רף הפיצוי התייקר

הבוקר הכריעו 10 מתוך 11 שופטי בג"ץ לאשר את חוק יישום תוכנית ההתנתקות ("פיצוי פינוי"), להוציא 4 נושאים, שההסדרים בהם בוטלו על פי החלטת השופטים, בהיותם בלתי חוקתיים. השופט אדמונד לוי, בדעת מיעוט, סבר שהחלטת הממשלה על ההתנתקות והחוק שבא בעקבותיה, "לידתם בחטא", ו"תרופתם היא אחת - להתבטל ולעבור מן העולם".

"ימים קשים הם ימים אלה. העם מפולג. מרחף חשש של אלימות. ניתוק קשה ומכאיב של אלפי מתיישבים ישראליים מחבלי ארץ בהם חיו שנים רבות עומד להתרחש. הכנסת והממשלה קיבלו הכרעות מדיניות קשות שהינן בעלות אופי היסטורי ממש. על פיהן מתנתקת ישראל מאזור חבל עזה ומאזור צפון השומרון (להלן - השטח המפונה)".

"עתה עומדת בפנינו ההכרעה המשפטית, אם החקיקה של הכנסת ליישום תוכנית ההתנתקות היא חוקתית ואם פעולות על פיה הן חוקיות. אף הכרעה זו קשה היא. אמת, איננו מכריעים בתבונתה של החלטת הניתוק. דנים אנו אך בחוקתיותה ובחוקיותה. אך גם בחינה משפטית-נורמטיבית עוסקת בבני אדם. כאבם הוא גדול ומר. לא נוכל ולא נרצה להתעלם ממנו. אך את תפקידנו עלינו לבצע", במילים אלו פתחו שופטי הרוב - 10 שופטי הרוב מתוך 11 כלל שופטי ההרכב המורחב - את פסק דינם.

נושא שפיט וחקיקה חוקתית

12 עתירות הוגשו בסך הכל. העותרים העלו 4 קבוצות של טענות כנגד חקיקת חוק יישום ההתנתקות - (א) בהתייחס לעצם הפינוי; (ב) בהתייחס לפיצויים הניתנים למפונים (ובכלל זאת, כנגד חוקתיות הסדר הפיצויים בשל בית מגורים; נגד חוקתיות הסדר הפיצויים לעסקים; ונגד הסדר הפיצויים לחקלאים); (ג) בהתייחס לחוקיות החלטת הממשלה והצווים אשר הוצאו מכוח החוק; (ד) ולבסוף, טענות שביקשו לפרש את חוק יישום ההתנתקות כך שלא יחול על היישובים אלי סיני וניסנית.

המדינה העלתה טענת סף, לפיה מדובר בחקיקה בעלת אופי מדיני מובהק, ולפיכך היא איננה שפיטה. השופטים דחו את הטענה. אמנם הנושא נושק לאי-שפיטות, שכן השיקול המדיני-בטחוני-לאומי היווה שיקול דומיננטי במהלכי ההתנתקות. ואולם, בצידו קיים השיקול של פגיעה בזכויות האדם של המפונים. שיקול זה, שאינו נסוג מפני הראשון, הוא שהניע את השופטים לדחות את טענתה האמורה של המדינה.

נקודת המוצא בבחינת החוקתית של החוק היתה, כי הוא אכן פוגע בזכויות אדם "המעוגנות בחוקי היסוד בדבר זכויות אדם". על פי המבחנים החוקתיים המוכרים, נותר לבחון האם החוק עומד בפיסקת ההגבלה?

בהקשר זה, וגם בכך אין כל חידוש הלכתי, אימצו השופטים את ההלכה לפיה בנושאים בעלי אופי לאומי-מדיני, כלכלי, בטחוני או חברתי, לכנסת ולממשלת ישראל מוקנה שיקול דעת רחב. הן מוחזקות כמי ששקלו את כל השיקולים הרלוונטיים. בית המשפט מפעיל פיקוח שיפוטי מצומצם וצר על החלטות דומות של הממשלה והכנסת.

