שנה הלכה

יש בעיה עם סיכומי שנה, שמערבבים בתוכם דימויים שונים בעלי סדרי חשיבות לא סימטרים. עיראק, ג'ורג' בוש, חיים הכט ופריצקי, כולם הופכים לדימוי בעיתון או בטלוויזיה שאמור לתת לנו נקודות ציון להיסטוריה הקרובה. זוהי מציאות שאי אפשר להכיל אותה, אבל מוכרחים לנסות. לכן הסיכומים האלו כל כך חשובים לנו, ולו בשביל מראית עין של סדר. מחר הרי עשוי לבוא גל ולשטוף את הכל.

בשביל נקודת תצפית שכן עשויה ללמד אותנו משהו על שנת התרבות שחלפה צריך ללכת לבחירות בארצות הברית, שם ההתגייסות האמנותית נגד ג'ורג' בוש לא יכולה הייתה להיות גורפת יותר. בראש המחנה עמד הבמאי מייקל מור שסיפק סרט תעמולה אפקטיבי נגד האיש ששולט על העולם. הצטרפו אליו מאות אמנים, זמרים, כוכבים הוליוודיים, מאקטיביסטים אזוטריים ועד אלילים בסדר גודל של ברוס ספרינגסטין, כולם נחושים להביא שינוי לרפובליקה המפוארת שלה הם חייבים את תהילתם. כששלכת הקונפטי התפזרה, בוש ג'וניור קיבל עוד קדנציה, והאמנים האמריקניים אולי הבינו שההמון מוכן לשלם להם הרבה מאוד כסף, אבל להשפעה שלהם יש גבולות מאוד ברורים.

בידור

איום בטחוני

שני אירועים לסיכום השנה: בשבוע שעבר הוטל חרם על שיריה של הזמרת שרית חדד בתחנות הרדיו האזוריות רדיוס ורדיו לב המדינה. סיבת החרם: סירובה של חדד להשתתף במופע הצדעה לנפגעי טרור וחיילי צה"ל, שמאורגן על ידי שתי התחנות.

מנכ"ל שתי התחנות, דוד בן בסט, המשמש גם יו"ר התאחדות תחנות הרדיו האזוריות, כתב למנהלה של חדד: "האם יש משהו חשוב יותר מחיילי צה"ל?" הוא הודיע שחדד לא תושמע יותר בתחנות שבניהול.

"אי הבנה" אמרו שני הצדדים כעבור מספר ימים, החרם הוסר. אז למה לעשות עניין? איום לכאורה בפגיעה בפרנסה והכפשתה של אמנית עוברים בשקט. כי זה קשור לצה"ל. או למי שהפך אותו למפלטו.

ומהרדיו האזורי לטלוויזיה הממלכתית. קבוצה של מתנדבי מילואים מבוגרים, שהיו אמורים להשתתף כקהל בתוכנית "שירה בשידור" עם יוני רועה בערוץ 1, ביטלו את הגעתם ברגע האחרון לאחר שנודע להם שהזמרת יפה ירקוני תתארח בתוכנית. המילואימניקים הם חלק מגוף המתקרא "מתנדבי קו התפר" אשר בא לחזק את חיילי צה"ל. בשנות מלחמת ההתשה קראו למתנדבים שירדו לשרת בתעלה בשם "אריות". אז הם התנגדו להעלאת מופעי תרבות כמו "מלכת האמבטיה", כעת הם נעלבים כשנודע להם שירקוני, זו שתמכה בסרבני השטחים, תופיע בפניהם. וזה עדיין הצבא, כמילת איום נלחשת או בדמותה של להקת מעודדים ביציע, שקובע את סדר היום התרבותי בישראל.

