ידידות קונים בכסף

מי לא היה שם? היו אלי יונס, ויקטור מדינה, איתן ורטהיימר, מיכאל שטראוס, נוחי דנקנר, דוד פתאל, דני ברנר, גליה אלבין, הלנה ביילין, אהוד מנור, אלישבע ורוני מילוא, נאוה ברק ושלום זינגר, עו"ד פיני רובין ורעייתו ציפי (שמכהנת כיו"ר איגוד ידידי הבימה), ונעמי ודני סנדרסון. ואנשי הקאמרי כמובן.

האירוע החגיגי הזה לא נערך באולמות הקאמרי, ולא במבואת התיאטרון: הוא התארח על הדשא בביתה של ליאורה עופר, יו"ר אגודת הידידים של התיאטרון, ובתו של המיליארדר הישראלי יולי עופר, המכהנת כמנכ"ל חברת חוף אלמוג וכדירקטורית בבנק המזרחי ובמספר חברות ציבוריות נוספות.

"עשיתי אירוע ל-450 איש - שחקנים, יוצרים, ידידי התיאטרון", מספרת עופר. "עשרות-אלפי דולרים, הכול מכספי. לא חייבתי את התיאטרון. נכון שזה לא מופיע כהכנסה, אבל אחר-כך נרשמו עשרות ידידים".

עשרות-אלפי דולרים מכספך?

"אם רוצים שזה ייעשה כמו שצריך, כן. זה אירוע שהתחיל בתשע בערב ונגמר בשלוש לפנות בוקר, עם אוכל ברמת פוד-ארט, חמש-שש שעות בר, הופעה של הקאמרי".

בכל-זאת, זה המון כסף. מה יוצא לך מזה?

"אני אוהבת תיאטרון. אני המון שנים באגודת הידידים, רואה גם הצגות של הבימה ובית לסין. אם יבקשו ממני שם לתרום, אתרום, וגם תרמתי. זה כיף, זה ערב של בילוי, זה מפגש חברתי, אבל כמובן שאם אתה לא אוהב תיאטרון, אין סיבה להצטרף".

ובפועל, מה מקבלים ידידי הקאמרי?

"יש הצגות מיוחדות לאגודת הידידים, קוקטיל לפני ואחרי, באים עם הילדים, נכנסים מאחורי הקלעים. ניגשים לשחקן להגיד לו שהיה נפלא. זה מאוד מקרב. בקרוב אנחנו גם מתכוונים לערוך נשף פורים עם תלבושות של התיאטרון. מצטרפים גם למסעות שלהם: הקאמרי עשה לאחרונה מסע לסין, שעלה בין 30 ל-50 אלף דולר, והידידים עזרו במימון".

זה לא קצת כמו החיבוק של אוהדי הכדורגל את הקבוצות?

"אנחנו סוג מסוים של קהל, אבל לא תראה אותנו קמים וצועקים את ה'ברכות' שאתה שומע באצטדיונים. אז ראינו הצגה יותר טובה או פחות טובה. אין פה שום יחסי-גומלין, התחככות יומיומית או אימוץ של שחקנים".

משחק הניים-דרופינג הגדול

עופר לא לבד: בישראל של 2005 אין כמעט גוף תרבותי שאין לו אגודת ידידים. מדובר במעין מועדון חברתי-כלכלי אקסקלוסיבי - קבוצה נבחרת של כ-100 עד 300 אנשים בעלי אמצעים וקשרים חברתיים, שיכולים לתרום מכספם או לחבר את המוסד לתורמים כבדים.

לא מדובר במוסדות שוליים: בעידן שבו המדינה מצמצמת את מחויבויותיה החברתיות והתרבותיות, אחזקת מאגר של תורמים פרטיים הפכה לטקטיקת הישרדות של המכובדים והגדולים שבגופים התרבותיים בישראל. כך, למשל, מחזיקה האופרה הישראלית החדשה חוג ידידים מרשים, עמו נמנים אלפרד אקירוב, דוד עזריאלי, אילנה ויאיר המבורגר, טליה וגד זאבי, יוכי ואיציק שרם, נאוה ודוד ליבאי, אמנון רובינשטיין ויגאל ארנון. תיאטרון הבימה, מצדו, מטפח אושיות כמו סילבנה ושמואל דנקנר, נינה ודני בירן, יהושע וגליה מאור, שרה וגרשון זלקינד, נירה וישראל מקוב, דליה ואייבי נאמן וטובה ואליעזר פישמן, בעל השליטה בגלובס.