דעת שופטי הרוב היתה, שבסופו של יום תוכנית ההתנתקות וחוק פיצוי פינוי צולחים את המבחנים החוקתיים. "תוכנית ההתנתקות פוגעת בזכויות חוקתיות של הישראלים המפונים. פגיעה זו תהא חוקתית, אם היא תלווה בהסדר פיצויים מספק, שיקרב את המפונים למצב בו היו אילולא הפינוי. בחנו את היבטיו הכלליים של הסדר הפיצוי בחוק יישום ההתנתקות (להבדיל מעניינים פרטניים מסוימים, שיידונו להלן), האמור לשמש כהסדר הפיצוי העיקרי למפונים. מצאנו, כי מדובר בהסדר אשר מספק פיצוי התואם את דרישותיה של פסקת ההגבלה", קבעו המה בפסק דינם.

אלא שמסקנה זו סוייגה בהתייחס לארבעה הסדרים הכלולים בחוק. בראשם ההוראות הקובעות ייחוד עילה על-פי החוק ובצידה אפשרות של ויתור מראש על הפיצוי לפי החוק. הוראות אלו נמצאו בלתי חוקתיות, שכן "הן שוללות היבט מהותי להבטחת חוקתיות הפיצוי, ממנה נגזרת גם חוקתיות הפינוי. הוראות אלה מונעות את האפשרות להשלמתו של פיצוי-חסר באמצעות הדין הכללי. הן מעמידות את המפונים במצב של ברירה שלא-מדעת. משכך דינן להתבטל".

ארבעה הסדרים בחוק בוטלו

מכאן ואילך נפנו שופטי הרוב לבחון נושאים פרטניים נוספים שהעלו העותרים. ואכן, שלושה נושאים נוספים (בנוסף לייחוד העילה) מתוך כלל ההסדרים שבחוק נמצאו לקויים, והם בוטלו - ההסדר השולל את אפשרות החזרה משומה פרטנית לבתי מגורים; ההסדר הקובע את גיל 21 כגיל המינימום לזכאות למענק אישי בשל ותק; וההסדרים המגבילים עד למועד "היום הקובע" את חישוב הוותק לעניין המענק האישי בשל ותק, הפיצוי בשל בית מגורים במסלול ב', ומענק ההסתגלות לעובדים (ראו טבלה).

נושא נוסף שנדון בפסק הדין היתה טענת המתיישבים לפיה נפגמה זכות השמיעה שלהם. המדינה הסתמכה על ההלכה, לפיה אין לקיים חובת שימוע בהקשר להחלטות בעלות אופי תחיקתי, מחמת הקושי הפרקטי הנעוץ בשמיעתו של הציבור הרחב בטרם חקיקה. למרות ביקורת שהשמיעו השופטים על ההלכה השוררת, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון הם לא ראו לסטות ממנה (ראו טור צד).

השופט לוי כתב פס"ד מיעוט. "להשקפתי, לוקים החלטת הממשלה מחודש יוני 2004 וחוק ההתנתקות בכל אחד מאלה", כתב הוא. "לידתם בחטא, באשר זו היתה מלווה בפגיעה בערכיה של מדינת ישראל, מחד, ועיוות רצונו של הבוחר, מאידך; בביצועם כרוכה פגיעה שאין קשה ממנה בזכויות יסוד של היחיד ושל הכלל, פגיעה שאינה מידתית, ושלא ל'תכלית ראויה' מוכחת".

בהגינותו הרבה ממשיך השופט לוי לפרוס את יתרת נימוקיו, ואלו, הפעם, אינם בעלי אופי משפטי טהור. "סופם שהם (החלטת הממשלה והחוק - צ.נ.) יובילו לימים קשים, ואף לערעור זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל, וכוונתי לא רק בשטחים השנויים במחלוקת, אלא גם באלה שלגביהם קיימת הסכמה בקרב הציבור שעל ישראל להחזיק בהם בכל הסדר עתידי. החלטה זו וחוק זה תרופתם היא אחת - להתבטל ולעבור מן העולם". *

(בג"ץ 1661/05 ואח' המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ. כנסת ישראל ואח', פס"ד מיום 9.6.05. השופטים ברק, חשין, ביניש, ריבלין, פרוקצ'יה, לוי, גרוניס, נאור, ארבל, חיות, עדיאל)