* דוד שליט

קולנוע

מעצמה בהתהוות

שנת שיא לקולנוע הישראלי. 14 סרטים עלילתיים ישראליים התחרו על פרס וולג'ין בירושלים, מספר שלא היה כמוהו, 23 במספר הגיעו לאקדמיה שלושה חודשים לאחר מכן. וזה לא רק עניין של כמות. בפסטיבל קאן המפונק, ששמח פעם להפנות לנו את גב, קיבל "אור" של קרן ידעיה את הפרס היוקרתי של "מצלמת הזהב" ואילו "עטאש" של טאופיק אבו 99וואל את פרס הביקורת הבינלאומית. "הכלה הסורית" יצא עם פרס הקהל מפסטיבל לוקרנו, עם תואר הסרט הטוב ביותר במונטריאול, ודרך אגב אסף שם עוד שלושה פרסים נוספים. אפילו בישראל חזרו לראות את תוצרת הארץ בקולנוע, מציינות הקופות הרושמות בשמחה. וזה על קצה המזלג, בלי להזכיר את התחום התיעודי, שבו ישראל כבר מיני-מעצמה. בקיצור, שועלי קולנוע וותיקים כמו פולין וצ'כיה ושוודיה מתבוננים בנו בקנאה. איך זה קורה? התשובה ארוכה מדי למסגרת הזאת. כמה זמן זה יקרה? אחרי שבמשרד החינוך והתרבות בעטו ברגל אחת של התעשייה והעיפו את יו"ר רשות הקולנוע דווקא בשיא השוונג, ומשרד האוצר בעט ברגל האחרת וקבע חוקים חדשים להקצבת התמיכה שכאילו סודרה במסגרת החוק, אי-אפשר כבר לדעת.

* דן פיינרו

הפרדה

הברלינזציה של החומה

כמו הברלינאים שאירחו את פינק פלויד עם נפילת החומה שהפרידה בין שני חלקי העיר, ב-2004 זכינו גם אנו בהזדמנות לעשות היסטוריה רוקנ'רולית. חומת ההפרדה זלגה פתאום משולחנות השרטוט, הדיון, והמשפט אל התודעה התרבותית, והתמקמה שם בפוטוגניות, משל היינו ברלין. את הקמפיין הבולט ביותר בנושא השיק ארגון War on want, ביום בו פסיק בית הדין בהאג כי חומת ההפרדה הינה בלתי חוקית. בפרויקט "הכתובת על הקיר" ריססו סלבריטאים ופוליטיקאים, ובראשם רוג'ר ווטרס מהפינק פלויד את חתימתם על דגם של החומה. דגם נוסף בגובה שמונה מטר הוקם בפסטיבל הרוק רוסקילדה בדנמרק, ועליו הכתובת "עשו שלום ולא חומות". למעשה, הקורלציה בין החומות התאומות חזקה כל כך עד שה-9 בנובמבר הוכרז על ידי ארגונים בעולם כיום הבינלאומי נגד החומה.

יש כנראה משהו בבטון החלק והמנוכר שעושה רצון עז לחרוץ בו סימן, כמו על גבס טרם הסרתו. החומה הולידה פרויקטים אמנותיים רבים - מתחרות ציורי ילדים ברמאללה, דרך ציורים ועבודות וידאו ארט, מופע מוסיקאלי בשם "הגדר הצועקת" באמסטרדם, סרטים תיעודיים, שירי הייקו, נאום של נכדו של מהטמה גנדי, ואפילו קטלוג אופנת הקיץ שעבר של "קום איל פו" שצולם שם. האמן יואב וייס הודיע כי בכוונתו למספר חלקים ממנה ולהציעם למכירה עבור 10 שקל. גם תחום הקולנוע לא טמן ידו בצלחת, בין הסרטים העוסקים בחומה נמנים "חומה" של סימון ביטון, "דמוקרטיה לא בונים על גופות של מפגינים", של דויד מאסי, "אי נוחות זמנית", של דניאל סיון ויוני מסי, "פרוייקט גבול" ו"דון קישוט בירושלים" של סם שפיגל, וזו רשימה חלקית.

הפרוייקט הממחיש את מעמדה הסמלי-ברלינאי של החומה אולי יותר מכל הוא דווקא "אחד באפריל" של קבוצת "אמנים ללא גבולות" הישראלית-פלסטינית. באמצעות מצלמות במעגל סגור פתחה הקבוצה 'חלון' וירטואלי בחומה באבו-דיס, כך שאנשים העומדים בשני צידיה יוכלו לראות זה את זה. בתאריך בו נעשתה העבודה טרם הושלמה החומה באזור. מי שרצה לחזות בשכניו יכול היה פשוט ללכת כמה מטרים ולעבור לצידה השני. אבל זה לא היה חשוב. כי כמו בברלין, "גדר ההפרדה", מוחשית ככל שתהיה, נהפכה השנה בעיקר לסמל.