גם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, סמל של פרסטיז'ה תרבותית מאז ייסודה ב-1936, נשענת על תרומות. טלי גוטליב, מנהלת קרן התזמורת, מדווחת כי מתוך תקציב פעולה שנתי בהיקף של 64 מיליון שקל, מגיעים 16 מיליון שקל (כ-25%) מתרומות ומקרנות אחרות.

קרן התזמורת נוסדה ב-1984. היא מונה כיום כ-150 חברים, ולאירועי הגאלה שלה מופיעים כ-700 מוזמנים. בין החברים הבולטים יאיר המבורגר, עו"ד צבי זיו, רון לובש, יעקב פרי ודן להט. בנוסף, תומך בקרן גם חבר-נאמנים בינלאומי, שכל אחד מ-40 חבריו התחייב לתרום כ-25 אלף דולר בשנה למשך ארבע שנים, ובסך-הכול כמיליון דולר לשנה. ויש גם אקסטרות: ב-2003 הוזמנה הפילהרמונית לפתוח את אירועי 300 שנה לעיר הרוסית סנט-פטרסבורג. את נסיעת התזמורת מימן איש העסקים לב לבייב. כמה זה עלה לו? גוטליב מסרבת להסגיר את הסכום, אבל הביאו בחשבון 90 נגנים ועוד מלווים והוצאות דיור והאכלה, והגעתם לסכום נאה.

מסעות כאלה הם דבר שבשגרה לתזמורת: בשנה שעברה, למשל, הוזמנה התזמורת לפירנצה בתמיכת חברת הביטוח ג'נרלי, והשנה היא מוזמנת לברלין. את המסע מנצלים פעמיים - גם לגיוס כספים, וגם לתגמול הידידים התורמים: לכל מסע כזה מצטרפים עד 40 תורמים ("מעבר לזה, זה כבר לא אקסקלוסיבי, אלא מסע המוני", אומרת גוטליב), וכל משתתף במסע מוסיף תרומה לתזמורת - 2,500 דולר לזוג.

אבל העוגן היציב והקבוע של גיוס התרומות מגיע מצירוף חברים חדשים לקרן - אפיק שהניב לה כ-100 אלף דולר ב-2004 לבדה. "אנחנו פונים למנויים, ותמורת תרומה של 5,000 שקלים אנחנו מציעים להם מנוי משודרג וטיפול אח"מים", מגלה גוטליב.

במה התפנוקים האלה באים לידי ביטוי?

"ידידי התזמורת מטופלים באופן אישי דרך המשרד, הם לא עוברים בקופה. הם גם מקבלים הזמנות לחזרות פתוחות ולקונצרטים מיוחדים. זה להיות אחד מ-26 אלף מנויים, או להיות אחד מ-150 אח"מים. אין מצב שזה יהיה דומה".

אירוע הגיוס המקומי הגדול של הפילהרמונית נערך מדי שנה במלון הילטון בתל-אביב. 700 איש נדחסים שם לטקס קבלת-הפנים, הפילהרמונית מנגנת, אחר-כך מסבים לארוחת ערב, ומקנחים במסיבת ריקודים. האירוע האחרון נערך בחסות בנק הפועלים, ונאספו בו 220 אלף דולר. אבל מה זה לעומת האירועים של התזמורת בניו-יורק? בנובמבר 2003 שילמו 500 מעשירי העיר 1,500 דולר לכרטיס (ובסך-הכול כ-750 אלף דולר), כדי להשתתף בנשף לכבוד הפילהרמונית, שנערך במלון פלאזה במנהטן.

חשוב מאוד מי עומד בראש אגודת הידידים בחו"ל. עד שנספה באסון התאומים בניו-יורק שימש איש העסקים הרמן סנדלר, מבנק ההשקעות סנדלר-אוניל, כנשיא אגודת ידידי התזמורת בארצות-הברית. לפילהרמונית אגודות ידידים נוספות בסקוטלנד, באנגליה, בגרמניה, בצרפת, באיטליה, באוסטרליה ובדרום אמריקה. "רובן לא פעילות אלא כשמגיעים לשם", מודה גוטליב. "זו השקעה להקים אגודה כזאת ולתחזק אותה".

