פסק הדין בנושא כינוס מלון מרינה, שקבע כי חובות הארנונה אינם בגדר שעבוד רשאון על מקרקעין, התייחס לסוגיות נוספות בעלות חשיבות.
תזכורת קצרה לעובדות פסק הדין: עו"ד י. מולאור (להלן "הכונס") מונה, לבקשת הבנק הבינלאומי (להלן "הבנק"), ככונס נכסים ומנהל קבוע לנכסי חברת נאות מרינה בת-ים (להלן "החברה"). במסגרת זו תפס הכונס חזקה במלון מרינה (להלן "המלון"), הנמצא בבעלות החברה.
יום לאחר מכן חתם הכונס עם חיים שיף, המנהל והבעלים של החברה (להלן "שיף"), הסכם לפיו יפעיל שיף את המלון. לאחר כשנה הפסיק שיף לנהל את המלון, והמלון נסגר וננעל על ידי הכונס. לאחר כשנתיים נמכר המלון, במסגרת הליך הכינוס.
בין הכונס לבין עיריית בת-ים (להלן "העירייה") נתגלתה מחלוקת באשר לגובה חובות הארנונה והמים המגיעים לעירייה בגין המלון לפני ובמשך תקופת הכינוס; מי האחראי בתשלום החובות בתקופות השונות; ומהי דרגת הנשייה במסגרת דיני הפירוק והכינוס.
העירייה והכונס הגישו בקשות בעניין זה לביהמ"ש המחוזי, למתן הוראות וסעדים הצהרתיים לפיתרון המחלוקות. הדיון הבא בפני השופטת ורדה אלשייך.
טענתה הראשונה של העירייה היתה, כי חובות הארנונה המגיעים לה מהחברה בגין התקופה שעד למינוי הכונס הם שעבוד ראשון על המקרקעין (המלון) מכוח הוראות סעיף 11 א' (1) לפקודת המיסים (גבייה), לכן חובות אלה משולמים לפני כל חוב אחר. כזכור, דחתה השופטת אלשייך טענה זו, תוך ניתוח מעמיק של הסוגיות הנוגעות לשאלה זו (ראה "גלובס נדל"ן, 18.10)
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