* תמרה שרייבר

טלוויזיה

שנת מכרז

משעשע. כך יכול לסכם צופה נטול אינטרס את אופן ההתנהלות של שלושת זכייני ערוץ 2 בשנה האחרונה. הנה כמה משפטים נבחרים מתוך ה"אני מאמין" של אחת הזכייניות, כפי שהתפרסם באתר הבית שלה, רק כדי לזקק את התחושה: "...הלב הישראלי כידוע, הוא רחב ואנושי. כל אחת מפעימותיו אומרת אנושיות, התלהבות והתרגשות, ובהתאם לכך חרטנו גם אנו על דגלנו את מטרותינו: לדבר בגובה העיניים, להתחבר לתרבות הישראלית, להישאר כל העת עם יד על הדופק, לא להסס לחדש מחד, ולא להתבייש ללמוד מאידך... העקרונות האלו הם למעשה השביל בו אנו מהלכים, והרי חכם השביל מן ההולך בו. ובעודנו הולכים בשביל, מקפידים אנו לשנן ולזכור מי אנחנו, מנין באנו ולאן אנו מכוונים... כאלה אנחנו: ישראליים, מרגשים, אנושיים, חדשניים ורלוונטיים".

קשה שלא להתפקע מצחוק לנוכח הצהרת כוונות בומבסטית שכזו. רק לעתים נדירות מזמן לנו הגורל מצב בו גופים כה חזקים מוכפפים בניגוד לרצונם לפעול בכיוון ההפוך לטבעם. אבל חוץ מלספק סיבות ללעג, הועילה שנת המכרז לצופה הממוצע. סרטים דוקומנטריים שבימים אחרים היו מוצאים את מקומם בערוץ 8 במקרה הטוב קיבלו מקום של כבוד בערוץ 2. תחקירים הועברו לקדמת הבמה, פרויקטים דרמטיים קיבלו עדיפות, גם קולות פריפריאליים נשמעו. היו תוכניות שעשו שימוש זול בכוונות המכרז, משדרים שנועדו לצאת ידי חובה ותו לא, אך לצידם כמות נאה של שידורי איכות. חבל יהיה להיפרד מהם בשנה הקרובה, חבל שלא כל שנה היא שנת מכרז המאלצת את ערוץ 2 להרחיב את אופקיו, לא משום שזו הדרך הנכונה לנהל ערוץ מסחרי אלא משום שהערוץ הציבורי בישראל אינו ממלא את תפקידו כראוי.

* אורן פרסיקו

קולינריה

וול דאן

השנה האחרונה הותירה אחריה כמה דימויים בלתי נשכחים הקשורים להמבורגר: שאריות קציצה טבולות במיצי קיבה בשלולית הקיא של מורגן ספרלוק, יוצר הסרט התיעודי "לאכול בגדול" (Super Size Me), שהאביס את עצמו בהמבורגרים של מקדונלד'ס במשך חודש; העיניים הצפרדעיות של שימי תבורי בולטות בניסיון נואש להחדיר לתודעה גלגל שווארמה ברשת המבורגר; וספוט של אור על פדחתו המבהיקה של השף צחי בוקששתר לצד לחמניית המבורגר שמנמנה ומבריקה, בתמונת יחסי ציבור לבר-המבורגר חדש ומעוצב.

בתחילת שנות התשעים, מסונוורים מההילה האמריקאית האופנתית, שעטו הישראלים לסניפי רשתות הפאסט פוד בהמוניהם. ההילה הזו, ואנחנו חלק ממגמה כלל עולמית, כבר איבדה מזמן את המימד האופנתי והרשתות המקומית, בשורה של צעדים מבולבלים, מנסות להלחם בתדמית הג'אנק פוד של המוצר (הדגשת הערכים התזונתיים והכנסת מבחר סלטים לתפריט) ובתדמיתו האמריקאית (הכנסת שווארמה וקבאב לתפריט בניסיון להיתפס כרשת ישראלית).