אליטה של 2,000 חברים

בנק הידידים בישראל מצומצם למדי. חברות במועדון היוקרתי הזה מחייבת אמצעים כלכליים ניכרים, כמו גם רשת מבוססת של קשרים חברתיים במקומות הנכונים. באופן טבעי, מסתכמת הקבוצה הזו בשכבה מאוד מוגדרת באוכלוסייה, שחבריה מכירים אלה את אלה באופן אישי - ובדרך-כלל, גם תורמים ליותר מגוף אחד. כך, למשל, נמנים דליה ואלי הורביץ עם ידידי להקת המחול בת-שבע, האופרה הישראלית החדשה, התיאטרון הקאמרי ותיאטרון הבימה. בין ידידי שני התיאטראות הללו אפשר למצוא גם את אורלי ונוחי דנקנר ואת ברונו לנדסברג (גם הם מידידי האופרה), את יעל ורמי אונגר, את ענת ואודי אנג'ל, את שרה ודב תדמור, ואת הילה ורני רהב.

ליאורה עופר מעריכה ששכבת התורמים היא קבוצה סגורה של כאלפיים איש. "כשאני באה להתרים מישהו מהם לקאמרי, רוב הסיכויים שהוא יבקש ממני לתרום לו", היא מספרת. "זה חלק מהמשחק".

מה זה, תרום לי ואתרום לך?

"בסופו של דבר, במדינתנו הפילנטרופית זה נוגע למילייה מסוים וקבוע, בכל האירועים. אני לא מדברת על יומטוב ולב"י, אבל ככה זה באמנות פלסטית ובתיאטרון".

עו"ד אורה גולדנברג, נשיאת-הכבוד של אגודת הידידים של תיאטרון הבימה, מציגה תמונה דומה. להערכתה, מתוך כ-150 זוגות באגודת הידידים של הבימה, למעלה ממחצית חברים בכמה אגודות ידידים נוספות. "כמה אנשים מסוגלים ללכת להצגות שמחירן גבוה, שזו בעצם התרומה של אותו קהל?", היא שואלת. "אתה תראה אותם באגודת הקאמרי ובאגודת המוזיאון, ואלה אותם אנשים במסיבות, קהל שיש לו אפשרויות ורצון. אני מעריכה שזה מעגל של 300-400 זוגות".

גולדנברג יודעת דבר או שניים על פרישת אגודות ידידות: היא יזמה והקימה את אגודת ידידי הבימה ב-1978, ושימשה יו"ר האגודה כעשר שנים. "ערב ההקמה היה בביתה של עליזה בגין, רעיית ראש הממשלה", היא מספרת. "ביקשתי ממנה להיות נשיאת-כבוד, היה חשוב לי שתהיה דמות. עד היום מחפשים דמויות לתפקיד נשיאת-הכבוד. היא דיברה באותו ערב, ואני זוכרת שראש הממשלה ירד לברך את הקהל. כל צמרת עולם העסקים הישראלית, כל מי שיכול היה לקדם דברים, היה שם".

אחרי שפרשה מהתפקיד, גולדנברג הקימה את ארגון עלמ"א, עסקים למען אמנות, שעזר לשנע כשבעה מיליון דולר מהמגזר העסקי למגזר האמנותי. כשאסם השיקה את קפה מאסטרו, גולדנברג הציעה לדן פרופר לקנות קונצרט של הפילהרמונית תמורת חסות לקפה. כשהאופרה הישראלית החדשה הייתה זקוקה לכסף, שידכה לה עלמ"א את הבנק השווייצרי "קרדיט סוויס", שניסה אז להיכנס לתחום הבנקאות הפרטית בישראל.

עלמ"א נסגר בשנת 2003, על רקע המיתון במשק, ועדיין באים להתייעץ עם גולדנברג כאשר רוצים לפתוח אגודת ידידות. "אין היום מוסד תרבות שאין לו אגודה", היא מסבירה, "למרות שדי קשה להפעיל אותן היום: הן רבות מדי, והפנייה היא לאותו קהל-יעד. מה שקובע הוא האטרקטיביות של מי שמוביל את האגודה. יש לדברים האלה השפעה".

