אלוהים עצם את עיניו

ארבע לפנות בוקר, שדה התעופה בן גוריון. אנו בתור לביקורת דרכונים. האנשים עומדים בשקט, לא דוחפים, לא מתווכחים. לפתע שניים מזהים זה את זה, האחד קורא בשמו. הם מתחבקים ללא מילים.

טיסת אל-על 523 מיוחדת להנובר. כ-147 נוסעים, רובם ילדים בני 70 בעלי גורל משותף. לפני 60 שנה היו יחד כילדים בגיהנום הנקרא מחנה הריכוז ברגן בלזן. כמה מהם היו גם ברכבת שלימים נקראה "הרכבת האבודה" שהסתובבה עוד 13 יום ברחבי גרמניה, בורחת מכוחות בעלות הברית הכובשים את גרמניה, עד ששוחררו במפתיע על ידי הרוסים בכפר נידח טרביץ, בעומק גרמניה המזרחית.

כחמישה ימים לפני שחרור המחנה בידי הבריטים, הגרמנים העלו לרכבת כל מי שיכול היה לזוז. כאלפיים צילי אדם, זקנים, גברים, נשים וילדים וביניהם אבא שלי, שהיה בן 13, אביו ואימו.

אבי ואני יוצאים למסע המרגש הזה, שבשבילי הוא הכרחי. כל חיי שמעתי את הסיפורים וחלמתי את המראות. אני נוסעת לסגור מעגל. זה מה שחשבתי.

שעה 12:00, מגיעים למלון בהנובר ומחכים לחדרים שיתפנו. בלובי אני מבינה שבתוך הקבוצה הזו יש אנשים בני גילי, הדור השני של הרכבת האבודה. נוצרים קשרי שיחה והיכרות. גיליתי אנשים שכמוני מכירים את אותם הסיפורים, השמות והמראות. כולנו ספגנו מהורינו את אותו עבר משותף, שהיווה את פס הקול של חיינו.

יום שישי, 15 באפריל 2005

בוקר. יוצאים לכיוון מחנה ברגן בלזן המרוחק כ-30 ק"מ מהנובר. בדרך כפרים ציוריים, גגות רעפים, סוסים באחו, ואז השלטים תופסים את תשומת הלב: Bergen Belsen עוד 5 ק"מ, 3 ק"מ, 1 ק"מ. לא סתם נקודת ציון מקרית. הנוף משתנה, הופך ליער של עצים מחטיים. הכביש מתפתל. אנו רואים את שערי המחנה.

"לרמפה, לרמפה", צועקים הנוסעים. הנהג מסתובב ונוסע עוד כמה קילומטרים.

אנו יורדים ברמפה של תחנת הרכבת, לשם הגיע כל אחד מארצו: הולנד (אנה פרנק היתה ביניהם), פולין, יוון, יוגוסלביה. מתחנה זו עלו על הרכבת ב-10 באפריל 1945 אל המסע האחרון, במהלכו מתו מאות מבני משפחתם, בהם סבא שלי, ד"ר יוסף טייטלבאום.

ליד הרמפה עומד קרון בהמות שעל מדרגותיו מונחים פרחים ונרות זיכרון. עליתי אל הקרון החשוך בחרדת קודש, צמרמורת אוחזת בי. עמדנו שם כ-20 בני אדם. איך שרדו הורינו 13 ימים בקרון הזה? דחוסים בחיים ובמתים, ללא מזון וללא מים, אחרי שנה וחצי ויותר במחנה ריכוז.

בקרון מתחילים הזיכרונות לעלות. יוז'י קבר את אחיו של אברם, אברם טופל בידי סבי, שהיה רופא, כשחלה במחנה בדלקת קרום המוח, מרים שהיתה אז בת ארבע והוריה מתו במחנה זוכרת רק תמונות וחפצים, כמו הפח ששימש כלי קיבול למים, אותו שמרה מכל משמר.

פעם בכמה ימים עצרה הרכבת, כדי להוציא את המתים. וייס רשם את שמות המתים ואת מיקומם של קברי האחים. בזכות רשימותיו ידעו הניצולים מה עלה בגורל יקיריהם ויכלו להקים מצבות לאורך הדרך.

קיבצנו את "הזקנים" לתמונת מחזור ליד הקרון. הם מנסים לחייך, ואנו, בני הדור השני, בוכים. הם ניצחו, אנחנו אומרים לעצמנו, הרי חזרנו לכאן איתם.