באופן פרדוקסלי, ובניגוד בולט לסניפי הרשתות השוממים, הפך ההמבורגר לפריט חובה בתפריט מרבית המסעדות בארץ. שני מתחרים מאיימים על ההגמוניה של רשתות הפאסט פוד. מזללות זולות שצצו בכל פינת רחוב מציעות המבורגר בשקלים ספורים ותופסות את מקומן כאופציה זולה לארוחת צהריים משפחתית. מסעדות היוקרה, שנאלצו להוזיל את רף המחירים בעקבות המיתון, הכניסו המבורגר לתפריט ומתחרות ביניהן על תואר "ההמבורגר הטוב ביותר". הן מנסות לשווק את הקציצה האפרפרה, שעמדה בזמנו גם במוקדו של מאבק תרבותי אמריקאי-צרפתי לוהט, כמוצר בוטיק יוקרתי נחשק שנקצץ על הסכין מבשר משובח.

גיבור תרבות

סיעה של איש אחד

אולי רבים לא יסכימו. אבל בכל סיפור עסקת הגז/הקלטת של פריצקי, הציבור הרוויח. אולי הפסדנו את שלטון החוק, את ערכי המינהל התקין, השקיפות, אולי הפסדנו סכומי עתק מהקופה הציבורית, אולי התביישנו בשם נבחרו, התבזנו בצדקנות שרי שינוי, אבל דבר אחד ניצנץ באפלה - יוסף פריצקי. היום, כסיעה של איש אחד, אולי הפסדנו אותו כשר, אבל הרווחנו אותו כמרואיין - עם מניירות מולייריות, חיתוך דיבור והתנסחות מלאה רוק וחיות, עם נוכחות דובית חביבה ואוזן לחומר שממנו עשויות שערוריות תקשורת, עם חן נערי ולשון משולחת - פריצקי הוא מרואיין השנה. לא משנה כמה ישלמו לעופר מקסימוב ועזאם עזאם, איש מהם לא ייתן הופעה כפי שפריצקי ידע לתת השנה - מההתנצלות באולפן הטלוויזיה ועד הראיון עם ארי שביט המוסרני בערוץ הכנסת וחדשות ערוץ 2, פריצקי פשוט יודע לספק את הסחורה. גם הראיון שנתן ל'ידיעות' בו סיפר שהוא הרבה כשר לנסוע לחו"ל, כי רק שם יש חולצות במידות המתאימות לו, היה תענוג צרוף. הוא אולי הסיבה היחידה לא לבקש בחירות עכשיו - כדי שלא נאבד את התענוג שבסיעה של איש אחד.

קולנוע

חתולים בשק

אחד הדימויים הבולטים השנה בקולנוע היה דימוי החתול. סרטים כמו "אישה חתול", "גארפילד" או "חתול תעלול" נרשמו בין הכישלונות המסחריים הגדולים של השנה. אמנם מדובר בסרטים לא טובים, אך הם גם מהווים, בתיאור החתוליות והיחס לחתוליות, מדגם המצביע על נטייה בולטת של הקולנוע האמריקני השנה. החתול הנו חיה "דמוקרטית" בעליל. החתול קשור בתודעה הציבורית לערכים כמו חופש, עצמאיות, נרקיסיזם, מיניות, אינדיבידואליות ונהנתנות.

דימוי החתול מבטא את היפוכם של הערכים המזוהים יותר עם המפלגה הרפובליקנית ועם ממשל בוש, היינו ערכים כגון נאמנות, חום, אכפתיות והפרדה ברורה בין טוב ורע. כישלון סרטי החתולים בקופות מראה אולי את הסלידה מערכים "חתוליים" בקולנוע ובתרבות האמריקנית. שני חתולים בולטים בקולנוע השנה עברו תהליך אינדוקטרינציה "רפובליקני". ב"גארפילד", חייו של החתול הנהנתן משתנים כאשר אודי, הכלב, נכנס לבית. לאורך הסרט החתול לומד ערכים של נאמנות, לוחמה, חברות ואחריות לזולת. החתול הבולט השני היה "החתול במגפיים" מתוך "שרק 2". במקרה הזה מדובר בחתול שבסצנה הראשונה בה הוא מופיע הוא מאיים, עצמאי ומהווה סכנה לגיבורים. המפגש עם שרק, והעובדה שהוא נעשה כפוף למפלצת, הופכת את "החתול במגפיים" לדמות שמייצגת נאמנות והרואיות, ואת שנת 2004 לשנה לא ממש טובה לחתולים.