זה חלק מפעולת השכנוע להצטרף לאגודה?

"אף פעם לא אומרים את זה. הכול נעשה בשתיקה. אבל אתה שם את נייר המכתבים של האגודה, ושם רואים מי יו"ר ומי נשיא-הכבוד. לא צריך להגיד כלום.

"הקמתי גם 11 עמותות ידידי הבימה בחו"ל, ושם יש עם זה בעיה. את עליזה בגין הכירו, אבל שמות של מנהלי בנקים בישראל? זה לא אמר להם כלום. הייתה גם הדילמה את מי להעמיד בראש האגודה בחו"ל. מיניתי שם אנשים ונתתי להם אוטונומיה. היה אירוע פעם בשנה, הייתי באה מהארץ, מציגה פרויקט, מביאה שחקנים שיופיעו לפניהם. לא הכרתי את האנשים, רק את ההנהלה, וזה היה מצב קשה. השקעתי הרבה זמן וכסף בנסיעות, כי אי-אפשר לנהל בשלט-רחוק, אתה צריך להיות שם, ולא רציתי מישהו שיעבוד באחוזים, כי אז צריך לשלם לו, ורוב הכסף שמגייסים הולך על הוצאות".

לא קשה להבחין שלקבוצה המנהלת את אגודות הידידים יש כמה אפיונים: נשים, עשירות, נשואות לגברים בעלי מעמד או בנותיהן-של. אורה גולדנברג נשואה לעוה"ד אמנון גולדנברג; ליאורה עופר, בתו של יולי עופר, החליפה באל-סם את ג'ודי ניר-מוזס-שלום, אשת שר החוץ סילבן שלום, ובקאמרי את אתי כספי, אשתו של עו"ד רם כספי.

"אם אתה רוצה להיות יו"ר פעיל, אתה צריך זמן לזה, וגברים שעובדים אין להם זמן", אומרת גולדנברג. "זה כל הסיפור. אני הייתי מעורבת, באתי למשרד כמו לעבודה, ואז שומעים את הלחשים, 'אישה עשירה, משועממת ויפה'. זה לא הגון, אבל הבנתי את זה. חושבים שלבעל יש כסף, אז האישה הקימה אגודה ומשתעשעת איתה".

וזה לא ככה.

"לא. הנשים שאני מכירה כולן עשו עבודה יוצאת מהכלל. אני לא מכירה יו"רית שרצה לקוקטיילים. הן עובדות".

"יש גם גברים", מוסיפה עופר. "בראש וראייטי עומד אודי אנג'ל, בראש אגודת הידידים של אק"ים שלום זינגר. אבל חלק מהדברים שאני עושה - להציג את עצמי, להכיר כל אחד בשמו, לתת לו ביד כרטיס עם תוכנייה, להביא אותם אליי הביתה, לתת את תשומת-הלב, האירוח - אני לא יודעת איזה גבר היה עושה את זה".

מסיבות במונקו עם הנסיך אלברט

גבר אחד שעושה את זה הוא יו"ר בנק הפועלים, שלמה נחמה, המכהן גם כיו"ר אגודת הידידים של מוזיאון ישראל, המציין בימים אלה 40 שנה להקמתו. עם זאת, מי שמתפעלת את האגודה בפועל ועושה את עבודת השתדלנות היא לאה רוטשטיין, מנהלת האגודה. ומה עושה נחמה? "פתיחת דלתות", עונה רוטשטיין במעורפל. "אני נעזרת בו, באה בשמו ובאישורו, ומתייחסים אליי בצורה שונה".

נחמה הוא ידיד שכל מוסד תרבות היה מתברך בו: לפני שבועיים דווח כי הבנק הרים תרומה בסך מיליון שקלים לתערוכת המוזיאון "יופי של ספר", שתיפתח במאי הקרוב - ככל הנראה, מדובר בתרומה הגדולה ביותר שהעניק גוף מסחרי בישראל למימון תערוכה ספציפית.

