אף אחד לא היה מוכן לקבל החלטה. לא להתעמת עם החברה לישראל ולא להראות בציבור כמי שמוסר את נכסיו לבעלי הון.

תנאי הזיכיון ההיסטורי קבעו, כי בתום המועד חוזר הזיכיון וחוזרים הנכסים למדינת ישראל. התנאים הללו היו ידועים למשפחת עופר כאשר רכשה את החברה לישראל מארווין איזנברג, שמשפחתו שלטה בחברה לישראל במשך שנים רבות, וגם היא ידעה היטב איפה מרוחה החמאה. באיזה מחיר חושבה האחזקה בבז"ן בסכום המכירה? זה סוד גדול. ההערכה: משהו שקרוב למיליונים בודדים, אם בכלל, כי היה ברור שהזיכיון מסתיים והנכסים חוזרים למדינה.

אבל עופר, יוסי רוזן, מנכ"ל החברה לישראל ועו"ד רם כספי, הרי אינם תינוקות, הם יודעים היטב איך המדינה ופקידיה מתנהלים, אז הם לקחו משימה, להשביח את ההשקעה השולית. אחרי דיונים ממושכים עם החשב הכללי באוצר סוכם שבסיום הזיכיון תקבל החברה לישראל 120 מיליון דולר תמורת הסתלקותה. למה? ככה. אחרי סדרה של תגובות ציבוריות קשות, עתירה לבג"ץ של התנועה לאיכות השלטון, חזרו הדברים אל החשב, זליכה. בתגבור שר האוצר נתניהו ושר התשתיות דאז, יוסף פריצקי, הודיע זליכה למשפחת עופר: אני לא חושב שמגיע לכם, אבל אני רוצה לגמור עניין, חשוב לפצל את בתי הזיקוק להכניס את משק הדלק לתחרות, קחו 89 מיליון דולר ולכו הביתה. הם סירבו. בסוף, התפשרו הצדדים על 99 מיליון דולר. לא מי יודע מה פגיעה בעופר, אבל בכל זאת, הכניעה הטוטאלית לדרישותיהם נפגמה.

אחד הנכסים שקרצו למשפחת עופר בחברה לישראל היתה צים. חברה משותפת (מתכון בדוק להפסדים) לחברה לישראל ולמדינה. לאחים עופר תאגידי ספנות בינלאומיים, והקשר שלהם עם צים היה חם, נעים ולחלוחי כל השנים. עשרות שנים. אוניות, החכרות, קווים, תנאים. הקשר התחזק כשנרכשה החברה לישראל ומשפחת עופר ואנשיה ניהלו למעשה את צים. ניסיונות אמיתיים למכור את חלקה של המדינה, כ-49% מהמניות לתאגידי ספנות עולמיים, לא צלחו, אפילו לא התקדמו. אף אחד לא יודע למה אולי גם כי לחברה לישראל היתה זכות סירוב ראשונה, והיא אף פעם לא מצאה לנכון להודיע מה תהיה עמדתה במקרה שיגיע משקיע מעוניין. מנהל רשות החברות הקודם, ירון יעקבס, שהתעקש למכור את חלקה של המדינה לתאגידים זרים, אמר פעם בוועדת הכספים שהחברה לישראל מצצה את צים מלמטה.

בסופו של דבר, בתחילת שנה זו, נכנעו המדינה ומנהל רשות החברות הנוכחי, אייל גבאי, ומכרו את חלק המדינה לחברה לישראל בנזיד עדשים. אבל, האמת היא שזו היתה הברירה היחידה להיפטר מעסק שרק עלה למדינה כסף, מה גם שלמשפחת עופר והחברה לישראל לא בער להיפרד מהמדינה, הם הרי בין כה עשו בחברה כרצונם. אחרית דבר: עופר הרוויחו עסקה טובה ויקרה, המדינה הרוויחה את הפרידה מהם.

והגענו לעסקת צים הנוכחית. הפעם עומד מול עופר יו"ר רשות ני"ע, משה טרי. חודשים אחדים אחרי רכישת מלוא השליטה בצים, באה ההצעה הבאה: צים, חברה-בת של החברה לישראל, תחכור ותרכוש 12 ספינות מסמי עופר, האב המייסד, אביו של עידן עופר, בעל השליטה בחברה לישראל, בעסקה ששווייה 820 מיליון דולר. עסקת בעלי עניין לעילא ולעילא.

רק מה, רצה אותו גורל שמיימי, שעסקת בעלי העניין הזו באה אחרי גל גדול ועכור של עסקאות בעלי עניין שמילאו את השוק בחודשים ובשנים האחרונות, והגבירו את אי האמון שבין כה מצוי בו. כשברור כבר שהתנאים הקבועים בחוק החברות וחוק ניירות ערך, אין בהם די כדי לעצור את התלהבות בעלי העניין.

וכך קרה שהשבוע התכנסה מליאת רשות ני"ע והחליטה שבנק לאומי, המחזיק כ-20% מהחברה לישראל, הוא "בעל עניין אישי" בחברה לישראל, ולו רק מפני שחובות החברה והקבוצה אליו עולים על 5 מיליארד שקל. לפיכך, קובעת הרשות, תמיכת לאומי בתוכנית ההצטיידות הקשורה למשפחת עופר, לא עונה על דרישות החוק, בנוגע לאישור האסיפה הכללית בעסקאות בעלי עניין. בקיצור, או שמשפחת עופר תמצא תומכים בקרב בעלי 22% מהמניות שבציבור, שיחשבו שטוב עושה החברה אם תקנה או תחכור אוניות מבעל מניות הרוב, או שתזוז מעסקת בעלי העניין. יצוין: זוהי החלטה ראשונה מסוגה של יו"ר רשות ניירות ערך מאז הקמת המדינה.

וכך הגדיר אתמול זליכה, בכנס התאחדות הקבלנים, את מה שהשתנה: "נגמרו הזמנים שחילקנו פה צ'קים. תקופה זו עברה מהעולם. נגמרה החגיגה עבור האחים עופר, הקבלנים והמתפילים. דמוקרטיה היא שוויון הזדמנויות, וזה לא עולה בקנה אחד עם חלוקת צ'קים לבעלי ההון". *