הנקראות ביותר

מייקל אייזנברג: הבנתי שלעולם לא אחשב ישראלי

האם היחס האמביוולנטי בתעשיית ההון סיכון כלפי קרן "יזראל סיד" נובע ממדיניות ההשקעה שלה, או מהזרות שמשדרת החבורה הירושלמית-דתית-אנגלוסקסית שהקימה אותה? את מייקל אייזנברג, שותף-מנהל בן 34, עם ותק של 10 שנים בתחום, מטרידים עניינים אחרים לגמרי

בגיל 14, מייקל אייזנברג כבר עבד כמוכר וכשליח בחנות גבינות ודגים ניו-יורקית. "אני זוכר יום שישי אחד, באמצע החורף", הוא משחזר, "כשלחנות נכנסה אישה במעיל-פרווה מהודר וביקשה רבע פאונד 'האברטי', סוג של גבינה הולנדית. חתכתי את הגבינה, עטפתי בשקית ואמרתי לה, דולר שישים וארבע. היא התעצבנה וטענה שהמחיר מאוד יקר. הצבעתי על השלט ואמרתי, גברת, המחיר כתוב פה, אם את לא רוצה אל תקני. אני גרה בשכונה מאוד מפוארת, היא צעקה, ושם זה לא כל-כך יקר. ואיפה את גרה? שאל הבחור שעבד איתי. בריבר דל, היא ענתה. אה, הוא אמר, אז את גרה בברונקס. באותו יום למדתי את השיעור הראשון שלי על אנשים, ועל סטיגמות שמדביקים להם".

מאז, סטיגמות הן משהו שקשה להדביק לאייזנברג עצמו. לכל "קופסה" שינסו לדחוס אותו, משהו יבלוט החוצה. הכיפה למשל. זאת שעל ראשו היא שחורה, גדולה, נראית כמו הצעקה האחרונה במאה שערים. "חרדי", עולה הקטגוריה מעצמה, אבל כבר ברור שהיא לא תתאים לצעיר בן ה-34, עם הלוק היאפי, הגזרה המוקפדת, המבטא האמריקני המעודכן והתואר: שותף-מנהל בקרן ההון סיכון יזראל סיד, שבחצי השנה האחרונה הובילה את הנפקת שופינג.קום וגורונט.

"מה פתאום חרדי", הוא קופץ, מנתק את הכיפה השחורה מהראש ומוכיח שהיא בכלל סרוגה. "פעם היו לי כיפות סרוגות בכל מיני צבעים, אבל אחרי שמישהו שאל אם יש הבדל ביניהן, החלטתי לעבור לשחורה כדי לחסוך שאלות. במדינה הזאת אוהבים לחשוב על פלגים ומחלוקות. מה זה בכלל משנה".

גם ה"טיקט" שמקובל להצמיד לשותף-מנהל בקרן הון סיכון, שכולל מגורים בהרצליה פיתוח או בסביבותיה, שני ילדים, כלב וחברים מהצבא בעמדות-מפתח, לא מתחבר היטב לאייזנברג. מה לעשות שהוא רק בן 34, גר בירושלים, מגדל שמונה ילדים, ומעולם לא לבש מדים.

על השולחן במשרד מונח כרך של סדר מהתלמוד. מבלי לשים לב, אייזנברג מלטף מדי פעם את כריכתו החומה. "לא מזמן היה סיום הש"ס", הוא אומר. "אשתי וחבר שכנעו אותי ללמוד דף יומי. בכל בוקר אני לומד משהו לפני התפילה. לכסות דף ביום זאת הרבה עבודה, אבל אני ממילא לא ישן הרבה. זה פרויקט יומרני, אבל איך כתוב מעל חדר-האוכל של סיירת מטכ"ל? 'רק המעז ינצח'".

עיתון אונליין ב-1992

החיבורים המורכבים אצל אייזנברג מלווים אותו מאז ילדותו בניו-יורק. "גדלתי בבית שומר תורה, מצוות ושבת", אומר אייזנברג, אבל לא במעוזי החרדים בברוקלין, קווינס או ניו-ג'רסי, אלא דווקא בטבורה של מנהטן, בדירה עם עוד שישה אחים ואחיות. "אבא היה עורך-דין עם הסמכה לרבנות. אמא הייתה יזמית סדרתית, שיחד עם גידול שבעה ילדים עשתה עסקי יצוא-יבוא מהסלון שלנו, בין השאר של מסגרות וכובעים.