כדורגל

עונת המלפפונים הורחבה

מבחינת ענף הספורט הפופולארי בישראל זו הייתה השנה הרעה ביותר לכדורגל המקומי. העניין והרמה בליגת-העל דעכו עד לשפל חסר-תקדים והקהל מצביע ברגלים. הבשורה הטובה היא שגרוע יותר לא יכול להיות, הרעה היא שאת זה בדיוק אמרו פה פעם על הכדורסל. נבחרת ישראל בכדורגל נותנת עוד פתח לתקווה, לפחות עד לשני משחקי הבית הקרובים מול אירלנד וצרפת שלאחריהם נדע אם אברם עשה היסטוריה, או שכרגיל הסתבכנו במשהו שגדול עלינו.

באירופה המצב גם לא מאוד מבטיח. אחרי שיגמרו כולם להתפעל מהמשחקים שיפגישו זו מול זו את הקבוצות הטובות בעולם, ימשיכו להתעסק שם בנזק המתמשך לליגות המקומיות. הצטרפות המועדונים הבכירים לליגה יבשתית משלהם, הרעה את מצב הליגות המקומיות. באיטליה וספרד יש כבר בעיות ביציעים, בגרמניה ואנגליה היציעים מלאים אבל אחוזי הצפייה בטלוויזיה יורדים. 2005 תהיה השנה שבה ינסו באופ"א לצמצם את נזקי חוק בוסמן ולכרסם בהשפעתם של המועדונים הגדולים (תקרת-שכר, מינימום שחקני בית וכיו"ב). במקביל יתברר שעוד צופים אובדים לטובת ענפי-הספורט האמריקנים: את העניין בנ.ב.א עוד אפשר להבין, אבל האימוץ של בייסבול, פוטבול והוקי בקרב צעירים באירופה כבר מעצבן את המקומיים יותר ממקדונלד'ס והגנגסטה-ראפ. האמנם הכדורגל, הטריטוריה האחרונה שבה לא הציב הקולוניאליזם התרבותי של הדוד סם את רגלו עומדת להצטמצם? הישועה מגיעה לפי שעה משווקי המזרח-הרחוק: בקהאם ורונלדיניו פופולארים בבאנגקוק יותר מאשר במדריד ובברצלונה.

* ניר קיפניס

ספרות

צופן רב-מכר

הספר שגורם לכל המו"לים בעולם להזיל ריר, צופן דה וינצ'י הצליח להזניק אל חנויות הספרים קהל שעד לאחרונה המילים הכתובות היחידות שנכללו בחווית השופינג שלו היו שלטי ההנחות בסופרמרקטים. הספר כולל לא רק מתח ומסתורין אלא מבטיח תובנות חדשות בעניינים תרבותיים כמו חיוכה של המונה ליזה ומגוון שאלות ספק תיאולוגיות נוצריות, ספק מדעיות. הספר אמנם יצא לשוק בסוף 2003 אך ללא ספק הטיל את צילו הענק על כל שנת 2004 ועוד ידו נטויה. מהר מאוד הצליח הסופר - דן בראון - לנפק רב מכר חדש. כמו קודמו, מצטרף גם 'מלאכים ושדים' לשוק החדש שיצר צופן דה וינצ'י: טיולים. אלפים מכל רחבי העולם נוהרים ל'חופשת צופן דה וינצ'י'. קהל מכושף נוהר לאטרקציות המרכזיות המוזכרות בספר. הקהל מגיע לא רק לראות, הוא מגיע לשמוע, לדבר ואפילו לחשוב. צופן דה וינצ'י הצליח לעשות מה שדורות של מחנכים לא הצליחו לעשות - הוא מביא למוזיאון הלובר המונים מלאי תשוקה וסקרנות. ספק גדול אם 'צופן דה וינצ'י' יהיה כלול ברשימת החובה של הסטודנטים לספרות, אבל יש להניח שבחוג לאנתרופולוגיה יהיה מי יחקור את התופעה. הספר, המוכר בורות במסווה של תרבות, מצביע על כמיהה אדירה של מיליונים ברחבי העולם לידע, לתרבות ולאמנות; או לפחות לחבילות תיור מיוחדות.

