מוחקים לחייבים חובות לפנים משורת הדין

ויקטוריה אפללו-בת לי (61) ניהלה במשך 30 שנה חשבון בבנק המזרחי. במשך שנים היתה נאמנה לאותו סניף ולא התפתתה לעבור לבנק אחר. בשנת 95' היא נקלעה לקשיים כלכליים, ונוצר לה אוברדראפט של 50 אלף שקל. היא קיבלה הלוואה מהבנק ובמשך כמעט שנה וחצי הזרימה כספים לחשבון, והצליחה להרים את הראש מעל המים.

בסוף 96' פסקו הפקדותיה של בת-לי לחשבון כמעט לחלוטין, והבנק דרש ממנה לפרוע מיידית את ההלוואה שקיבלה. בת-לי הסבירה שאין לה איך לשלם, והבנק הגיש תביעה לבית משפט השלום בת"א, כאשר חשבונה של אפללו נמצא במינוס של 35 אלף שקל.

בת-לי טענה, באמצעות עו"ד רן שובל, שבהמלצת מנהל הסניף ופקידה נוספת, היא קנתה קרנות של הבנק, מבלי שהוסברו לה הסיכונים הכרוכים בכך. לדבריה, ירידת שערי הקרנות גרמו לה נזק כספי של כ-5,300 שקל, שאותו יש לקזז מסכום התביעה.

השופטת שרה דותן קבעה בזמנו, מאחד מפסקי הדין האחרונים שלה בשלום, לפני שקודמה למחוזי, כי טענתה של בת-לי כאילו שוכנעה להשקיע באפיקים ספקולטיביים, "לא עוגנה בראיות חיצוניות, מלבד עדותה ועדות בתה, שהיתה קטינה" באותו זמן. התברר, שרכישת הקרנות נעשתה בחשבון שעל-שם בתה, שנוהל בפועל ע"י האם.

השופטת דותן ציינה, כי בת-לי לא הציגה "תחשיב של הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, ובהיעדר ראיה, מן הדין היה לדחות את הטענה ולקבל התביעה כלשונה. אף-על-פי-כן, מצאתי לנכון, לפנים משורת הדין ולאור הסכמת בא-כוח התובע, לדון בטענת הנתבעת לקיזוז הסכומים".

דותן הוסיפה, כי החליטה "לקחת בחשבון את האפשרות שבהשקעה סולידית היה כספה של התובעת מניב רווח, ועל-כן יש לקזז מסכום התביעה סכום של 10,000 שקל". כדי לרצות את פרקליטו של הבנק, עו"ד אברהם נוי, היא הוסיפה: "בשולי פסק הדין, אבקש לציין את גישתו האנושית של בא-כוח התובע, אשר עשה כמיטב יכולתו להתחשב במצבה המיוחד של הנתבעת, ועל-כך הוא ראוי לכל שבח".

עו"ד נוי לא האמין למשמע אוזניו, בעת הקראת פסק הדין. לא רק שלא הסכים לדון בטענת הקיזוז, כפי שכתבה השופטת, ולא רק שהטענה כלל לא הוכחה ע"י בת-לי, הרי שבת-לי טענה לנזק של 5,300 שקל, והוא עדיין לא הבין כיצד דותן קבעה לה נזק של 10,000 שקל.

הוא מיהר לערער למחוזי, ובאחרונה דחו השופטים יהושע גרוס, אסתר קובו ומיכל רובינשטיין, את הערעור. "גם אם יש ממש בטענותיו של בא-כוח המערערת", קבעו בהחלטתם יוצאת הדופן, "לא היינו נוטים להתערב בפסק דינה של הערכאה הראשונה, זאת בהתחשב במצבה של המשיבה, בסכום שקוזז, ובעיקר לאור ההנמקה של השופטת המלומדת".

"לעיתים נוטה בית המשפט במקרים מיוחדים לסטות מהפורמליזם המשפטי ולפסוק על הבסיס של 'לפנים משורת הדין', כפי שאירע במקרה זה. בנסיבות מיוחדות שנפרשו בפני השופטת המלומדת, ניתן להבין לליבה ולהימנע מהתערבות בשיקוליה. לא בכדי, הדבר הראשון שמבקש שלמה המלך מאלוהיו כשהוא מתבשר שעליו למלא תפקיד של שופט ולשפוט את העם הוא 'ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה'", הוסיפו השופטים כשהם מצטטים מספר מלכים. "ואם מוצא שופט לנכון לפעול לפי תחושת הלב, מה לנו כי נתערב בכך?".

בפסק הדין לא נאמר מי כתב אותו, אולם ככל הנראה סגן הנשיא גרוס, הנחשב למסורתי, אחראי לכך. עו"ד נוי אומר, כי רק מתוך סקרנות לראות מה יאמר העליון על כך, הוא רצה להגיש בקשת רשות ערעור, אולם הבנק העדיף לוותר בשל הסכום הזניח יחסית בו מדובר.

