פרופ' גושן - תחנות חיים

אמא

"אמא שלי תמיד רצתה שאהיה רב. למדתי בישיבה, חשבתי שאהיה באמת רב. שנים היה במשפחה סיפור לא סגור עם הרצון שלה שאהיה רב והעובדה שזה לא היה מה שבחרתי לעשות. ואז שלוש שנים לפני שנפטרה לקחתי אותה לשיעור שלי באוניברסיטה. היא ישבה עם הכיתה, אני התרגשתי מאוד, לא יודע מה לימדתי ולא יכולתי להסתיר מהתלמידים את מה שעובר עלי. זו היתה הפעם הראשונה והיחידה שהיא ראתה מה אני עושה. כשנגמר השיעור באו אליה התלמידים בהתלהבות ודיברו איתה. אחר כך היא אמרה לי "בסדר, אתה לא רב, אבל זה בסדר, זה הכי קרוב להיות רב בלי להיות רב".

מאיר שמגר

"בכל שנות הלימודים לא העליתי בדעתי שאני יכול להגיש מועמדות להתמחות בבית המשפט העליון. בתקופה ההיא גם לא הייתי התלמיד הכי מצטיין בכיתה. חברים שכנעו אותי לשלוח בקשה. שלחתי לנשיא דאז, מאיר שמגר, בלי שיעלה בכלל בדעתי שייצא מזה משהו. להפתעתי, יום אחד מזמינים אותי לראיון. נכנסתי ללשכת הנשיא מפוחד ונרגש ברמה שמנעה ממני בכלל אפשרות דיבור. האיש המקסים והמופלא הזה התחיל לדבר איתי, חצי שעה שאלות על אליכין, על המשפחה שלי, על אמא שלי. עד שהוא ראה שהפחד נרגע, והדיבור חוזר לתלם. רק אז שאל כמה שאלות מקצועיות, ולמחרת הודיע לי שהתקבלתי. השנה הזו אצל שמגר היתה אחת השנים הכי יפות בחיי. הדמות שלו השפיעה על חיי. אני מעריץ אותו".

משפחה

"היינו משפחה עשירה מאוד בחום, אהבה, תמיכה, עידוד. אבא פינק, שיחק ונתן הרבה אהבה, אמא היתה אשה מדהימה, היה לה חזון היא ראתה את העתיד לפני כולם. השכלה היה בעיניה היעד החשוב ביותר. אמא שלי בדקה לנו שיעורי בית יום יום. כשהייתי בכיתה ח' ראיתי יום אחד שהיא מחזיקה את המחברת הפוך וגיליתי שהיא לא יודעת קרוא וכתוב. היא הבינה שמספיק שתדרוש לראות את שיעורי הבית, אנחנו נפחד ונכין אותם. כשאחי ואני אמרנו לה את זה, היא צחקה ואמרה: יופי עכשיו אתם תלמדו אותי. זה בדיוק מה שקרה. בגיל מבוגר היא למדה קרוא וכתוב והתחילה לקרוא עיתונים וגם את התפילות המלאות שתמיד אמרה מזיכרון".

אוריאל פרוקצ'יה

"אקדמאי ראשון במעלה ואיש מדהים. המנטור שלי. המורה שלי. הוא דחף אותי, הוא חזר ואמר לי: אתה צריך לנסוע לחו"ל, להמשיך לימודים שם, במקום הכי גבוה שאפשר. הוא ישב איתי שעות ארוכות למילוי הטפסים, אז עוד לא ידעתי אנגלית טובה. בזכותו הגעתי לאוניברסיטת ייל. מספר אחת בפקולטות למשפטים בעולם. תואר שני עשיתי בשנה, דוקטורט, בדיני חברות, ב-7 חודשים - על מדיניות הדיווידנד של חברות ציבוריות".

אהוד אולמרט

"בחיים לא פגשתי אותו. יום אחד הוא פנה אלי, סיפר על ועדה לענין הגבלים עיסקיים, ביקש להיפגש. זה היה אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה התנגד למינויו של יורם טורבוביץ' לתפקיד יו"ר הוועדה. אני מניח שפנה אלי בשל העיסוק שלי בתחום ההגבלים העיסקיים במשך שנים רבות. למדתי את התחום בייל והייתי הראשון באוניברסיטה העברית ובישראל שלימד דיני הגבלים עיסקיים תוך ניתוח כלכלי. הוא הסביר לי שלאחר 10 שנים של הפעלת החוק הגיע הזמן לדעתו לבחון את החוק מחדש. כדי להקדים תרופה למכה, כדי לוודא שאין לו ציפיות שאפעל בכיוון מסוים אמרתי לו: אני לא בן אדם שעושה מה שאומרים לו. הוא ענה: אני רוצה שתעשה רק מה שלדעתך טוב למדינת ישראל. אמרתי: אם זה המנדט אני לוקח את התפקיד בשמחה".