שירה

הפואטיקה של חולדאי

כמה רציתי שתקיש בחלומי תופעת תרבות ישראלית שתכתיר את עצמה כתופעת "ה"תרבות של 2004. הרי מהו תפקידו של "כתב תרבות" המכבד את עצמו אם לא למחוץ למען קוראיו בציניות אכזרית את מה שלא נחשב ולהלל את האליטיסטי ה"טוב". מתוך שנאמר ובצדק, שיש היום יותר כותבים על תרבות מתרבות, כבר ויתרתי, אלא שאז כשחלפתי ברחובות העיר תל אביב (יפו!) ובשדרותיה המטופחות נתנצנצו גיליונות שירה שנתלו בין העצים במסגרת "שירה על הדרך" - מיזם שירה של מועצת העיר שמטרתו להפיץ את השירה בציבור. יש לי סימפטיה לתל אביב, לשירה. אבל השירים שליוו גם את דרך הים כלוחות פרסומת, הלכו ונעלמו בואכה יפו. בימים בהם פירק הצונאמי חצי עולם, שחה הים שלנו ברכות פואטית במיוחד. בלב שדרות ירושלים, המפוארת בשדרות לשעבר, שכב מבויש המחדל העירוני, צינור הביוב העילי ההזוי אותו הציבה העירייה של אותה עיר. כרגיל, נוהגת אני לקלל מדי יום את הצינור, ראש העיר ומועצותיה. באותו יום, בהשראת ולעומת הפרויקט המעוצב והיאפי של האחות המגונדרת המתנכרת, נראה לי השיר בעברית ובערבית המודבק על הצינור, "אני זמני, מפרקים אותי עד יוני 2005", כטוב והמרגש בשירים. תחשבו על זה כעל שיר אישי של חולדאי, איזו תמציתיות פמיליאריות בלתי אמצעית, מודעות של משורר ליצירתו, עמדת יוצר כלפי קהלו. ארס פואטיקה במיטבה! ראש של ראש עיר במדינה בה הכל ארעי וזמני אבל קבוע (כמו המעברות וההתנחלויות), איזה שיר מבטא אותנו יותר? השיר ומוטיביו הם עדות לקיומה של תרבות כאן. חבל שעל צינור כל כך ארוך יש רק שיר אחד וחבל ששמו רק צינור אחד, טיובות נוספות יהפכו את מיכל השופכין למוביל חברתי, למיצג, לאטרקציה פוסט מודרניסטית שתתפוס את מקום הסביבה העירונית כמו מרכז פומפידו בפריס. תושבי יפו כבר מכנים את המונומנט "פומפידו דה לה מארד".

מצב-רוח

זה מה שעוזי משולם לקח?