התרומה הזו משתלבת יפה בקמפיין "תקרא תצליח" החברתי, שהבנק מריץ בשנה האחרונה. הבנק גם מתכוון ליזום ולממן, בשיתוף עם העיריות בפריפריות, ביקורי תלמידים בתערוכה "יופי של ספר". רוטשטיין דוחה בנחרצות כל תיאוריית קשר ותיאום מראש בין הבנק והמוזיאון. "ישנה סדרה של תערוכות שהוחלט עליה לפני שהגעתי, וזה תאם את מדיניות הבנק. עלות התערוכה 'יופי של ספר' היא 450 אלף דולר, והתרומה מכסה מחצית ממנה. נחמה לא היה תורם למוזיאון מיליון שקל, אם לא היה מוצא את המטרה המתאימה".

ואם מישהו אחר היה פותח תערוכה כזאת?

"הוא היה תורם לו".

מגייסת כספים יעילה לא פחות היא אגודת הידידים של מוזיאון תל-אביב. בנובמבר 2004 ערכה האגודה את ערב-הגאלה השנתי שלה, בחסות קבוצת חבס והנרי זימנד ובנוכחות כ-600 נכבדים. כ-14 מיליון שקלים, למעלה מרבע מתקציב המוזיאון ב-2004, גויסו מתרומות. אבל חגיגת נובמבר חלפה-עברה לה, ולפני מספר ימים טס מנכ"ל המוזיאון והאוצר הראשי, פרופ' מרדכי עומר, לניו-יורק - בין היתר כדי לפגוש תורמים פוטנציאליים. עומר לא נוסע אל הריק: אגודת הידידים בניו-יורק היא אחת משבע אגודות פעילות שיש למוזיאון בחו"ל; היתר מפוזרות באיטליה, בגרמניה, בשווייץ, באנגליה ובצרפת, שבה יש למוזיאון שתי אגודות ידידים, בפריז ובדרום צרפת. זו האחרונה הנה פעילה במיוחד, כפי שעולה ממסיבות הקיץ הנוצצות שערכו ידידי המוזיאון במונקו שבריביירה.

"הגאלות במונקו חשובות מאוד למוזיאון תל-אביב", טוען עומר. "המוזיאון אוסף באמצעותן 750 אלף דולר בשנה, בממוצע. כל מקום ואופיו, והאופי של תושבי מונקו והתיירים המבקרים בה בחודשי הקיץ הוא 'נוצץ'. כך אנו מעניקים את האווירה הרצויה לגיוס תרומות למוזיאון".

האווירה הרצויה הזו הביאה אפילו את אלברט, נסיך מונקו, לפרוש את חסותו על ערב-הגאלה שערכו ידידי המוזיאון במלון ההרמיטאז' במונטה-קרלו, ב-2001. באירוע נכחו, בין היתר, סמי עופר, יוסי חכמי, אלפרד אקירוב, גד פרופר, פאולין רקאנטי, רון חולדאי, שולמית אלוני ורוני מילוא, ובסופו התווספו לקופת המוזיאון חצי מיליון דולר. בגאלה שנערכה שנתיים אחר-כך במלון ביץ'-קלאב בעיר נאספו 600 אלף דולר. בין השאר נצפתה שם רעייתו של ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי - מה שעורר סערה ציבורית זוטא, לאחר שהמקומון "תל-אביב" דיווח שהגברת חולדאי טסה לאירוע על-חשבון המוזיאון, ודווקא בעת שהמוסד נמצא בקשיים כלכליים, ואף קיצץ בשכרם של העובדים. העירייה הדפה את ההאשמות בטענה כי הגברת חולדאי הוזמנה על-ידי חוג ידידי המוזיאון, ששילם בעבור הטיסה. עומר מסרב להתייחס לעניין.

השורות התחתונות מלמדות שהשיטה עובדת: לדברי עומר, לכל אחת מאגודות הידידים של המוזיאון יש לפחות ערב-גאלה אחד בשנה, שבו המוזיאון מגייס בין 100 ל-750 אלף דולר, לאחר ניכוי הוצאות. בנוסף, אירועי הגאלה מאפשרים לפגוש ולעניין תורמים נוספים, "שאדיבותם מתבטאת מאוחר יותר".