מהרמפה אנו חוזרים למחנה ברגן בלזן. במוזיאון קטן יש ספרים עם רשימות מסודרות. מתי והיכן נולד כל אחד מהרבבות שנכלאו בו, מתי שוחרר או מת. אבי, יליד פריזרן שביוגוסלביה, שהה במחנה מאוגוסט 43' עד אפריל 45' ושוחרר בטרביץ. סבתי פאולה וסבי שמת ב-27 באפריל 45' בטרביץ. משונה להיתקל בפירוט היבש הזה של שמות ותאריכים ברשימות אינסופיות מלפני 60 שנה. אבי כתב, בשיר על הרכבת האבודה: "אביב 45' אביב אבוד/ של אנשים שהיו מספרים/ של מספרים שהיה להם שם והשם נטשם".

אנו נכנסים למחנה, תלוליות גבוהות מפוזרות במישור וליד כל תלולית כתוב: פה קבורים 2,500, פה קבורים 4,000. אלה קברי האחים שנחפרו אחרי המלחמה, כנראה בידי שבוים גרמנים במצוות המשחררים הבריטים. באנדרטה הגבוהה מתקיימים טקסים בהשתתפות בני נוער מכל העולם. אבא מוציא את הטלאי הצהוב שלו ושם על חזהו. זה הטלאי המקורי, עם החוטים שסבתא שלי תפרה במחנה. אני משותקת לרגע. ראיתי את הטלאי הזה בעבר אבל לראות את אבי לובש אותו פה במחנה? בני הנוער שעברו במקום הסתכלו עליו ועל הטלאי כלא מאמינים ומיד הסירו עיניהם.

ביער, במקום שבו עמדו הצריפים, לא נותר דבר. הבריטים שרפו את המחנה כדי למנוע מגיפות. נשארו שרידי צריפים ויסודות מבטון, המבוגרים הולכים ביניהם, כל אחד מושך לפי זכרונו למקום אחר, כולם מחפשים דבר אחד: איפה היה המטבח? זו נקודת הציון שעל פיה התמצאו אז, ועכשיו הם חוזרים להיות ילדים, מתווכחים על המיקום, נזכרים בעוד ועוד אירועים. ביחד, הם זוכרים יותר. הצעירים עומדים, מקשיבים ומצלמים. אבי מספר שכילדים הם רבו ביניהם מי יחזיר את הסירים למטבח, כדי לקק את התחתית. זה עוד היה בהתחלה, כשחילקו להם מעין מזון.

אבי זוכר ויכוח בין היוגוסלבים להולנדים. מדי כמה ימים הם קיבלו חתיכת לחם בגודל של קופסת גפרורים. ההולנדים חילקו את החתיכה לשלוש חתיכות, שיספיק לבוקר, לצהרים ולערב, ואילו היוגוסלבים סברו כי עדיף לבלוע את החתיכה במכה אחת ולהרגיש "שבעים לרגע".

לארוחת הצהריים אנו מתארחים בבסיס של הצבא הגרמני. הם ניסו להכין ארוחת צהרים כשרה: עמדנו בתור שבסופו סיר עם מרק ירקות בצבע לא ברור, לחם ובצל. המבוגרים הגיבו בהומור מקברי: "נו, ממש כמו המרק של אז". אבי לוקח פרוסת לחם קטנה, חותך לשניים, עוצם את עיניו ואומר בחיוך, "ככה עשינו אז": מכניס חתיכה לפה ואומר "לחם", מכניס עוד חתיכה ואומר "נקניק". כך, בעזרת הדמיון, הם אכלו עוד משהו חוץ מלחם עבש. אבא אף פעם לא משאיר אוכל בצלחת. ואני מבלי לשים לב רואה שאבי סיים את המנה ומעבירה לו את שלי. אני צריכה לשמור עליו כי פה הוא הילד.

העומס הרגשי עצום. רגע בוכים, רגע צוחקים. המבוגרים משתדלים לשמור על מורל גבוה ואנו מבולבלים. בדרך חזרה להנובר הם לוקחים את המיקרופון באוטובוס ומספרים כל אחד את סיפורו. אני מרגישה שדבריהם מיועדים אלינו הצעירים, שנדע ונזכור ושנעביר הלאה.

בערב אנו יוצאים לקפה בעיר העתיקה והיפה של הנובר. השיחה מתנהלת כרגיל, על הבעיות בישראל, על המשפחה ולרגע אחד אנחנו סתם תיירים רגילים שיושבים בבית קפה בעיר זרה. מאוד זרה.

יום שבת 16 באפריל 2005

בערב אנו מוזמנים לקונצרט וקבלת פנים של ראש ממשלת סקסוניה ל-500 הניצולים ומלוויהם. בין המוזמנים יהודים מארה"ב, מישראל וקבוצה של עצירים פוליטיים פולנים שהיו אף הם במחנה, נציג מרשים של הצוענים שנרדפו והושמדו בברגן בלזן ונציגי היחידה הבריטית שישחררה את המחנה.