משה טרי

"גם אותו לא הכרתי לפני שהתמנה ליו"ר רשות נירות ערך. נפגשנו כמה פעמים לשיחות מקצועיות, כשהחליט על הקמת הוועדה הוא מינה אותי לתפקיד יו"ר. המהפכות שהוא עושה ייעלו את שוק ההון בצורה משמעותית ביותר".

שיפוט

"שיפוט זו עבודה מדהימה. בשלב הזה שיפוט יחייב אותי לוותר על מגוון רחב של פעילויות מהן אני נהנה. עבודת השיפוט מחייבת התמקדות בפעילות אחת של מתן החלטות שיפוטיות. בשלב זה, החופש והמגוון שיש לי הוא מרכיב מאוד משמעותי באושר שלי ובו אני בוחר. אני רוצה את הזמן לבית, לאשתי, לילדי. אני רוצה מגוון. רוצה להמשיך לנסוע שלושה חודשים בשנה, סימסטר ראשון, לקולומביה. רוצה שהמשפחה תבוא אלי לשלושה שבועות חופש. רוצה להגיע הביתה בשעה סבירה בערב, שיהיה לי פנאי אמיתי למשפחה, לעזור בשיעורי בית לילדים".

אריה מינטקביץ'

"אחרי שסיימתי את הדוקטורט נשארתי קצת בארצות הברית, עבדתי במשרד עורכי דין שם, חזרתי ארצה השתלבתי כמרצה באוניברסיטה העברית עם רצון להתחבר מחדש לפרקטיקה. היה לי אז, 1992, מדור ב"גלובס". יום אחד, כששוק המעו"ף רק התחיל, כתבתי כתבה גדולה ותיארתי את כל הבעיות שיהיו מכיוון שהרגולטורים אינם ערוכים מספיק. אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון. יו"ר רשות ניירות ערך דאז, אריה מינטקביץ' מבקש לפגוש אותך. כל כמה חודשים הוא היה מזמין אותי אליו לשמוע על הרשות, תיקונים ועניינים שונים. אחרי כמה חודשים הציע לי להיות דירקטור ברשות. אמרתי לו: אומרים שאתה אוהב "יס-מנים". אני לא אבוא כדי לומר לך מה שאתה רוצה לשמוע. מינטקביץ' ענה: אומרים עלי הרבה דברים לא נכונים, אנחנו נעשה הסכם שבכל ישיבה אתה תגיד בדיוק מה שאתה חושב. ההסכם החזיק 3 שנים. בשנים האלה הוא לא אמר מעולם מילה ולא העיר הערה למרות שהרבה פעמים יצאתי נגדו, אישית. לימים כשהיה יו"ר בנק דיסקונט, הוא הציע לי להיות דירקטור בבנק. שאלתי: אותו הסכם? הוא ענה: בדיוק אותו הסכם, יס- מנים יש מספיק. זה החזיק 5 שנים. עד שהסתיימה הקדנציה".

הדרך למעלה

"לא קל. כל מי שמתמודד עם אי שיוויון הזדמנויות נמצא בפני משימה לא פשוטה. הפער הוא לא רק כלכלי, אלא גם תרבותי חברתי. הפערים מקבלים ביטוי מיידי בביטחון העצמי. אפילו במה שאתה מרשה לעצמך לחלום. לא משנה כמה מוכשר תהיה, זו משימה בלתי אפשרית להצליח בלי עזרה. במקרה שלי קיבלתי עזרה רבה מאנשים טובי לב שעזרו לי בלי סיבה. תוסיפי לזה אמא שמשננת לך בכל פעם שאתה מתלונן שקשה לך: 'קשה. תתאמץ' ועם כל זה עדיין צריך המון עבודה קשה, המון ויתורים, והרבה הרבה עזרה משמיים. אנשים קוראים לזה מזל".

יום בחיים

"רוב שנותי הבוגרות אני הולך לישון ב-4 לפנות בוקר, עד בערך 10. אחרי כן, מלמד, מייעץ, נפגש, מדבר. חוזר הביתה בשעה סבירה, 6 אחרי הצהרים, נמצא עם המשפחה. כשהם הולכים לישון, בערך בחצות, אני מתפנה למאמרים, לעבודה שקטה שלי. בשנים האחרונות פיתחתי לעצמי מסלול נוסף - אני משקיע בסטארט אפ עם פרופ' אדי שיפרין, מומחה לכירורגיית כלי דם. יש לנו כבר שני פרויקטים. אני פועל כמשקיע וכמעורב בהחלטות עיסקיות. מבחינתי יש לי מגוון רחב של פעילויות שנותנות סיפוק ואושר ואין לי עכשיו כל עניין להצר את עצמי למשהו אחד, שלא ישאיר לי זמן פרטי".