מוסד הבוררות: סדקים ראשונים

מערכת המשפטית מקובל שיש לקדם ולחזק את מוסד הבוררות. בדרך כלל בוררות מאפשרת לצדדים יריבים לסיים סכסוך ביניהם במהירות וביעילות רבה יותר משניתן לעשות זאת בבית המשפט. חשוב מכך, הפניית סכסוכים לבוררות מקטינה את העומס המוטל על בתי המשפט. פסיקת בתי המשפט בישראל - ובראשם בית המשפט העליון - הניחה מקדמת דנא, כי כדי לחזק את מוסד הבוררות על בית המשפט למעט בהתערבות בפסקי בורר. הנחה זו חזרה ונשנתה בפסקי הדין של בתי המשפט (ובמיוחד, כאמור, של בית המשפט העליון). כך, לדוגמא, בדנ"א 9563/03 כדורי ואח' נ. כליף (גולן), דינים עליון סז, 419, מציג את הדברים, בלשונו הציורית, כב' סגן הנשיא חשין, כך:

"נקל להבין כי יתרונותיו של מוסד הבוררות ייעלמו ואינם אם ישמש בית המשפט ערכאת ערעור על פסקי בוררים. לכך יש להוסיף גם את חשיבותו של אמון הציבור במוסד הבוררות כמוסד מוסמך ועצמאי לפתרון סכסוכים. בשל כל אלה מוגבלת התערבות בית המשפט בפסקי בוררות אך לעילות המנויות בחוק, וגם אלו תפורשנה בצמצום. מגמה מצמצמת זו הינה נדבך מרכזי במיכלול שיקוליו של בית המשפט לעת שהוא דן בבקשה לביטול פסק בורר".

חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, קובע רשימה סגורה של עשר עילות ביטול, שרק בהתקיים אחת מהן רשאי בית המשפט לבטל פסק בורר. נאמנים להנחתם, שהתערבות מעטה בפסקי בוררים תחזק את מוסד הבוררות, פירשו בתי המשפט רשימה זו בקפדנות ובצמצום. דוגמא בולטת לכך נוגעת לעילת הביטול השביעית. על פי עילת ביטול זו, אם "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק על פי הדין והבורר לא עשה כן" ניתן לבטל את פסקו.

בתי משפט פירשו עילת ביטול זו באופן מצמצם ביותר. לגישתם, אם הבורר התכוון לפסוק על פי הדין, אבל טעה בפסיקתו (ולכן, ממילא, לא פסק כמתחייב על פי הדין), אין לבטל את פסקו. (ראו ברע"א 113/87 נתיבי איילון בע"מ נ. יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה(5), 511; או ברע"א 1260/94 בן חיים נ. אבי חן בע"מ ואח', תקדין עליון 94(4), 293). בכך איינו בתי המשפט - באחת - הן את עילת הביטול השביעית והן את כוונת הצדדים המתקשרים בהסכם הבוררות, שרצו שההכרעה בסכסוך ביניהם תהיה לפי שורת הדין.

פסיקת בתי המשפט מניחה, אם כן, שהתערבות שיפוטית מינימלית בפסקי בוררים מחזקת את מוסד הבוררות. יש מקום להרהור נוסף בהנחה זו של בתי המשפט. הגיעה העת לבדוק שמא דווקא חסימת הביקורת המעין-ערעורית על פסקי בוררים היא זו שמונעת מתדיינים מלהפנות את הסכסוך שביניהם לבוררות.

מתדיינים רבים, שונאי סיכונים, מעוניינים שהסכסוך ביניהם יוכרע על פי הדין. הם מעוניינים גם, שתהיה ביקורת שיפוטית אמיתית על הדרך שבה הוכרע הסכסוך. מתדיינים כאלו יטו יותר לפנות לבוררות אם הם יידעו, שהבורר ופסקו נתונים לביקורת שיפוטית מתאימה. מבחינתם, ביקורת כזו תחזק את מוסד הבוררות. מבחינתם, ביקורת כזו תעודד פניות לבוררות.

בארה"ב ובאנגליה כבר חלו שינויים בפסיקה ובחוק המאפשרים לצדדים להפנות סכסוך ביניהם לבוררות, תוך אפשרות לערער, בהיקף מצומצם, על פסק הבורר לביהמ"ש. כך, סעיף 69 לחוק הבוררות האנגלי משנת 1996 מורה, שאם לא הסכימו הצדדים אחרת ביניהם, ניתן לערער ברשות לבית המשפט על שאלות משפטיות העולות מפסק בורר. כך איפשר המחוקק האנגלי, לצדדים הרוצים בכך, לקיים ערעור על פסקי בורר בשאלות שבדין.