"הבית היה תרבותי ופתוח. אני זוכר שכילד קטן, הייתי הולך למוזיאון הטבע על סנטרל פארק, כדי לראות את הפסל של טדי רוזוולט. הייתי אוהד שרוף של ניו-יורק יאנקיז. עד היום, כשהיאנקיז משחקים, באמצע הלילה כאן, אני הולך לראות אותם אצל חברים, כי לי אין טלוויזיה".

מסיבות דתיות?

"מה פתאום, מטעמים של בזבוז זמן. כאמריקני, אני יודע כמה זמן בזבזתי על הטלוויזיה, ואני רוצה לחסוך את זה לילדים שלי. יש לנו בבית שלושה מחשבים שמחוברים לאינטרנט, ולכל אחד מהילדים יש את הזמן המוקצב שלו, כי אחרת יהיו מלחמות בלי סוף. עדיף שיקראו ספרים ואנציקלופדיות. כל-כך הרבה זבל יש בטלוויזיה, כל-כך הרבה אלימות".

ביסודי הוא למד בבית-ספר יהודי, עם עוד שני דתיים בכיתה, וצמח ברחובות המחשלים של ניו-יורק. ישראל תמיד הייתה ברקע. סבא שלו הקים אחרי מלחמת העצמאות את "קופולק", מפעל לכימיקלים בפתח-תקווה, ואביו למד בישיבת "כרם דיבנה" ב-1967. הם אומנם לא עשו עלייה, אבל ביקרו בארץ לעתים תכופות, ואפילו החזיקו דירה בירושלים.

ההיכרות הראשונה של אייזנברג עם ארץ הקודש הייתה כשמלאו לו 11. הוא אומר שכבר אז התרשם עמוקות מהעובדה שכאן השעון ולוח-השנה מתקדמים בקצב היהדות. החופשות לא היו בכריסמס ובפסחא, אלא בפורים ובראש השנה. יום שישי הוא היום החופשי, ולא ראשון, "למרות שלסאנדיי אני דווקא מתגעגע".

עם סיום התיכון הלך ללמוד מדע המדינה ופילוסופיה ב"ישיבה יוניברסיטי", משום שהתכנון המקורי שלו בכלל היה להיות סנאטור. אחרי שנה החליט לקחת פסק-זמן וללמוד שנתיים בישיבת הר-עציון, "כמו אבא". לצבא הוא לא התגייס. הוא רצה להיות בחי"ר, הפרופיל שלו התאים לג'ובניק, ואייזנברג החליט לוותר על העונג.

"הייתי צוציק בן 18, והשנתיים בארץ עשו עליי רושם עצום", הוא אומר. "למדתי בישיבה אצל הרב אהרון ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל. אני זוכר ששאלתי את הרב עמיטל מה תהיה מצווה גדולה יותר כשאעלה לארץ, להתיישב ביהודה ושומרון או בנגב, בירושלים או בתל-אביב. הוא אמר לי, הכול שטויות. העיקר שתבוא, תקים מפעל שיעסיק 10,000 עובדים שיתפרנסו בכבוד, זה מה שחשוב. עד היום אני מתרשם מהעומק של המשפט.

"הרמב"ם כבר אמר שהצדקה הכי גדולה היא לתת עבודה ולא צדקה. לא רק לבוא לארץ, אלא לבנות אותה. ואז", הוא צוחק, "חזרתי לאוניברסיטה. ערכתי אז את עיתון הסטודנטים באון-ליין, ואני מדבר על שנת 1992, כשהאינטרנט הייתה עדיין בחיתולים. כבר בגיל שבע היה לי את ה-Vic-20, המחשב הכי מתקדם אז, ותמיד אהבתי גאדג'טים".

