ביהמ"ש הורה לאפשר לעשרות חרדים לרכוש קרקעות לבתים ברמת בית שמש

כתוצאה מכך, יהיה על משרד השיכון לקיים את ההסכמים עם 72 זוכים במכרז לרכישת קרקע ל"בנה ביתך", ולהמשיך בעבודות התשתית להקמת השכונה בעלויות של מאות מיליוני שקלים.

השופטת יהודית צור קובעת, כי בהתנהלות משרד השיכון נפלו פגמים. החלטת ועדת המכרזים לבטל את המכרז לא עמדה על תשתית עובדתית מבוססת כראוי, והחלטת הרשות באה באיחור.

הזוכים כבר שילמו

מדובר ב-11 עותרים, שפנו לביהמ"ש באמצעות עו"ד יהושע ננר, בעקבות ביטול מכרז שפרסם משרד השיכון לשיווק מגרשים לבנייה עצמית בבית שמש. על-פי התכנון, אמורות היו להיבנות במקום 2,300 יחידות דיור בבנייה ציבורית רוויה ו-100 יחידות דיור בשיטת "בנה ביתך".

ביולי 2000 פירסם משרד השיכון מכרז לשיווק מגרשים לבנייה עצמית של 103 יחידות דיור בשיטת "בנה ביתך". למכרז ניגשו 158 מציעים, ובספטמבר 2000 החליטה ועדת המכרזים לקבל 72 הצעות. הזוכים קיבלו הודעות על כך ונקראו להסדיר את העניינים כמפורט בתנאי המכרז, לרבות תשלומים המגיעים למאות אלפי שקלים עבור הקרקע, ולחתום על הסכמי פיתוח.

חלק מהעותרים חתמו על הסכמים ועשו את הדרוש. לחלק שעדיין שלא חתם על ההסכמים, הודיע משרד השיכון, כי הקפיא את מימוש המכרז, ובנובמבר 2000 החליטה ועדת המכרזים על ביטולו. הנימוק לביטול היה חוסר האפשרות של המדינה לקבל חזרה את הוצאות הפיתוח וקשיי שיווק עתידיים.

בינואר 2001 שלח המינהל לעותרים הודעה על ביטול ההסכמים. חלק מהרוכשים ביקשו מבית המשפט להצהיר, כי המכרז בוטל שלא כדין וכי הם זכאים לממש את זכייתם במכרז. בית המשפט המחוזי דחה באוגוסט 2001 דחה את העתירה.

הרוכשים פנו לביהמ"ש העליון בבקשה לבטל את פסק המחוזי, והעליון החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת לברר האם יכולה המדינה להשתחרר מהחוזים שכרתה.

חובה מוגברת

צור קובעת, כי האינטרס המרכזי עליו התבססה החלטת המדינה לבטל את המכרז הוא כלכלי. החוזה עם המינהל הוא חוזה לכל דבר ועניין, שעליו חלים גם דינים מיוחדים מתחום המשפט הציבורי.

על הרשות חובה מוגברת בהתקשרותה עם הפרט והיא אמורה לשמש סמל ודוגמה, שכן אם לא תקיים את הבטחותיה - ייפגע אמון הציבור בה. עליה גם לנהוג בהגינות ובסבירות.

לדברי צור, לא כך נהגה הרשות במקרה זה, ומדובר בהחלטה שגויה שאיננה יכולה לשחרר את המדינה מחוזה מינהלי. טענות המדינה בדבר הפגיעה הכלכלית לא היו מבוססות, והאינטרס הכלכלי אין בו כדי לשמש עילה המאפשרת למדינה להשתחרר מהתחייבויותיה.

עוד אומרת צור, כי יש לדחות את טענת המדינה, לפיה מספר הזוכים קטן מדי, דבר הפוגע בשיווק המתחם וביכולת לגבות את החזר הוצאות הפיתוח. היא מציינת, כי חלק מהחותמים מכרו את דירותיהם ולקחו משכנתאות על בסיס ההנחה שהמדינה תכבד את ההסכם.

עוד התברר, כי המדינה לא פעלה בזמן וכבר עם פתיחת המעטפות עלתה הבעיה. המדינה ציפתה שלמכרז יגשו 1,000 מציעים ולא 58. לכן, שואלת צור, מדוע המשיכה בהליכי המכרז? עוד התברר, כי עבודות התשתית נמשכו שנה וחצי לאחר ביטול המכרז.

תוך שישה חודשים

השופטת דוחה את טענת המדינה, לפיה זכיית קבוצת חרדים במגרשים עלולה למנוע את הצלחת שיווק השכונה החדשה.

עוד הגיעה צור למסקנה, כי בפרסום השכונה באמצעות תמונה של אשה לבושת חולצה קצרה ללא שרוולים ורוכבת על אופניים, המהווה הודעה מפורשת המייעדת את השכונה לאוכלוסיה חילונית, יש אלמנט של אפליה. לדבריה, אין לנהוג בפועל באופן מפלה ולמנוע מאוכלוסיה חרדית לרכוש יחידות דיור בשכונה המיועדת לאוכלוסיה הכללית.

לאור זאת קבעה צור, כי ההסכמים עליהם חתמו הרוכשים תקפים ועל המדינה לקבוע לוח זמנים חדש לביצוע החוזים ואכיפתם, תוך שישה חודשים. על המדינה הוטלו 40 אלף שקל הוצאות. (עת"מ 209/01).