הכריש שטרף את הקולנוע

בימים אלה יוצאת לחנויות מהדורה מיוחדת ומושקעת ללהיט הגדול הראשון של ילד הפלא האמריקני, סטיבן ספילברג, "מלתעות". המארז המיוחד מבקש לחגוג 30 שנה להולדת הסרט שבעיניהם של חוקרי קולנוע רבים סימן את קץ הקולנוע. היצירה אמנם הפכה בשעת יציאתה לאקרנים לשובר הקופות הגדול בכל הזמנים, כשהיא עוקפת את השיאים השמורים ל"חלף עם הרוח", "העוקץ" והסנדק", אך מבחינת המבקרים, "מלתעות" לצד "מלחמת הכוכבים", בישר את סופה של האמנות השביעית.

ואכן, אם תקראו את עיתוני התקופה תמצאו כי הטענות כלפי "מלתעות" וספילברג דומות לאלו שמושמעות בימים אלה נגד מרבית סרטי הקיץ. וינסנט קנבי, המבקר האגדי של הניו-יורק טיימס, קבע כי 45 שניות אחרי שהסרט יסתיים לא יהיה צופה אחד שלא יחוש שהוא צפה בקשקוש.

קשה להסביר את תגובתו הנחרצת של קנבי אך אולי עבור מי שליווה את הקולנוע האמריקני בעשוריו האמיצים ביותר (שנות השישים והשבעים) וזכה לצפות ביצירות מופת דוגמת, "הסנדק" ו"השיחה", היה משהו מפחיד בהרפתקאה האמפיבית שהביאה עמה את תרבות שוברי הקופות. עם זאת, קשה שלא לשים לב להבדל המהותי שיש בין מותחן מבית ספילברג לבין שטף השגרתונים שמציף בימים אלה את המסכים בארצנו. ספילברג, בניגוד ליוצרים דוגמת מייקל ביי ("פרל הרבור") וסיימון ווסט ("קון אייר"), מכבד את צופיו ולפיכך הוא מקפיד בראש ובראשונה לתת סיפור מעשה מרתק שבו מהלכות דמויות של ממש ורק אז מאפשר ליצוריו המכניים (ב"מלתעות") או הדיגיטליים (ב"פארק היורה" ו"מלחמת העולמות") לזרוע הרס.

יותר מזה, בצפייה חוזרת נדמה כי ספילברג מייצר ב"מלתעות" את המקבילה הימית למערבוניו הנפלאים של הבמאי הנערץ, הווארד הוקס ("ריו בראבו"), שכן גם הוא מבקש ליצור מרחב אינטימי ("האורורה") המורכב ממספר טיפוסים גבריים שונים שנאלצים ליצור אחווה זמנית למול הסכנה המאיימת מבחוץ. בנוסף לכך, העובדה שספילברג משקיע זמן רב כל-כך בהצגת מאפייניהן של דמויות המפתח היא שהופכת את הסרט הזה ליותר מאימתון זול ומקרבת אותו לפסגת הפחד ששמורה בדרך כלל ליצירותיו של אלפרד היצ'קוק.

באגף הבונוסים אל תחמיצו את סרט התעודה בן השעתיים שמלווה את הפקת הסרט.

"מלתעות: ארה''ב", 1975, גלובוס יונייטד. במה חטאו התוספות

באורח כמעט פלאי "עיר החטאים" מצטרף למועד היציאה של "מלתעות". ובדיוק כמו האחרון יש לא מעט מבקרים שמזהים דווקא את יצירתו המרתקת של רוברט רודריגז כסופה של האמנות השביעית, בעיקר בשל הסתמכותה על מלאכת האפקטים הדיגיטליים. אולם, בדיוק כפי שקרה עם סרטו של ספילברג גם רודריגז, הנשען כאן על שלושה סיפורי קומיקס של פרנק מילר, מכבד בראש ובראשונה את מלאכת התסריט.

בסיפור אחד תמצאו את הארטיגן, שוטר על סף פרישה (ברוס וויליס), שנשבע לשים קץ לחייו של פדופיל (ניק סטאהל); באחר את מרוו (מיקי רורק), בריון בעל לב אנושי, שמתעורר לצד פרוצה מתה (ג'יימי קינג) שהעניקה לו את הלילה היפה, אולי היחיד, בחייו, ולפיכך הוא מבקש לנקום את מותה בטרם עת; ואילו באחרון מופיע דווייט (קלייב אוון), בריון נוסף שסולד מאלימות נגד נשים היוצא לאודיסיאה לילית שמטרתה למנוע שפיכות דמים, אך לבסוף מוצא עצמו דווקא במרכזה של קנונייה שעשויה להוביל לטבח המוני.

כל הסיפורים הללו נדחסו ונארזו ל-120 דקות בלתי נשכחות.כמה חבל שמהדורת הדי.וי.די איננה מעניקה את הטיפול הראוי ליצירה. איכות התמונה נהדרת וכך גם מלאכת הסאונד אך בכל הקשור לתוספות (סרטון תיעודי בן פחות מ-10 ד') אפשר להוסיף לעיר הזו עוד חטא לרשימה. *

"עיר החטאים", ארה''ב, 2005, פורום פילם.