החיריק שהביא לזיכוי

יוסי דגן הורשע בבית המשפט לתעבורה בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת. בכתב האישום נטען, כי דגן נהג ברכבו "בדרך עירונית בה מותרת מהירות מירבית 50 קמ"ש במהירות של 85 קמ"ש בניגוד לתקנה 54". בישיבת ההקראה, התייצב דגן בבית המשפט כשהוא אינו מיוצג בידי עו"ד, ותשובתו לאישום היתה: "אני כופר בעובדות שבכתב האישום. אני נסעתי במהירות המותרת במקום, דהיינו 50 קמ"ש. השוטר אכן הראה לי את המהירות של 85 קמ"ש ואת המרחק, אבל לדעתי זה לא הרכב שלי שנקלט, או שהממל"ז היה מקולקל".

בתום דיוני הוכחות קצרים, במסגרתם העדיף דגן שלא להעיד, טען סניגורו עו"ד רפי רויטגרונד, כי יש לזכות את דגן "מפני שלא הוכח שהנאשם עבר עבירה כלשהי". עוד טען, כי "התביעה לא הוכיחה בשום צורה שהנאשם נהג ב'דרך עירונית', אבל בשום צורה, היא לא עשתה אפילו את המינימום. המינימום היה אמור להיות שהשוטר יגיד בדקתי ומדובר בדרך עירונית".

השופט אינאס סלאמה הרשיע את דגן, למרות שהתביעה לא הוכיחה כי מדובר ב"דרך עירונית", וזאת משום ש"הנאשם הודה במפורש, כי המהירות המותרת במקום הינה 50 קמ"ש". הוא קנס אותו ב-750 שקל או 8 ימי מאסר תמורתם. עו"ד רויטגרונד הגיש בקשה לביטול פסק הדין, בה טען כי "הפירוש שבית המשפט נתן לדברי המבקש, כאילו בישיבת ההקראה הודה המבקש כי המהירות המקסימלית המותרת במקום היא 50 קמ"ש אינו נכון, וכל שטען המבקש הוא שנסע במהירות המותרת במקום, כאשר הוא מתכוון לכך שבמקום מותרת מהירות גבוהה יותר, אך הוא נסע בתוך גבולות המהירות המותרת".

בתצהיר שהגיש דגן הוא הסביר: "אמרתי את המילים המופיעות בפרוטוקול 'אני נסעתי במהירות המותרת במקום...'. בית המשפט הבין, כי אני טענתי שנסעתי במהירות (האות ב' נוקדה בפתח) ואין הדבר כך. טענתי לפרוטוקול כי נסעתי 'במהירות' (האות ב' נוקדה בשווא)... כל שטענתי הוא, שבפועל נסעתי בזמן המקרה במהירות של 50 קמ"ש ולא כי המהירות המקסימלית המותרת במקום היא 50 קמ"ש. התכוונתי בפירוש לכך שנסעתי במהירות מסוימת (תהיה אשר תהיה המהירות המותרת במקום) ולא הצהרתי מה המהירות החוקית המקסימלית המותרת במקום".

השופט סלאמה דחה את הבקשה ודגן ערער למחוזי. נציג הפרקליטות, עו"ד עמית פרלה, טען כי אין בערעור "יותר ממשחקי מילים", וכי קבלתו תביא לכך שכל סניגור יוכל להשיב לאישום בכתב, מבלי לנקד, ואח"כ יאמץ פרשנות הנוחה למרשו. הוא ציין, שדגן טען שלא רכבו שלו נקלט ע"י הממל"ז, אלא רכב אחר, או שהממל"ז מקולקל. "אם טוען המערער שנסע במהירות חוקית, מה לו לטעון שלא הוא זה שנתפס?", תהה.

השופט עודד גרשון כתב, כי השאלה היחידה שיש להכריע בה, היא האם התביעה הוכיחה שמדובר ב"דרך עירונית". השופט סלאמה פירש את דברי דגן, "אני נסעתי במהירות המותרת במקום, דהיינו 50 קמ"ש", כאילו הוא מודה שהמהירות המותרת היא 50 קמ"ש, כמו בדרך עירונית, וזאת משום שניקד את הב' בפתח. "ואולם", כתב גרשון, "סבורני כי המשפט הנ"ל שנאמר ע"י המערער בישיבת ההקראה יכול להתפרש גם אחרת. היינו, כי הנאשם אמר שנסע 'במהירות (האות ב' בחיריק) המותרת במקום, שהיא 50 קמ"ש'. כרוצה לומר, 'נסעתי במהירות של 50 קמ"ש שהיא מהירות המותרת במקום, ולאו דווקא המהירות המקסימלית המותרת במקום'".

גרשון הסביר, כי "המשפט שנרשם מפי הנאשם יכול להתפרש גם כך וגם כך. יש לזכור, כי ישיבת ההוכחות התקיימה בפני בית המשפט הנכבד כחודש לאחר ישיבת ההקראה. מדובר בבית משפט הדן בתיקי תעבורה רבים ואין לצפות ממנו כי יזכור תשובה של נאשם אחד מיני רבים מאוד, אם נאמרה כאשר האות ב' הינה בחיריק או בפתח. בנסיבות אלה, ובמיוחד כאשר בית המשפט הנכבד לא הבהיר בהכרעת דינו על שום מה בחר דווקא בפירוש הספציפי שבו בחר, זה התואם את האינטרס של התביעה, ולא בפירוש האחר, התואם את האינטרס של הנאשם; סבורני, כי המערער זכאי לכך שערעורו יתקבל והוא יזוכה בדין".

השופט גרשון הדגיש, כי "הטעם לזיכוי אינו בשל ליקוי טכני שנפל בהליך שהתקיים בבית המשפט קמא. היותה של דרך 'דרך עירונית' אם לאו, הינה עניין שבעובדה הצריך ראיה. כאשר התביעה אינה מרימה את הנטל המוטל עליה, הרי שהתוצאה המתבקשת מכך צריכה להיות זיכוי, וכך צריך היה בית המשפט קמא לפסוק. משלא עשתה כן הערכאה הראשונה תעשה זאת ערכאת הערעור". (ע"פ 389/05).