"הייתי טמבל, בן 22"

עם סיום התואר, אייזנברג שב לישראל, והחל להתקרב אל האהבה השנייה שלו: מחשבים. הוא החל לעבוד ב-HK Associates, חברה שנתנה שירותי ייעוץ לחברות היי-טק, וגר בדירה של סבא וסבתא שלו בירושלים. באותו קיץ פגש את אשתו, יפה, כששניהם הגיעו, במקרה, לברך זוג שעמד להתחתן. יפה, כמוהו, גדלה במשפחה מרובת-נפשות בניו-ג'רסי, ולימדה בחופשה בסמינר לבנות אמריקניות שהגיעו לארץ. כמה שבועות אחרי הפגישה הממשית הראשונה, הם התארסו.

"כשחזרתי הביתה, אבא הושיב אותי ואמר, אני רוצה לתת לך עצה. אני רציתי לעלות לישראל ודחיתי את ההחלטה שוב ושוב, עד שהחיים הסתבכו. לכן אני מציע לך לעלות לארץ לפני שיהיו לך ילדים.

"הייתי טמבל, בן 22. ביוני 1993 התחתנו, ובאוגוסט, אחרי ירח-דבש קטן, עלינו לארץ. לא לקחתי את המעבר כבד. בכלל, כשאני מחליט משהו, אני עושה אותו בלי להסס. היה ברור שנגור בירושלים. אחרי 2000 שנות ישיבה בגלות, אף אחד לא חשב על תל-אביב. אני לא מתבייש. אני ציוני גאה".

הג'וב הראשון שלו כאן היה כנציג חברת הייעוץ הפוליטי והאסטרטגיה מרטילה-קיילי, שאנשיה יעצו גם לג'ון קרי בקמפיין הבחירות האחרון. אייזנברג פגש באנשי החברה עוד כשלמד באוניברסיטה, כשבאו לעזור לפתור משבר שפרץ בין הסטודנטים להנהלה. באותם ימים הם יעצו גם למפלגת העבודה הישראלית, ובתום לימודיו הציעו לאייזנברג לשמש כנציגם בארץ. אחרי ארבעה חודשי הכשרה בבוסטון, ועוד שנה וחצי בתפקיד בארץ, הוא הבין שלישראלים אין סבלנות להקשיב ליועצים. כשנולדה בתו הבכורה, והוא כמעט בן 22, אייזנברג הלך לחפש עבודה חדשה. הוא מצא אותה בהון סיכון.

"במנהטן, בלי 'גאטס', אתה אבוד"

"חזיתי מוקדם את עליית הטרנד של הקרנות", הוא אומר, "וכבר ב-1994 היה לי ברור שיחפשו אנשים לעבודה בתחום. הבעיה הייתה שלא היה לי ניסיון תפעולי. כל מה שהיה לי הייתה קצת הבנה בכסף, והיכרות עם משקיעים. בנתונים האלה, אף אחד לא רצה להעסיק אותי.

"הייתי אמריקני, וכולם היו ישראלים, טייסים, שהביאו איתם חברים לתחום. לי לא היה את כל זה, ולא היה לי ניסיון. המשמעות הייתה שמישהו צריך להמר עליי, ובגדול".

מי עשה את זה?

"יום אחד קראתי בעיתון שבנק ההשקעות האמריקני רוברטסון-סטיבנס מגיע לישראל. חשבתי לעצמי שאם הם באים, צריכה להיות תחרות. חיפוש עמוק באינטרנט העלה שהמתחרה הגדול שלהם הוא 'מונטגומרי סקיוריטיז' (כיום בנק אוף אמריקה סקיוריטיז). כמעט שבועיים רצוף לא ישנתי בלילות, בגלל הפרשי השעות, והתקשרתי פעמיים ביממה למנכ"ל שלהם בסן-פרנסיסקו".

וכמו באגדות אמריקניות, לבסוף הוא הסכים.

"לא. לא יצא מזה כלום".

אז?

"רק אחרי ששלחתי למשרדים שלהם פקס, עם כתבה מצולמת על יו"ר של רוברטסון-סטיבנס שנחת בישראל, מנהל בנק ההשקעות, ג'ו של, הסכים לדבר איתי. הסברתי לו שכדאי להם לבוא".

צריך הרבה חוצפה בשביל מהלך כזה.

