מפרגן לך, בטח שמפרגן

בבריאות זה עלה לו. הם היו החברים הכי טובים מגיל שלוש, גדלו באותו רחוב, הלכו לאותו בית-ספר, שירתו באותה יחידה קרבית. פתאום קשה היה לו לפרגן אפילו בקטנות. הוא תמיד נחשב לעשיר מבין שניהם. היה לו ברור שהגב המשפחתי וחשבון הבנק ינצחו תמיד. על האיזון הזה התבססו היחסים ביניהם. כל עוד נשמרה העליונות שלו, היחסים זרמו בטבעיות ונבעו מאהבת-אמת. "אח שלי", קראו זה לזה.

כשהחבר הקים סטארט-אפ גאוני שתפס גובה ומשקיעים, והוא נשאר תקוע בעסקי הבנייה הבינוניים שהקים עם אחיו הגדול, המרקם העדין נקרע. כלפי חוץ שמר פאסון. כש"אח שלו" הפך לאימפריה והרוויח מיליונים ממכירת החברה לענקית-תוכנה בינלאומית, הוא תפס מרחק. העמדת הפנים לא החזיקה מעמד זמן רב, והחברות התמוססה באגן חומצי של קנאה.

מוצאה של המילה פרגון מגרמנית. משם התגלגלה ליידיש, ופירושה: משהו מהלב. הגלגול העברי שלה מתייחס להעברת מסר מילולי, התנהגותי ותחושתי, שבסיסו חיובי ומעודד. הדרך להביע אותו יכולה לבוא לידי ביטוי במגע פיזי, במלל ובמחוות קטנות.

"היכולת לפרגן תלויה גם באופי ובמבנה האישיות, אבל בסיס הפרגון הוא בהיזון החיובי שההורים נותנים בילדות", אומרת אסתה ברודצקי-קאופמן, מאמנת אישית בתחום הזוגיות והדייטינג. "בתיאוריה, ההורים אמורים להגיד 'איזה יופי' על 90 אחוזים מפעילויות הילד, כדי שייבנה כאדם בטוח בעצמו, המסוגל להתמודד עם אתגרים".

הטיפול הפסיכולוגי אמור לייצר חוויה חיובית, למלא את הפערים ולספק כלים מיטביים להתמודדות עם מצבי חרדה, במקום אלה שלא סיפקו ההורים. מי שנמצא במקום מאוזן ומגשים את עצמו יוכל לפרגן. זאת אומרת, לתת לסביבה הקרובה - חברים, משפחה מורחבת ובני-זוג - תחושה חיובית.

אבל לא תמיד יש פרגון בתוך המשפחה. דווקא שם יכולים להיות גילויים של חוסר פרגון להצלחה, כדי שהסדר הפנימי לא יופר. ברודצקי-קאופמן נזכרת במקרה כזה: "בני-זוג שעבדו יחד בעסק לאספקת שירותים שהבעל הקים. היא במשרה חלקית, והוא בשעות עבודה נוחות, שאיפשרו לו להגיע הביתה בשש בערב. האישה הייתה מבסוטית. המשכורת הייתה מספקת, ובשישי-שבת שניהם בילו זמן משותף. כשהבעל התחיל לשאוף ליותר, זיהתה בת-הזוג סימנים מקדימים לוורקוהוליזם, והתחילה לדאוג. כשהזדמן לו לגשת למכרז גדול, שישלש את ההכנסות, אבל גם את העבודה, רצתה בסתר לבה שיכשל. רק כשנכשל, יכלה לפרגן לו, כי הצליח לה.

"אפשר היה לפתור את הקונפליקט בצורה אחרת: שיחה פתוחה של תיאום ציפיות, ובה היו יכולים לשוחח גם על המצוקות שלה, ולהגדיר, למשל, תקופת-זמן שבה שניהם יודעים ומקבלים שהבעל יהיה לחוץ, והטיפול בבית ייפול עליה. אז גם הייתה יכולה להעביר אליו מסרים חיוביים ולחזק אותו".