"מצאו פסוק יפה מהתנ"ך וביססו עליו סיפור יפה", אומר נוי. "בניגוד למה שכתבה השופטת דותן, התנגדתי לדון בטענת הקיזוז וזה אפילו מופיע בפרוטוקול. אבל היא נתנה לי קומפלימנטים בתור סוכריה. במחוזי העדיפו לא לחייב אותי בהוצאות, למרות שהערעור נדחה. אפילו העו"ד של ויקי היה המום מפסק הדין".

עו"ד שובל סבור מנגד, כי פסק הדין מוצדק. "כבר התחלתי להתבסס עליו גם בתיקים אחרים בהם אני מייצג", הוא אומר. שופט שלום שראה את פסק הדין צחק, ואמר כי כעת יש לו במי להיתלות בהחלטותיו, משום ש"מדובר בפסק דין מנחה של המחוזי". עו"ד אחר אומר לנו, כי הסיפור "רק מראה כמה בתי המשפט עושים מה שהם רוצים. אתה לא יכול לדעת איך תצא מבית המשפט" (ע"א 3340/01).

פרשנות / פרופ' רון שפירא: פסק הדין עלול להכביד על העניים

אין ספק שפסיקה כזאת היא חריגה בשיטות משפט בנות זמננו. לא בכדי, האסמכתא היחידה המובאת בה היא מן הנביאים. יש נטייה לחשוב שקיימת לבנק חובה מוסרית שלא לנשות בלקוחותיו העניים בתקיפות יתירה, אך קשה למצוא במדינות מודרניות בתי משפט הרואים לעצמם סמכות לכפות על תובע עשיר, הצודק בתביעתו, לוותר על חלק ממנה "לפנים משורת הדין".

אחד האמוראים בתלמוד הורה לשלם שכר לסבלים שהתרשלו בעבודתם ושברו חביות של יין, לאחר שטענו: "עניים אנחנו וטרחנו כל היום, ורעבים אנחנו, ואין לנו כלום". לא ברור האם דובר שם בפסק או בהמלצה מוסרית ואין במקורות הכרעה ברורה בשאלה זאת. רבים מחכמי אשכנז כפו על המתדיינים בפניהם ביצוע פעולות שלפנים משורת הדין, ואילו מרבית חכמי ספרד סברו שאין להם סמכות כזאת, על סמך האיסור "ודל לא תהדר בריבו". רש"י פירש את הפסוק "לא תישא פני דל" כך: "שלא תאמר: עני הוא זה, והעשיר חייב לפרנסו, אזכנו בדין, ונמצא מתפרנס בנקיות".

יש הרבה יופי בגישתו המוסרית של בית המשפט המחוזי, ולמרות זאת פסיקתו נראית שגויה לגמרי. שני דברים לפחות מבדילים בין פסיקתו של אמורא בבלי במאה השלישית או פוסק אשכנזי מימי הביניים מצד אחד, לבין פסיקתה של ערכאת שיפוט חילונית, הפועלת בימינו מכח דין המדינה, מצד שני. ראשית, השופטים אינם רשאים להניח שהם "שופטים את העם" מכח מתת-אל להיות בעלי "לב שומע". מדינת חוק מינתה אותם לבצע תפקיד מוגדר, והצניעות (המתגלמת בעקרון החוקיות) מחייבת אותם לבצע תפקיד זה כמות שהוא, ולא לממש את העדפותיהם המוסריות.

בפיסקה היחידה בה נימק בית המשפט את החלטתו, משמש הלב בתפקיד כפול: בית המשפט מזכיר את לבה של שופטת השלום, הן כמאפשר לה לפעול לפנים משורת הדין כלפי הצדדים שבפניה, והן כמושא להתחשבות של ערכאת הערעור. "ניתן להבין לליבה ולהימנע מלהתערב בשיקוליה", קובעים שופטי המחוזי, ובכך הם מחילים, כביכול, את מידת הרחמים ביחסים שבינם לבין ערכאות השיפוט המפוקחות על ידם.

שנית, בתי המשפט המודרניים שונים מן הדיינים שבדורות הקודמים ברגישות שהם מגלים להשפעת פסיקתם על התנהגותם ex-ante של צדדים עתידיים. השופט בן זמננו אינו דואג רק לתיקונו החד-פעמי של אירוע שבעבר, אלא שואל כיצד תשפיע פסיקתו על התנהגותם של צדדים עתידיים. בראייה כזו, פסק הדין עלול להכביד על הענקת אשראי לעניים, לייקר אותו ואף לזרז את הנושים לפתוח בהליכים נגדם, לפני שהחוב יגדל במידה המאפשרת קיזוז "לפנים משורת הדין". גם אם השופטים מוסמכים להכריע על סמך עניינים שבלב, אם כן, ראוי כי ישימו לבם גם אל הלווים לעתיד לבוא.