"הפשרה במלון פלאזה - הפסד כואב ושיעור חשוב לקבלן הישראלי תשובה"

את דבר הפשרה במלון הפלאזה, פירסמו רוב עיתוני ניו-יורק בטון של אנחת רווחה, והטון הזה לא ממש מחמיא ליצחק תשובה. מלון הפלאזה, היתה הרוח שנשבה מכל הדיווחים, ניצל מידיהם של הקבלנים, במקרה הזה הקבלן תשובה. הסמל ההיסטורי, כך דווח, חזר לידי העם - סוויטות היוקרה לא יהפכו לדירות, אולמות הפאר לא יהפכו לקניון ועובדי תעשיית המלונאות לא יאבדו את משרותיהם.

אך האם יכול יצחק תשובה, שלוהק נגד רצונו לתפקיד האיש הרע, להיאנח אנחת רווחה משלו בעקבות השגת הפשרה? בכלל לא בטוח. באל-עד, החברה היזמית שבבעלות תשובה, דבקה תדמית שלילית, שקשה מאוד יהיה להיפטר ממנה. מסע יחסי הציבור של החברה נחל כישלון די חרוץ וטיעוני החברה כלל לא הרשימו את ציבור תושבי ניו-יורק. כלום לא עזר. לא הטענה שתשובה לא התכוון להרוס את המלון אלא רק לשפר אותו; לא האזהרה כי בלעדיו המלון פשוט יוזנח ויקרוס; לא ההצעה שלו לשבץ את העובדים במשרות חדשות במלון חדש שיוקם במשותף; ולא הקריאה של אל-עד כאילו העליהום נגד החברה אינו מתיישב עם הערכים החשובים כל-כך לאמריקנים - חופש העיסוק וזכות הקניין. כל ההסברים הללו לא עזרו. כי כל פוליטיקאי ניו-יורקי ידע באיזה צד של הוויכוח מרוחה החמאה הפופוליסטית.

תשובה נותר חשוד - הזר שפועל נגד אושיות התרבות האמריקנית. האיש שמונע לכאורה מתאוות בצע בלבד, ואינו מבין את חשיבותם של סמלים היסטוריים. הסכם הפשרה שלו לא נתפס בניו-יורק כגדלות נפש של תשובה - אלא ככניעה שלו למאבק העובדים. אמנם עם חתימת הפשרה ערכו לו העובדים קבלת פנים כיד המלך - אולם הניצחון נותר שלהם, ולא שלו. "החדרניות והמלצרים הצליחו להציל את המלון שלהם", נכתב בעיתון הבריטי Independent.

מנקודת מבט כלכלית צרה, ההפסד של תשובה היה יכול להיות גרוע יותר, תלוי איך מסתכלים על זה. אם תחילה התכוון להותיר 150 חדרי מלון, הרי שעתה ייאלץ להותיר 350, ומספר הדירות שייבנה יקטן מ-200 ל-150. אם התכוון לפטר כ-900 עובדים (הערכה של ועד העובדים), הרי שעתה יצטרך להעסיק עוד כמה מאות מהם, ולשלם למפוטרים פיצויים מוגדלים. גם על חלק משטחי המסחר והקמעונאות יצטרך לוותר, אולם, לו היה ממשיך בתכניתו - יכול מאוד להיות שהיה מתקשה בכלל למכור את הדירות, בגלל התדמית השלילית שדבקה בו. מה שבטוח הוא שתשובה לא ירוויח עכשיו את מה שהתכוון להרוויח מלכתחילה, אם בכלל. כזכור, תשובה השקיע כ-670 מיליון דולר ברכישת המלון והחזר ההשקעה כעת מוטל בספק.

אולם גם אם יצליח להרוויח על הפלאזה, יתקשה תשובה לטהר את שמו. ועד עובדי המלונות לא חסך דבר בבואו ללכלך את תשובה - כולל פרסומים כי הוא מזניח את בנייניו האחרים. "המאבק על הפלאזה היה שיעור כואב וחשוב עבור הקבלן הישראלי", כתב העיתונאי אוליבר לודוויג מרויטרס. לודביג ביכה את ה"חלום" של היזם הישראלי להפוך לכח משמעותי בתחום הנדל"ן בניו-יורק, ואף ציטט מקור מהפוליטיקה העירונית, שראה בפשרה הפסד כואב עבור תשובה. "מבחינה משפטית, הכל היה לטובת אל-עד", אמר המקור. "כנראה שמשהו בניהול המו"מ השתבש קשות". מקור אחר טען כי איגוד העובדים ניצח כיוון שהצליח לעמוד איתן מול סגנון המו"מ הקשוח של מיקי נפתלי, מנכ"ל אל-עד. "לא בטוח שנפתלי פגש אי פעם יריב שיכל להסתכל לו בעיניים, בידיעה שיש לו לא פחות כח ממנו", אמר המקור.

טקטיקת יחסי הציבור החדשה של אל-עד היא: אם אתה לא יכול לנצח אותם - חבור אליהם. תשובה עצמו, באחת ההודעות הבודדות בנושא, אמר בעקבות הפרשה: "נסללה הדרך להצלת הפלאזה. לכולנו יעד משותף לשמר את הבניין המיוחד וההיסטורי הזה". מיקי נפתלי, יו"ר ונשיא אלעד, הודיע: "הפלאזה ניצל! נמשיך לארח בו תיירים גם עוד 100 שנה". האם תצליח אל-עד להפוך עורה ולחבור לצד החיובי והאהוד של המאבק? עוד מוקדם לדעת.

ומי המרוויח העיקרי מן הסיפור? ראש העיר מייקל בלומברג, שהצליח להיתפס מצד אחד כמי שתומך באיגודי העובדים, ומצד שני כמי שאינו מסכים שידרסו אצלו בעיר ברגל גסה את זכויות היזמים, ויותר מכל - כאדריכל הפשרה ומיישב סכסוכים - כל זאת מבלי שידבק בו שמץ של חשד כי הוא תומך בישראלים רק בגלל מוצאו היהודי. "ראש העיר בלומברג הצליח להוביל אותנו להסכם חשוב זה", אמר תשובה. "הוא השתמש בכושר המנהיגות שלו כדי ליצור איזון בין הזכויות של שני הצדדים, למען שימור הסמל ההיסטורי, ותוך מתן אפשרות להקציב את המשאבים הדרושים לכך". העובדים קיבלו את בלומברג בקריאות: "ארבע שנים נוספות". נראה כי תשובה הוא הקורבן שהיה על ראש העיר המיליונר להקריב, כדי להיתפס כ"אחד מהעם". *