"במנהטן, אם אין לך 'גאטס', אתה אבוד. אמרתי לג'ו של שבקרוב אני קופץ לסן-פרנסיסקו, כשכמובן לא היו לי בכלל תוכניות כאלה, והוא הזמין אותי למטה שלהם בעיר. תוך שבועיים כבר ישבתי אצלם ושכנעתי אותם לבוא".

"החזון הוא 10,000 עובדים"

באופן מקרי, ואולי לא, הקשר הראשון של אייזנברג בענף ההון סיכון הישראלי נוצר עם שלמה קאליש, ממקימי בנק ההשקעות ג'רוזלם גלובל ונצ'רס, טייס קרב לשעבר ויהודי חרדי. "מישהו הכיר לי את שלמה קאליש, שהיתה לו אז חברת יועצים והוא רצה להקים בנק השקעות. כך התחברנו. אני הבאתי לג'רוזלם גלובל את מונטגומרי, והוא נתן צ'אנס והיה הבוס".

אם כבר הייתה ביד נציגות של בנק השקעות אמריקני, למה לא ניסית להמשיך לבד?

"כי הבנתי שעל אף שהיו לי נקודות-השקה עם החברה הישראלית, לעולם לא אחשב לישראלי. אין לי את רשת הקשרים, את המנטליות, אני קצת שונה. קאליש, טייס, איש העולם הגדול, היה יכול להיות הגשר שלי לישראליות".

אייזנברג וקאליש החלו לגייס כספים, ולהשקיע בחברות סטרט-אפ. "ההשקעה הראשונה שלנו הייתה 'פיקצ'ר ויז'ן'. אחר-כך הוצאנו אותה להנפקה פרטית, ומאוחר יותר (ב-2000) היא נמכרה לקודאק. עד היום אני הכי גאה בזה. מי חשב ב-1995 להעביר תמונות באינטרנט. אחר-כך הנפקנו את מה שהיום לומניס, ואז היה אי.אס.סי. שם, עם שלמה, בעצם למדתי את העסק. במשך השנים היו לי הצעות לעזוב, אבל היה לי טוב, עסקית ואישית, עם שלמה".

ולמה לבסוף פרשת מהשותפות?

"באיזשהו שלב אמרתי שבבנק השקעות אתה אולי חותך קופון, אבל לא בונה תעשייה. והחזון הרי היה להעסיק 10,000 עובדים, כמו שאמר הרב. אחת מההצעות הייתה להצטרף ל'יזראל סיד', שהייתה אז בשלב מוקדם מספיק כדי להתחיל משהו כמעט מאפס".

"שונות זה טוב"

ב-1997, כשהוא בן 26 בלבד, הצטרף אייזנברג כשותף לג'ון מדבד ולניל כהן, להקמת קרן ההון סיכון יזראל סיד. שניהם חובשי כיפות, שנים אנגלוסקסים - מדבד מקליפורניה, כהן אנגלי במוצאו. "הייתי הכי צעיר", הוא אומר. "אני יודע שאנשים לפעמים מתפלאים בעניין הגיל שלי, אבל לזכותם של שלמה, ג'ון וניל ייאמר שהם אף פעם לא נתנו לי להרגיש צעיר, וזה למרות שלא הייתי מהנדס ואין לי רקע טכנולוגי. מה שהיה לי זו היכרות עם האינטרנט, שהייתי מחובר אליה עוד מהגלגול הראשון שלה".

את הכסף גייסה יזראל סיד מרשימת משקיעים מרשימה במיוחד, ביניהם ג'רי יאנג, מייסד יאהו!; אריק שמידט, יו"ר חברת התוכנה נובל; פייר אומידיאר, ממייסדי ebay; ומארק אנדריסן, מייסד נטסקייפ. הברנז'ה של הטייסים מאזור התעשייה של הרצליה-פיתוח לא ידעה איך לאכול את החבורה הירושלמית-דתית-אנגלוסקסית החדשה, בעלת המבטא הזר והקשרים מעבר לים, שנחשדה לא-פעם בהתנשאות. שלא לייחוס, היו אומרים עליהם שיש להם "קשרים של בית-כנסת".