באופן אבסורדי, אנחנו נדרשים לפרגן דווקא בסיטואציות טעונות וקונפליקטואליות, כשמה שבא לנו באמת הוא להיות הכי נבזיים שאפשר. כמו במצב של תחרות. קאופמן: "הכרתי שתי אחיות, שתיהן רואות-חשבון. הבכורה עובדת כשכירה בחברה בינונית עם משכורת סבירה, והצעירה - שאמורה, לכאורה, להגיע לעמדה דומה - החליטה לפתוח עסק, והתחילה להרוויח יותר. הבכורה לא הייתה מסוגלת לפרגן לה, ולא תפשה איך יכול להיות ששתיהן, שבאו מאותה משפחה, עם אותו מטען גנטי, לא הצליחו בדיוק אותו הדבר. מכיוון שהייתה נשואה באושר עם שני ילדים, ואחותה רווקה, יכלה למצוא את הכוח לפרגן, כי איכשהו האיזון חזר".

קידום עמית לעבודה ממחיש עד כמה הפרגון יכול להיות ערמומי. עבדת עם קולגה שלוש שנים, התחריתם על אותו תפקיד, והוא זוכה בו. אפשרות אחת היא לחטוף קריזה, להיעלב עד עמקי הנפש, ולהפסיק לדבר איתו במסדרון. אבל יכול להיות שהערכת אותו במהלך השנים הללו, לא ידעת מי יזכה בג'וב, ואחרי שזכה בו - הבנת שהבחירה הייתה הגיונית מאוד.

בגלל הרגשות הסותרים רצוי לפרגן בפרופורציה. ויש כל מני רמות: מהפטרת "מזל טוב", דרך "בהצלחה" חמים, ועד להפלגה בשבחים וחיוביות-יתר, המאפיינת אנשים שמדברים מתוך הקושי. פרגון כזה אף פעם לא ייתפש כאמין. רצוי להביע רגשות חיוביים במקום ובכמות ההולמים את המפורגן. שימוש מושכל בפרגון יכול לעזור בתחזוק הסביבה האנושית, וגם לתת לך תחושת סיפוק, שהתעלית על רגשות קטנוניים.

הפרגון לאחרים נובע קודם כול מהיכולת לפרגן לעצמך. "זה לא פשוט", אומרת קאופמן, "כי נדרש שינוי תפישתי. אנשים משימתיים, שמודדים הכול על-פי יחידות יצרניות, מתקשים לפרגן לעצמם. למשל, מנהלת שצריכה להעביר בערב פרזנטציה, יודעת שהיא חייבת לנוח בצהריים, כדי למלא את המצברים. אם היא פועלת לפי המודל 'היצרני', המנוחה תיראה לה כבזבוז נוראי של זמן. "המטרה של האימון היא ללמד אותה לתת שם חדש לשעתיים האלה, ולקרוא להן 'הבשלה' ולא 'מנוחה'. זה לא שהיא מתבטלת כמו איזה ריץ' ביץ', אלא הופכת לפרודוקטיבית יותר בעבודה.

אפשר ללמוד לפרגן?

"השינוי יכול לבוא רק מבפנים. באימון אתה צריך לגרום לו להבין שייטב לו אם ישתנה, ולהוכיח שהביצועים שלו ישתפרו. יש מקרים שבהם צריך להשתמש בנבוט. כמו אותו מנכ"ל שלא יודע לתת לעובדים מילה טובה, ובטוח שדי בבונוסים שהוא נותן לסמנכ"לים שלו. אם לא מצליחים לשכנע אותו בעובדות ובמחקרים שהקומבינציה של ליטוף וכסף עובדת הכי טוב, אפשר פשוט לזעזע אותו, להסביר שאם לא ייתן לסמנכ"ל תחושה שהוא חד-פעמי, הוא יקום וילך.

"העניין הוא שלהרבה אנשים אין אינטרס לשדר את המסר הזה, מתוך חוסר הביטחון שלהם, אותו חוסר ביטחון שגורם להם לא לפרגן לאחרים. אין להם סיבה להגיע למקום הנפשי המאוזן, כי הדפוסים שומרים עליהם. ואז, רק אם העסק מתמוטט, או הבריאות נפגעת, הם מסוגלים לעשות שינוי. עד אז, חוסר היכולת לפרגן לאחרים ממלא במתח ובאנרגיות שליליות". *