אולי בגלל שבמשטרה התחילו לחשוד כבר בנושאי דרכונים דיפלומטים, אולי בגלל המעצר של "היעד המודיעיני מספר 1", ואולי ללא כל קשר: האקסטזי כמעט שנעלם מחיי-הלילה, גורר אחריו (לאבדון?) את סצנת המועדונים. היתה זו השנה של האלכוהול, כבר מזמן שלא נראה מבחר שכזה על הבר: הקוקטיילים חזרו ובגדול ופריחה חסרת-תקדים נרשמה באחת הגזרות היקרות ביותר: גזרת הסינגל-מאלט. יחסית לאומה שלא הכירה עד לא מזמן סוגי וויסקי שאינם ג'יי אנד בי, הפכנו למבינים לא-קטנים כשבברים רבים תמצאו עשרות סוגים של הסינגל-מאלט: פי-כמה ממספרם בכל מקום אחד בעולם. אלא שעם כל הכבוד לתרבות השתייה המתפתחת, בעיקר אצל הנוער (וודקה רד-בול, בקארדי-בריזר וסמירנוף אייס, יחלו בקרוב להחליף את השוקו והלחמניה בהפסקות), הייתה זו השנה של ממריץ אחד, אפילו טבעי (כך לפחות טוענים היצרנים והמפיצים) בעל השם הפרובינציאלי להחריד: חגיגת. תן חמישים שקלים וקח מה שגרם לעדה שלמה להתחיל ולתופף על פכי-שמן ריקים במנה מרוכזת עד-לא-ידע. היו כאלה שפוררו את הקפסולה והסניפו אותה כעשות קוקאין, היו מי שפשוט בלעו וחיכו לזרמים החמים שיגיעו-ממש כמו באקסטזי, אבל הגליק הגדול היה החוקיות שבעניין: לא עוד "קשרים" ומספרי טלפון עלומים, אלא משהו שנמצא בין הסיגריות למיץ-התפוזים. למרות שהתופעה מעבר לשיאה ולמרות הסערה הציבורית, החגיגת עדיין כאן, אמנם כבר לא "אובר דה קאונטר" כבעבר, אבל אם אין לכם פרצוף שמחשיד אתכם כשומרי-חוק, שלא לדבר על אוכפיו, תוכלו למצוא עשרות פיצוציות שישמחו לספק לכם את התענוג המפוקפק.

* ניר קיפניס, רינת אבולעפיה

שפה

יש לך תוכן, אח שלי?

תוכן - כבר כמה שנים אנחנו שומעים את המלה הזאת יותר ויותר, אבל נדמה שרק בשנה האחרונה הגענו לדרגת בחילה של ממש. היום זו כבר לא מלה שמשרתת רק מנהלים בערוצי טלוויזיה. אפשר ממש לשמוע היום אנשים אומרים משפטים כמו "אני רוצה לעבוד בתחום התוכן" או "אני רוצה לעשות תוכן". בדיוק כמו שאנשים אמרו פעם "אני רוצה לכתוב מחזה" או "אני רוצה לכתוב ספר". בעתיד לא יהיו עוד רומן, מחזה או סרט, אלא תוכן לבמת תיאטרון, תוכן לטלפון הסלולרי, או תוכן לחדר ההמתנה של רופא השיניים.

אם לא השתכנעתם כמה זה מגעיל, תגידו לעצמכם כמה פעמים: "אני רוצה להפיק תוכן לגלריה לאמנות" או "דוסטויבסקי היה ספק תוכן רוסי בתחום ההוצאה לאור". נכון, זה גם משעשע קצת להגיד את זה. אבל נדמה שזה צחוק של הכרה בירידת מדרגה עתידית, של הכרה מוקדמת בהתקהות חושים נוספת הצפויה לנו. וזה יגיע. המגמה ברורה וחד-כיוונית. מגיפת התוכן רק מסמנת לנו שכבר הגענו לשלב שבו היקף האמצעים שיש לנו כדי להגיד דברים לעולם עולה על כמות הדברים שיש לנו להגיד. זו הרי ההנחה העומדת ביסוד המלה: יש לנו טלוויזיה רב ערוצית ואינטרנט וטלפונים סלולריים, בלי להזכיר את העיתונים והז'ורנלים ומדפי הספרים. ואת כל אלה צריך איכשהו למלא. משימה לא קלה.

המלה תוכן התפתחה ממונח טכני למלה מגעילה באמת כאשר חרגה ממשרדיהם של פקידי טלוויזיה ונהפכה למלה שמגדירה חלומות, שאיפות, תקוות ותוכניות לעתיד של אותם אנשים שאמורים ליצור תרבות. כולם רוצים היום ליצור תוכן. יש הרבה כנות באמירה של אדם שהוא רוצה "ליצור תוכן" - כנות או ראייה מפוקחת של העולם. אבל זה לא אומר שהמלה פחות מגעילה. זה רק אומר שאנחנו צריכים להקשיב טוב למה שהוא אומר. ומה שהוא אומר זה "אין לי שום דבר חשוב להגיד אבל אני חייב להגיד את זה". או במלים אחרות: גם אני רוצה את המשבצת שלי באוקיינוס הפטפטת המתרחב.

* נועם יורן