לא אהבו אתכם.

"תפיסת-העולם שלי, שהיא חלק מהחיים במנהטן ובישיבה, היא שכולנו יהודים. אני מעריך ומכבד את כולם".

אבל הייתם שונים, לא רק בכך שהחלטתם להקים קרן שתשקיע בחברות בשלב הסיד, הראשוני.

"בתור אחד שגדל בכור-היתוך, אני חושב שהשונות טובה. אני מאמין בליברליזם במובן האמריקני".

יש לך חברים בהון סיכון, בהיי-טק?

"יש לי הרבה חברים מהתחום. לי ולאשתי יוצא לאכול עם חלק מאנשי ההיי-טק בערבים, וחלקם אפילו הגיעו אלינו לירושלים".

מסר מ"פליט מייקל אייזנברג"

אבל למרות ההתעקשות של אייזנברג, יזראל סיד עדיין נחשבת לנטע זר בתעשיית ההון סיכון הישראלית. עד היום יש שם מי שמתקשים להבין כיצד מנהליה של יזראל סיד, גבוהי-החוטם לטעמם, יוצאים נקיים כטפלון לאחר טיגון חביתה, גם אחרי לא-מעט השקעות שלא הניבו פירות (ראו מסגרת).

בראשית מארס, למשל, נודע כי אקספרט, חברת התוכנה ותשתיות המחשב, שיזראל סיד היא משקיעה בולטת בה, תימכר תמורת סכום זעום של 1.5 מיליון דולר (וכ-8 מיליון נוספים, שעדיין מצויים בקופתה). זאת לאחר שאקספרט כבר גייסה ממשקיעים שונים 23 מיליון דולר.

זה כמובן אינו כישלון נדיר של קרן הון סיכון, אבל נדמה שהתגובות לידיעה על העסקה, שהופיעו ב"טוק-בקים" ברשת, משקפות את היחס האמביוולנטי לקרן של אייזנברג. אחד, שכינה עצמו "מפליטי מייקל אייזנברג" כתב: "אז מה, עוד חברה נפלה. מתברר שלמרות האנגלית המצוחצחת שלכם, אתם ממש לא גאונים. אם מישהו יבדוק מה עלה בגורל ההשקעות שלכם בשלוש השנים האחרונות, הוא יגלה שאין לכם מושג מה אתם עושים". וגולש אחר הוסיף: "ליזראל סיד, בהתנהלותכם השחצנית גרמתם לרבים מאיתנו לזכור אתכם היטב".

לא במקרה, בשלב הזה אייזנברג עובר לפתע לתגובות דיפלומטיות ומנוסחות היטב: "תעשיית ההון סיכון בישראל היא תעשייה בצמיחה, שקיימת בערך 12 שנים. כמו שיש סוגים שונים של יזמים, צעירים לעומת בעלי ניסיון רב, מהגרים לעומת ילידי הארץ, תוכנה לעומת שבבים, וכולם תורמים את כישרונם לתעשייה, כך גם כל אדם וחברה בקהילת ההון סיכון תורמים את כישרונם וכישוריהם. זה מאפשר בחירה מגוונת יותר ליזמים, שיכולים להחליט עם מי הם רוצים לעבוד".

בכלל, ביזראל סיד מעדיפים להזכיר את ההנפקה של גורונט הישראלית באוקטובר האחרון, ועוד יותר מכך את ההנפקה המרשימה של שופינג.קום באותו חודש, שבמסגרתה גייסה החברה בנאסד"ק 123 מיליון דולר. ההנפקות האלה "סידרו" ליזראל את התוצאות של 2004, והיא הפכה בזכותן לאחת הקרנות הישראליות הרווחיות באותה שנה.

"מעצמת אינטרנט עולמית"

השילוב של שמונה ילדים וניהול קרן הון סיכון אינו שכיח. אשתו, יפה, שהשלימה תואר שני בתנ"ך, אחראית על הטיפול בילדים, אבל אייזנברג אומר שהוא מצליח לתת לכולם תשומת-לב. "אני מנסה לחזור הביתה בחמש וחצי-שש בערב ולעשות להם אמבטיות. לכל ילד מקריאים סיפור לפני השינה, ואחרי שהם הולכים לישון, אני עובד עם קליפורניה.