לאחרונה, בפסק דין של בית המשפט העליון (מיום 10.1.2005 רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ. המועצה המקומית תל מונד), נבקע סדק ראשון בהנחת המוצא של בתי המשפט. השופט אליקים רובינשטיין - זה מקרוב בא - העלה ספק בדבר נכונותה. זו לשונו: "והנה, השאלה שמנקרת במוחי היא האם משמלאו ל"ו שנים לחוק הבוררות, אין מקום לעיין מחדש בחלק מהוראותיו, אם בפרשנות שבפסיקה ואם אף בחקיקה, וזאת במטרה לחזק את מוסד הבוררות ולא להחלישו, להגביר את האמון בו ולא לצמצמו, ולחזק - וזו עיקר - את תחושת הצדק בהקשר לבוררות... האם "הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות", כדברי חברתי אינו עלול לעיתים להיות מסוכל נוכח תסכולם של בעלי דין שאינם יכולים להשיג על טעות ברורה בפסק אשר אינה יכולה לבוא בגדר טעות חישוב, ויוצאים הם וידיהם על ראשם?"

השופט רובינשטיין מביא לדיון זווית ראייה מעניינת. המדינה היא המתדיין הגדול ביותר בבתי המשפט. והנה, בעוד שופטיה מאיצים במתדיינים לפנות לבוררות, פרקליטיה - ובראשם היועץ המשפטי לממשלה - מתנגדים להפנות סכסוכים שהמדינה צד להם לבוררות, בדיוק מתוך החשש שטעות של בורר אינה ניתנת כמעט לתיקון. וכך מסביר זאת השופט רובינשטיין:

"בהעדר הסדר סטטוטורי או אחר מתאים, סברתי, בעת כהונתי כיועץ משפטי לממשלה, ובכך המשכתי ביתר שאת גישה שקדמה לי - כי ככלל פנייתה של הממשלה לבוררות צריכה להיות במשורה שבמשורה. כך נאמר בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה 6.12.04 מיום י"ז באלול תשס"ג (14.9.03): " ככלל, על סכסוך שהמדינה צד לו להתברר בפני ערכאה שיפוטית והמדינה לא תפנה ליישוב בסכסוך בדרך של בוררות (ההדגשה במקור - א"ר), וזאת מתוך הגישה שעל המדינה, שהליך שיפוטי מאפשר לה מיצוי זכויותיה הדיוניות, לנהל הליכים על פי סדרי דין ודיני ראיות אחידים. בנוסף, פסקי דין של בתי המשפט ניתנים לערעור, מקום שהדבר דרוש, בעוד שהעילות לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, להשגה על פסק בוררות הן מצומצמות ביותר". אוסיף, כי המדובר כמובן באחריות מיוחדת לכספי המדינה המוטלת על גורמי המדינה. נוכח זאת, אפשרות מסוימת לפתיחת פסקי בוררות בדרך ערעורית עשויה להיות רלבנטית לשיקולי בעל דין מן הגדולים במערכת ההתדיינויות, קרי המדינה, בהחליטו אם לפנות לדרך זו".

ואם המדינה כך, מדוע מתדיינים פרטיים (שגם כספם יקר להם) יסברו אחרת.

לדעתי, יש למצוא נקודת איזון שונה, שתנטרל במידה רבה את הרתיעה הקיימת מהעברת סכסוכים לבוררות. גישתו של השופט רובינשטיין היא צעד נכון ומתבקש בכיוון זה. נראה שנכון לבחון, האם דווקא הרחבת עילות הביטול או מתן אפשרות למתדיינים בבוררות לערער לבית המשפט על פסק הבוררות (ולו רק במקרים שבהם הם יסכימו על כך מראש) הם שיחזקו את מוסד הבוררות ויקטינו את העומס על בתי המשפט. ראוי לבחון את הניסיון בחו"ל ואולי אף לערוך בדיקה בין עורכי הדין בישראל בעניין זה. יתכן שנגלה שדווקא ביקורת רחבה יותר על פסקי בוררות (ואף ערעור עליהם במקרים מתאימים) תעודד מתדיינים לפנות לבוררות ותחזק את מוסד הבוררות.