חולה נפש חויב בפיצוי ניזוק

ירוע מזעזע התרחש בחודש אוקטובר 99' בצפון הארץ. המערער ובת זוגו יצאו לטייל בגן ציבורי סמוך לביתם, ביחד עם בתם התינוקת בת 10 חודשים. המערער פנה למשיב, אז ילד בן 8 שנים בלבד, ששיחק בקרבת מקום, וביקש ממנו לומר "שלום" לבתו התינוקת. דקות ספורות לאחר מכן, ללא כל סיבה, שלף המערער סכין, חתך חתכים עמוקים בצווארו ובבטנו של המשיב ושיסף את גרונה של בתו שלו, שנפחה את נשמתה בו-במקום.

המערער הועמד לדין פלילי, בעבירות של רצח בתו וניסיון לרצח של המשיב. שופטי בית המשפט המחוזי בחיפה קבעו, שבשעת ביצוע המעשים היה המערער חולה בנפשו ולכן לא בר עונשין. בית המשפט הורה על אישפוזו בבית חולים לחולי נפש.

המשיב, שנפגע פגיעות קשות כתוצאה מדקירתו, הגיש כנגד המערער תביעת נזיקין, בעוולת התקיפה. בית משפט השלום בחיפה (השופט רון סוקול) חייבו לפצות את המשיב, ועל כך הגיש המערער ערעור, שנדון בפני הרכב שופטי בית המשפט המחוזי בחיפה (גם המשיב הגיש ערעור נגדי על גובה הפיצויים, שנדחה).

השאלה המרכזית שניצבה בפני שופטי בית המשפט המחוזי היתה, האם הגנת אי השפיות בפלילים (סעיף 34ח' לחוק העונשין) עומדת למערער גם בעוולת התקיפה בנזיקין? בסופו של יום, החליטו שניים משופטי ההרכב - יצחק עמית ויוסף אלרון - לדחות את הערעור, בעוד שופטת המיעוט, יעל וילנר, סברה שיש לקבל את הערעור.

ואולם, לגוף השאלה המעניינת והמרכזית, כתב כל אחד מהשופטים הנ"ל חוות דעת משלו, בהציגו עמדה שונה מזו של עמיתיו.

פסק דינם המאלף והמקיף של שלושת השופטים נע בארבעה צירים מרכזיים - ציר השאלה האם יש לפרש את העובדה שאי שפיות לא צויינה כהגנה בפקודת הנזיקין כהסדר שלילי, או שמא כלאקונה?; ציר ניתוח סוגיית אי השפיות בפלילים, והשוואת הנושא להליכים אזרחיים (הן במישור המהותי והן במישור הראייתי); ציר ניתוח יסודות עוולת התקיפה בנזיקין; ולבסוף, ציר "הצדק", בחינת הנושא מזווית הצדק ותקנת הציבור.

פסק הדין, כאמור, הינו מקיף וייחודי. קוצר המקום לא יאפשר לסקור את כלל עיקריו. ייאמר כבר בהקדמה, שהתפלגות הדעות של שלושת השופטים חלה בכל אחד מהצירים שנסקרו בפסק הדין. הקורא המתעניין מוזמן אפוא לעיין בהעמקה בגוף פסק הדין.

ב"קצה" האחד של קשת הדעות עומדת חוות דעתו של השופט עמית. הוא הצביע על השוני שבין מידות ההוכחה בפלילים לבין המידות האזרחיות, טעם שלעצמו, לשיטתו, די היה בו להצדיק את דחיית הערעור. אלא שדעתו התבססה גם על השקפתו אודות היקף אחריותו של חולה נפש בנזיקין.

בנתחו את תכלית דיני הנזיקין, את יסודות היעדר הרצייה ואת עוולת התקיפה בדיני הנזיקין ותכליותיה, הגיע השופט עמית למסקנה, לפיה "לצורך הטלת אחריות בנזיקין בעוולת התקיפה, לא עומדת למזיק הגנת אי השפיות בדין הפלילי, ואין נפקא מינא, אם אי השפיות מקורה בהיעדר הבנה או באוטומטית שולל רצייה".

"בקצה" האחר, השופטת וילנר סברה, שתנאי לחיובו של מעוול בנזיקין הוא, כי בשעת העוולה ניחן הוא ברצייה, ולא ברצייה סתם, אלא ברצייה חופשית. "לפיכך, אין להטיל אחריות בנזיקין על המזיק בעוולת התקיפה, אם הוכח כי על אף שהמעשה לווה ברצייה, מקור הרצייה היה מחלת נפש, היינו - בשעת מעשה המזיק נעדר חופש רצון בעטיה של מחלת הנפש שהשתלטה עליו ושללה ממנו את כושר ההכרעה".

השופט אלרון ערך בדיקה וסקירה מקיפים ומעמיקים של הדין והפסיקה בשיטות משפט זרות. והדין איננו אחיד לכל מקום. למסקנה דומה בהתייחס לדין העברי הגיע השופט עמית (שמשום-מה ראה כמו-להתנצל על היזקקותו למשפט העברי, עמדה תמוהה לעצמה).

מסקנתו הסופית של השופט אלרון במישור השאלה העקרונית שהועלתה לעיל היתה, ש"הרציונל העומד בבסיס מתן פטור בנזיקין למי שפועל מתוך אוטומטיזם פיסי, מתקיים במלואו גם כלפי מי שפועל מתוך אוטומטיזם נפשי".

ומה באשר לנימוקי הצדק ותקנת הציבור? האם צודק להטיל את חובת הפיצוי של נזקי המעשה על כתפיו של המעוול חולה הנפש, או שמא על כתפי הניזוק (ואולי דרוש פתרון אחר)? גם כאן נחלקו ביניהם השופטים. השופט עמית ראה הצדקה להטלת מעמסת הפיצוי על שכמי המעוול חולה הנפש, בעוד השופטת וילנר כתבה אודות חוסר הצדק שבכך לנוכח מעמדו "החלש" של חולה הנפש בחברה. לעומתם, השופט אלרון ביקש להציג עמדת ביניים מאוזנת, שאינה קובעת מסמרות קשיחים, אלא דנה בנושא לפי נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה לגופו.

כאמור, התוצאה הפרקטית במקרה הקונקרטי "נחתכה" בדעת רוב השופטים עמית ואלרון - המזיק חולה הנפש חויב בפיצוי הניזוק.

(ע"א מחוזי חיפה 2174/04 גד כרמי נ. פלונים, פס"ד מיום 29.12.04. השופטים יצחק עמית, יוסף אלרון ויעל וילנר).