מנוגנת מוסיקה של מלחינים יהודים והקונצרט מסתיים בחגיגיות בחמישית של מאהלר. הרבה נאומים היו אך ישראל לא מוזכרת. העניין הזה צורם. התביישתי כישראלית שנמנעים מלהזכיר את ישראל.

יום ראשון 17 באפריל 2005

היום אנו חוזרים לברגן בלזן לטקסים לציון 60 שנה לשחרור המחנה. אלפי האנשים מכל העולם - יהודים, עצירים פוליטיים, לבושים בכותנות פסים וטלאי אדום, צוענים ומשחררים - צועדים בשורה ארוכה לעבר האנדרטה. כמה דגלי ישראל מונפים. שוב נאומים בגרמנית, ללא מילה על ישראל וללא נציג רשמי. בהמשך התעורר בינינו ויכוח על האופי האוניברסלי של הטקס, על דחיקת הנקודה היהודית לשוליים. יש עוצמה במפגש של אלפים מכל העולם, הנושאים אותם זיכרונות נוראיים.

בארוחת צהריים במחנה הבריטי, במרפסת שטופת השמש, רחל שהיתה בת ארבע בתום המלחמה יושבת ליד אישה ממוצא יוגוסלבי. תוך דקות הן מגלות כי האישה היתה המטפלת שלה בבית היתומים אחרי המלחמה. רחל זוכרת אותה בשמה ונופלת על צווארה.

אנחנו חוזרים למחנה, לשרידי הצריפים, לבקשת כמה מחברי הקבוצה שאולי לא יגיעו לכאן שוב מפאת גילם, ונתקלים בשוטרים גרמנים המובילים החוצה שלושה צעירים לובשי שחור ומקועקעים, חיוך על פניהם. ניאו אצים שהעזו להיכנס לברגן בלזן. אילו היו באים כמה שעות קודם, בזמן הטקס, ספק אם היו יוצאים שלמים.

יום שני 18 באפריל 2005

אלוהים עצם את עיניו, שם ידו על המפה ובחר בטרביץ, כפר נידח בעומק מה שהיה פעם גרמניה המזרחית. שם נעצרה הרכבת האבודה אחרי כשבועיים של נסיעה לשומקום. כ-1,700 שרידי אדם היו ברכבת, שיום אחד פשוט נעצרה בשדה פתוח. שומריה הגרמנים ברחו, ואלפי נוסעיה זחלו החוצה מהקרונות, לא מבינים היכן הם. לפתע מרחוק התקרבו אליהם פרשים על סוסים. זו סיירת של חיילים רוסים שמוצאת אותם. "אתם חופשיים", אמרו הרוסים. את המשפט הזה אבא זוכר טוב.

אנו נוסעים באוטובוס באותו מסלול, כ-6 שעות מהנובר מזרחה לכפר טרביץ. שם קבורים סבי וקרובי משפחה של שאר חברי הקבוצה. בצד הכביש, ליד העיירה שיפקאו, יש אנדרטה עם 51 שמות של אנשים שהיו ברכבת. כמה מתלמידי בית הספר המקומי עורכים טקס קטן. הרב המקומי קורא אל מלא רחמים ומאחורינו משאיות באוטוסטרדה, ורוכבי אופניים המביטים בנו באופן מוזר. באמת סיטואציה הזויה.

אנו ממשיכים בכבישים עקלקלים, בתוך כפרים עניים ונטושים. אחר הצהריים אנו מזהים את השלט "טרביץ" ונכנסים לכפר שכוח אל. בליבו, ליד הכנסייה, מחכים לנו עשרות מתושבי הכפר, מחזיקים זרי פרחים. הם עומדים שם כבר כשעתיים. אנו יורדים מהאוטובוס והם עורכים שוב טקס קטן, הרב משמיע שוב אל מלא רחמים, ברקע צלצול פעמוני הכנסייה. מה להם ולנו? לפני 60 שנה פלשו אל הכפר כ-1,700 ניצולי הרכבת האבודה, מוכי טיפוס ושחפת ומזי רעב. חלקם הוכנסו לבתים שהחיילים הרוסים פינו מיושביהם (אולי אותם גרמנים שחיכו לנו עם הפרחים, אני שואלת את עצמי) וחלקם גרו יחד עם המשפחות הגרמניות במחסן או בחדר צדדי. גורלם נקשר באחת.

בשולי בית הקברות של הכפר נמצא בית הקברות היהודי, ובו מצבה שהובאה לפני 10 שנים מישראל. כ-500 שמות חקוקים על הלוח השחור. ואז היכה בי הדבר. בעלי וילדיי בתל אביב ואני פה רחוקה אלפי מילין מביתי, בעיירה נידחת, מוצאת לעולמי עד שורש של חיי.

אנו, בני הדור השני, הבטנו זה בזה וללא מילים הבנו שוודאי עוד נחזור לפה עם ילדינו. *