"בעיני, תרבות זה אושיות הקיום"

ההיעזרות באגודות ידידים היא לא עניין שמוגבל לגופי-התרבות הגדולים והחזקים. דווקא ארגונים קטנים יחסית, שתקציבם עומד בשנים האחרונות בסכנה, נזקקים למנוף הזה. כך, למשל, מתהדר פסטיבל "ג'אז בים האדום" באגודת ידידים שהיו"ר שלה הוא נשיא בית-המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, ולהקת המחול הקיבוצית נשענת על חוג ידידים, ביניהם רותי ויולי עופר.

לאחרונה השיקה גם התזמורת הקאמרית הקיבוצית את אגודת הידידים שלה, אחרי 35 שנות פעילות. "תמיד הייתה תחושה שאם אתה בתוך התנועה הקיבוצית, יש לך אגודת ידידים גדולה שתומכת בך", מספר מנהל הלהקה, שמואל שנער. "בשנים האחרונות נוצר תהליך של היחלשות ושינוי והפרטה, התנועה הקיבוצית פחות משמעותית מבעבר, וקטן גם חלק התקציב הממשלתי. היום התקציב שלנו עומד על 6 מיליון שקלים, ויש לנו 3,000 מנויים, אבל אנחנו לא מרוויחים מזה. בניגוד לשאר התזמורות, אנחנו מופיעים בפריפריה, מנהריה בצפון ועד דורות בדרום; המחירים שלנו צנועים - 95 שקל לכרטיס, לעומת 150 שקל שגובים בתל-אביב, וגם התפעול יקר. אבל זו חובתנו. אחרת לא בטוח שצריך אותנו, כי יש חמש תזמורות קאמריות כמונו".

תהליך השינוי עבר גם על הרכב התזמורת, שרק שליש מחבריה הם בני קיבוץ - מה שמעיק יותר על התקציב, שכן לא מדובר עוד בכסף שמועבר בתוככי התנועה, אלא ניתן כמשכורות לנגנים עירוניים ולנגנים עולים חדשים, שגם הם תפסו מקום בתזמורת. לשנער היה ברור שאם רוצים להתקיים, הדרך היחידה היא להקים אגודה.

הגרעין הראשוני של האגודה מורכב מחבר-מייסדים, שעמו נמנים בין היתר צבי (שישקו) פרידמן, רון גוטמן, עו"ד מיכל הרצוג, חיים רומנו, ארנון פרלמן, ניבה לניר, שוקה דורפמן, ועו"ד אמינה האריס, שמשמשת גם יו"ר אגודת הידידים הבינלאומית של תיאטרון הקאמרי, והסכימה להעניק לתזמורת מניסיונה. כל אחד מהחבורה הכין רשימה של אנשים שיכולים לקדם את העניין. לערב ההשקה הגיעו 450 איש, ששילמו 500 שקל כל אחד - מה שהוסיף לקופתה הקטנה של התזמורת כרבע מיליון שקלים. בין הידידים נרשמו דב לאוטמן, חדווה אלמוג, צבי ימיני ודן שילון.

כעת מנסים בתזמורת ליצור סולם של דרגות חברות, וגם לנסח פעילויות אטרקטיביות לגיוס ידידים. "אם אתה איש עסקים", אומר שנער, "נבוא אליך, נקיים קונצרט במקום מגוריך. זה קוסם לידידים מהפריפריה. יש גם לא-מעט אנשים בעמדות בכירות שיש להם רקע וסנטימנטים לקיבוץ, ואנחנו מתכוונים לפנות אליהם".

"הרבה אנשים מציבים את התרבות והאמנות בתחתית סדר-העדיפויות, כי אפשר לחיות בלי זה", מסכמת גולדנברג. "לאנשים יש תקציב תרומות, והם מעדיפים לתרום למטרות של הצלת חיים, למרות שתרבות בעיניי זה אושיות הקיום. אני נוהגת להסביר לאנשי עסקים שאמנות עוזרת להם יותר מאשר הם לה. אם חברות יחגגו הליכה להנפקה דרך אירוע שלהקת תיאטרון תיקח בו חלק, זה משנה את הדימוי שלהן בעיני העובדים. קשה למדוד את זה במאזן, אבל בסופו של יום זה נותן להם יתרון". *