"בשישי ושבת אני איתם נטו, ואני משתדל להיות בכל סוף-שבוע בארץ. בגלל זה קורה לפעמים שאני נוסע לארצות-הברית לכמה שעות, וחוזר. הייתה לנו מסורת משפחתית, שפעם בשנה מתכנסים 80 בני-משפחה מרחבי ארצות-הברית וישראל לחופשת סקי משותפת. היום אני ממשיך אותה עם הילדים שלי".

כחלק מהחריגה של אייזנברג מהתלם שבו מצפים ממנו ללכת, גם השתייכותו הפוליטית עשויה להפתיע. על-פי דוח מבקר המדינה, הוא תרם בבחירות 2003 1,800 שקל ל"ישראל בעלייה", מפלגתו של נתן שרנסקי.

שרנסקי?

"אולי זה יישמע נאיבי, אבל כמה גיבורים אמיתיים יש בעולם? שרנסקי הוא גיבור. תראי מה הוא עשה בגולאג. אולי בארץ הוא לא מקובל, אבל בארצות-הברית היחס אליו שונה. ג'ורג' בוש אומר שתורת שרנסקי על הדמוקרטיה היא חלק מהדי.אן.איי".

אולי אתה מאמין בו מפני שגם הוא אאוט-סיידר? כאן מקובל לסבור שמשרנסקי נשארו בעיקר הבטחות.

"נכון, ואני לא יודע למה זה. יש לי תחושה שקשה לאאוט-סיידר להיכנס לתחום הפוליטי. חוץ מזה, בתור אמריקני, אני לא מצביע דווקא לפי מה שכדאי פוליטית, אלא לפי מה שנכון לי אידיאולוגית".

איפה אתה ממוקם בוויכוחים האידיאולוגיים בין דתיים לחילוניים?

"אני מאמין בפתרון בעיות באמפתיה, הבנה וריאליזם, גם כשמדובר בפתרון המתח בין חילונים לדתיים. הצעקות משני צדי המתרס לא עוזרות לעם ישראל. אני מאמין, למשל, שצריך להקים מערכת מקבילה לבתי-הדין הרבניים, ואני עובד עם 'ארץ חמדה' (מכון גבוה ללימודי יהדות, ל' ר'), שמנסה לעשות את זה".

לא היו לך נקודות-שבר, כמו בתקופות הפיגועים בירושלים, שבהן רצית לעזוב הכול ולחזור לניו-יורק?

"היום אני יותר רפובליקני, אבל כשסיימתי תיכון, עבדתי בשביל המפלגה הדמוקרטית. אני זוכר שביום-העבודה הראשון שלי נכנסתי לוושינגטון די.סי. מצד אחד היה שם שלט גדול 'ברוכים הבאים לוושינגטון', ומהצד השני שלט של חנות לבניית ארונות-מתים בהזמנה, כי וושינגטון נחשבת לעיר הרוצחים מספר אחת באמריקה. הטרור עובד על פסיכולוגיה, ואילו אני על סטטיסטיקה. ליטאי, את יודעת. לכן אני פוחד יותר מתאונות דרכים. אם כי, כאשר היו כאן פיגועים, זה כמובן כאב.

"מקומם של היהודים כאן. תראי מה קרה בהיסטוריה: הם נהרו לספרד, ואחר-כך גירשו אותם משם. אני קורא עכשיו את הספר 'הרב מרחוב 84', שמדבר על הקשר העמוק שהיה ליהודים במזרח אירופה, ואיפה הוא? איננו. והנה עכשיו, למרות הכול, אחרי שנפתח האיחוד האירופי, ישראלים רצו לחפש לעצמם פספורט חדש. מדינת ישראל היא המדינה שלנו. בסופו של דבר, ובעוד 100-200 שנה, כולם יבינו את זה.

"חוץ מזה, אני חושב שאפשר להקים פה מעצמת אינטרנט עולמית. האינטרנט היא עסק גלובלי, שלא מצריך תשתיות. צריך ראש, ומה יותר טוב מראש יהודי".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות