פיקשואו

לצביקה פיק יש פול-טיים-ג'וב: הוא עובד בלהיות עצמו. וזו לא עבודה קלה: מדלג בין ערוצי הטלוויזיה, מסדר לעצמו הופעה בפסטיבל קוקה-קולה, תופר עסקה בחלונות הגבוהים של פרטנר, מופיע בחתונות ואצל ועדי עובדים, ולא מוותר לרגע על הפוזה, על האיפור ועל משקפי השמש. שרק לא ישכחו אותו. האיש שנולד להיות מותג חושף את המנגנון העסקי שמניע אותו > רונן טל

מאה ילדות בנות 12 עומדות למרגלות הבמה של "כוכב נולד" וצורחות. רוב הזמן הן פשוט צורחות את השם "שלומי", אבל לפעמים הן מגלות יצירתיות וצורחות במקהלה "שלומי תעשה לי ילד". אם להתבסס על ההיסטריה שלהן, מנצח העונה החמישית של "כוכב נולד" הוא שלומי בראל, ותוכנית הגמר ביום רביעי הבא היא לפרוטוקול בלבד. משולחן השופטים, יכול צביקה פיק לחייך לעצמו בהבנה. אחרי הכול, לאורך שנות ה־70 הוא היה הסיבה לגילויי ההיסטריה הנלהבים של ילדות בגיל בת מצווה, ומבין שלושת העולים לגמר, בראל הוא היחיד שאולי מזכיר לו את עצמו. על אף שתפקידו בתוכנית של היום - זו שמיועדת לסוף־השבוע הנוכחי - מסתכם בחיווי דעה אוהדת על הדואט של בועז מעודה ומירי מסיקה, הצעקות של הקהל הן הדלק שממשיך לתחזק אותו. "תראה תראה", הוא מצביע על הראשים הצפופים שליד הבמה, "איזה גודל ועוצמה. בטלוויזיה בבית זה נראה כל־כך קטן".

בזמן הצילומים באולפני הרצליה, פיק נגיש וחסר גינונים. הוא מצטלם עם הילדות, מפטפט עם שאר השופטים, שולח מדי פעם איזה דבר עידוד לאחד המועמדים, אבל רוב הזמן הוא כותב וקורא אס.אם.אסים בסלולרי שלו. יש לו מכשיר משוכלל, עם מקלדת נוחה, והוא מנצל את הרגעים המתים - שהם כל הרגעים שבהם המצלמה לא מכוונת אליו - לעבודה. אבל בשנייה שצביקה הדר פונה אליו עם עוד דבר חידוד על החולצה הנוצצת שלו או על מוצאו הפולני, פיק נדרך, מניח את המכשיר על השולחן, ועונה למנחה בהלצה משלו. עד לדואט הבא.

הכוכבים באים ונולדים - הראל ירש את נינט, ג'קו את סעדו - אבל רבים מאמינים שהכוכב הגדול של התוכנית הוא פיק עצמו. ב"כוכב נולד" הכול מתוכנן ומתוזמן ומוקרן בטלפרומפטר, מדברי הפתיחה של המנחה ועד לקטעי ההצגה של האורחים המוזיקליים. הרגעים היחידים שמאפשרים מעט ספונטניות ואלתור הם אלה שבהם הדר פונה לשופטים. בשלוש העונות שלו בתוכנית הפכו הדיאלוגים בין צביקה לצביקה לאחד מסממני ההיכר המזהים של "כוכב נולד", ואפשרו לפיק לשכלל עד למקסימום את הזיהוי המותגי שלו כ"מאסטרו": הכוכב הוותיק שמסוגל ללגלג על עצמו ועושה הכול בקריצה מודעת לעצמה, מולטי טאלנט שמשווק, לפני הכול, את הפרסונה שלו.

"עד לא מזמן אנשים התעלמו מהמוזיקה שלי", הוא אומר. "לא התייחסו בכלל לכישרון - אם יש או אין - בגלל האריזה, מפני שלא הבינו את הקריצה. הרי זה לא ברצינות לגמרי, אני לא הולך בבית עם כוכבים ומלמלות. אני קם בבוקר, לובש מכנסיים קצרים וקרוקס. על הבמה זה אחרת. גם מיק ג'אגר על הבמה הוא לא אותו מיק ג'אגר שהוא בחיים. הרי הוא קיבל תואר סר מהמלכה. אז אני נותן לצביקה הדר להשתעשע איתי, למה לא? אני נהנה שהוא קורא לי ‘נצנץ שלי'. זה הכול ברוח טובה".

הדר מסביר שעם השנים נוצרה בינו לבין פיק הבנה שמעבר למילים. "אני מכיר אותו הרבה זמן. עשינו מערכון ענק ב'קומדי סטור'. צביקה טוב בהנחתות, והוא סומך עליי. הוא יודע שלא אגיד שום דבר שבאמת יעליב אותו. בתחילת כל עונה אנחנו נוסעים במשאית לעשות אודישנים בכל הארץ, וזה מגבש, ועם הזמן נוצר הקשר הזה עם צביקה, שהתברר כמאוד טוב לתוכנית. כל ההשתעשעות הזאת מאפשרת לו לשים את האגו בצד".

להגיד שפיק שם את האגו בצד זה כמו לטעון שאולמרט הוא ראש ממשלה פופולרי. אחרי הכול, פיק עשה קריירה שלמה מדימוי הסלב הזוהר, וכל חייו הבוגרים הוא נראה כמי שחי בבועה משלו, נוצצת וגדולה מהחיים, מנותקת מהסביבה המיוזעת שבחוץ. עולם המוזיקה הישראלי כולל אמנים כמו ריטה, עברי לידר וסאבלימינל, שמתעסקים בגלוי בדימוי שלהם, ואחרים כמו שלמה ארצי או יהודית רביץ, שמעמידים פנים שהדימוי לא מעניין אותם והם כאן רק בשביל ליצור מהבטן. פיק מעולם לא היה שותף להעמדת הפנים הזאת. עוד בימים הרחוקים של "שיער" ו"שני תפוחים" הוא הבהיר ששואו נוצץ ופרסונה בימתית חשובים לא פחות מאקורדים ומהרמוניות קוליות. כבר אז הוא התייחס לדיווחים על כיבושיו המיניים באותה רצינות שאחרים שמרו לפרסי "כינור דוד".

פיק הוא לא בדיוק טיפוס אניגמטי, אבל יש באישיות שלו לא מעט מורכבויות. עם כל הדגש שהוא שם על עטיפה נוצצת, יש לו השכלה מוזיקלית קלאסית, והוא נחשב לאיש עסקים פיקח וחריף. הוא מתעסק באובססיביות בעצמו, אבל מסוגל לגילויי נדיבות מדהימים. כשהוא אינו בוטח במישהו, הוא שומר על חשדנות מרוחקת, אבל אחת מתכונותיו המובהקות היא יכולת אין־סופית להתחבב. במשך שבועות ארוכים הוא סירב לשתף פעולה עם הכתבה הזאת, מתבצר תחת עובדות המשרד המסורות שלו, שיעשו את העבודה הקשה ויחצצו בינו לבין העיתון, אבל ברגע שנעתר הוא היה מופת של ג'נטלמניות נינוחה.

בסיטאוציה של אחד על אחד פיק משיל לגמרי את גינוני המאסטרו והדיווה, ומסוגל לגילויי אינטימיות כמעט נדירים. כבר בפגישה השנייה הוא מנשק על שתי הלחיים, ומאוחר בלילה, בדרכו להופעה בחתונה, הוא משגר לי הודעת אס.אם.אס בזו הלשון: "היית חמוד הלילה". זה לא שהוא החליט פתאום לעבור לצד השני של המיטה (לפיק יצא מוניטין של גבר בעל יכולות אגדיות במיטה. מי שזקוק להוכחה מוזמן לבדוק באינטרנט ראיון שבו מספרת ריקי גל בעיניים נוצצות על הרומן הקצר שהיה להם). הוא פשוט מסוגל לגילויי חיבה אינטימית ללא שום צנזורה.

לא נח לרגע

כשצופים בפיק במשדרים הדו־שבועיים של "כוכב נולד", מחלק ציונים לזמרים להוטים שהיו יכולים להיות ילדיו, קל לשכוח שהוא שייך לקבוצת המייסדים של הפופ העברי. בעוד שבני הדור שלו - זמרים כמו יגאל בשן, אבי טולדנו או אריק סיני - מקווים להזמנה להשתתף בעוד תוכנית משירי ארצנו בערוץ הראשון, או נזקקים לערבי תרומות, פיק נמצא בכל ערוץ, כל הזמן. מי שלא רוצה אותו בפסטיגל, מדגים לעדי הימלבלוי ולאפרת בוימולד איך זזים נכון עם נוצצים, מקבל אותו בפינה השבועית שהוא מגיש בערוץ הספורט. ומי שמעדיף את הרוק המעודכן של כפר הנוער של קוקה־קולה, מגלה שיחד עם אביב גפן, שוטי הנבואה וסינרגיה - פיק רדף אחריו עד לשם.

גורמים בענף הבידור משייכים את הצלחותיו העכשוויות של פיק - מלבד כישרון מוזיקלי שאין עליו ויכוח - גם לחוש מסחרי מפותח ולהבנה עמוקה של כוחות השוק. הם מתארים אותו כאיש מקצוע חרוץ, חריף וערני, שלא מחמיץ שום התפתחות טכנולוגית או שיווקית. בשנים האחרונות הפנים פיק את התובנה שהכללים המסורתיים של שוק הבידור השתנו. הוא היה מהראשונים שהבינו את הכוח השיווקי העצום של הטלוויזיה בעידן הרב־ערוצי, ונרתם לשפע של מיזמים משודרים - מהביקור הקבוע על במת הקדם אירוויזיון ועד לתוכנית הריאליטי בכיכובו. פיק גם לא חשב שרינגטון היא מילה גסה, וכיום הוא אחד האמנים היחידים במדינה שמייצרים במיוחד תוכן לאינטרנט ולסלולרי.

הפרויקט הבא בכיכובו של פיק הוא מיני סדרה לטלוויזיה המבוססת על הצלחת "מרי לו", שצפויה לעלות בהוט באביב־קיץ 2008. הסדרה תופרת עלילה חדשה, שונה מעלילת המחזמר, סביב הלהיטים המוכרים שלו. פיק יהיה אחראי להפקה המוזיקלית, ואולי יגיח בתפקיד עצמו להופעת אורח. דנה עדן, המפיקה של "מרי לו" (דני סירקין יביים), מאשרת שבראש ובראשונה הסדרה נועדה לתת כבוד למוזיקה. "לא מדובר בטלנבולה עם שירים, כמו ‘השיר שלנו'", היא אומרת. "זו הפקה בקנה מידה גדול, מהגדולים שנראו פה. ממש מחזמר. הבסיס לסדרה הם השירים, שאני רואה כקלאסיקה ישראלית. בארץ לא מספיק נותנים כבוד לאנשים שבנו את התרבות המוזיקלית שלנו".

בנוסף, פרטנר עומדת מאחורי צמד הפקות מקור בכיכובו, שישודרו במקביל בפורטל התוכן שלה ובאתר ynet. הראשונה כוללת שלושים מיני תוכניות אירוח, המתעדות מפגשים שלו עם אמנים וסלבריטאים שמסכימים לקצת השתטות הדדית טובת מזג. תוכנית נוספת תהיה מעין בלוג משודר של פיק, שיחשוף רגעים נבחרים מחייו, וגם בה יארח אמנים נוספים. חברת ההפקות של נתנאל סמריק מבצעת את הפרויקט, שנתון כעת בשלבי עריכה סופיים. במקביל יוצעו בפורטל של פרטנר מיטב הלהיטים והקליפים של פיק להורדה.

שתי ההפקות החדשות מצטרפות ל"כוכב נולד" ולפינה שהוא מגיש מדי יום חמישי בערוץ הספורט, שם הוא בוחר את חמשת אירועי הספורט החשובים של השבוע, ומביע את דעתו בכל נושא שמעניין אותו, מהתנהגות אוהדי הפועל תל אביב בבוסניה ועד המעבר של רוברטו קולאוטי ממכבי חיפה לבורוסיה מינשנגלדבך. "אני עושה את זה בחיוך, זה לא מכופתר. אני מדבר מנקודת המבט שלי כמי שאוהב ספורט ומבין בספורט".

לראשונה אחרי שנים, פיק גם עובד על אלבום חדש. בין כותבי הטקסטים הוא מונה את דניאל סולומון, את אריק ברמן ואת מאיר גולדברג, וכמובן את גרושתו ואם ילדיו, מירית שם־אור. "גם עם אביב גפן מתקיימים מגעים", הוא אומר. "שנים רק כתבתי לאחרים. אני רק בתחילת הדרך, אבל סוף־סוף זה קורה".

וזה עוד לא הכול. "אני נותן לך סקופ אמיתי: אני כותב עכשיו מוזיקה לסרט הוליוודי. עדיין לא יכול למסור יותר פרטים. זה תמיד היה אחד החלומות שלי. אני רואה את העתיד שלי בכתיבת מוזיקה לסרטים, אין כמו לכתוב מוזיקה לסרט כמו ‘טיטאניק', עם סלין דיון ששרה את שיר הנושא. כשאני קם בבוקר, על זה אני חושב. עשיתי בארץ את ‘שלאגר', ‘רקדנית בחצות', כתבתי את ‘לגור איתו' ל'דיזנגוף 99', אבל אלה סרטים ישראליים, לטוב ולרע. משהו בקנה מידה של הוליווד לא עשיתי, ועכשיו התחלתי לכתוב את המוזיקה לסרט בינלאומי, משהו ענק, עם התזמורת הסימפונית של רעננה ומקהלה של חמישים אנשים, ואלדד שרים שמתזמר. אם יאהבו את זה, בשנה הבאה אחלק את הזמן שלי חצי־חצי בין פה לבין לוס אנג'לס. זו הקריירה הכי גדולה שיכולה להיות כמוזיקאי".

"ההצלחה של צביקה פיק מגיעה ממקום אחד בלבד: מהחריצות האין־סופית שלו", אומרת מפיקה בכירה בענף. "בניגוד לאמנים שמחזיקים מעצמם סטארים, הוא קם מאוד מוקדם, והולך לישון מאוחר בלילה, אחרי שגמר לעבוד בלהיות צביקה פיק. בנוסף, אין לו התכונה הבסיסית שיש לרוב האנשים, שנקראת ‘בושה'. הוא יכול להביא את עצמו למצבים שכל אחד אחר יחשוב שהם מצבי מבוכה איומים - עוד קדם אירוויזיון - אבל מבחינתו זה עוד שלב הכרחי של קיום המותג שנקרא צביקה פיק. מבחינתו זאת פשוט עבודה שנדרשת כדי לתחזק את המותג".

"זה לא מינוס שאדם קם בבוקר כאילו שהוא לא עשה שום דבר קודם", מסביר פיק. "אפשר בקלות, במעמדי ובמצבי, לקום בבוקר, להתרווח על הכיסא ולהגיד, ‘איזה יופי, הכול עובד, הכול מתקתק'. אבל לא גדלתי ככה. אני קם בבוקר ויש לי חלומות, מחשבות, תכנונים. תמיד אני חושב על הדברים שעוד לא עשיתי. חריצות זו לא המילה הנכונה. אם הייתי יכול, הייתי ישן כל היום, ובשבילי המיטה זה המקום הכי נוח בחיים. אני יכול לשכב במיטה עד 12-11, והדברים ימשיכו לעבוד. אבל זה לא אני. אני אוהב את העבודה שלי. אני בר מזל שכל התחביבים שלי בעולם התאספו לתוך המקצוע שלי. אוהב את לוח הזמנים המטורף, את הנסיעות להופעות, את הקהל, את התקשורת. לא מרגיש טוב בחופש. כך שזה לא בדיוק חריצות, זו אהבה לתחום שבו אני נמצא".

פוזה של מיליון דולר

ביום ראשון השבוע, באמפיתיאטרון של ראשון לציון, הופיע פיק בערב של האגודה למען החייל. כהרגלו, הוא הגיע עם ההפקה המלאה שלו - חמישה נגנים, חמש רקדניות וצמד זמרות ליווי. האמפי, שאירח באותו ערב גם את אייל גולן ואת סינרגיה, הוא לא בדיוק מתחם זוהר. הבמה ממוקמת מול מדרון מכוסה דשא מצהיב, ומבנה טרומי בן חדר אחד משמש כמאחורי הקלעים. פיק, בחולצה שחורה עם כוכבים מוזהבים, בלט על רקע התפאורה הצנועה. "אין כמו להופיע מול עשרת אלפים חיילים", אמר בעודו מאזין בחצי אוזן לצלילים של סינרגיה.

הבעיה הייתה שאחרי סינרגיה וגולן, הנאומים ודברי התודה, ועוד גיחה לא מוסברת של שלישיית הבנות של פיקוד דרום - עד שהגיע תורו של פיק לעלות לבמה, החיילים החלו להתפזר. הוא פתח עם "מוזיקה" ("מעלה מעלה"), ועבר ל"דיווה", "לגור איתו", "אהבה בסוף הקיץ" ו"שיר הפריחה". בגלל התמעטות הקהל הוא קיצר את ההופעה, והרקדניות שלו החליפו תלבושות רק פעמיים - בהתחלה בגד גוף צמוד בצבעי זהוב־שחור, ואחר כך שמלה אדומה סקסית בסגנון "עוד להיט". ההופעה כללה גם תצוגת אורות בוהקים ומכונת עשן. החיילים שלמרגלות הבמה לא הפסיקו לרקוד. כהרגלו, פיק לא סירב להפצרות של הילדות בקהל להצטלם איתן בסלולרי. ואגב סלולרי, הצלצול שמנגן בטלפון שלו הוא נעימת הפתיחה של משדר האירוויזיון, מה שעשוי ללמד על האובססיה הקטנה שהוא מקפיד לטפח, וגם על הגישה המשועשעת שהוא נוקט כלפיה.

מקור הפרנסה העיקרי של פיק, כמו של רוב המוזיקאים בישראל, הוא הופעות חיות. אמנים בדרג של שלמה ארצי, ריטה או יהודה פוליקר, גורפים מאות אלפי שקלים להופעה, ומרשים לעצמם להיות סלקטיביים. פעם בכמה שנים, בדרך כלל בעקבות אלבום מצליח, הם יוצאים לסיבובי הופעות ממושכים, ובשאר הזמן צוברים כוחות או בוררים הופעות בהתאם לגודל הצ'ק או המעמד. בהשוואה אליהם, פיק הרבה פחות סלקטיבי. הוא מופיע בחתונות ובאירועים עסקיים, בדרך כלל בהופעות מכורות מראש. רק לאחרונה - בעקבות החשיפה הגדולה שלו בטלוויזיה - גדלה הדרישה להופעותיו והוא החל לפתוח קופות.

התעריף ההתחלתי להופעה שלו - בחתונה או מול ועד עובדים - הוא 20 אלף דולר, כך מוסרים במשרד הבוקינג שלו. לפי פיק, בחודש יש לו חמש עד שבע הופעות כאלה - עשר בחודש פורה במיוחד. "שרית חדד יכולה להופיע אפילו עשר פעמים בערב, אני לא. יש לי הפקה גדולה, חמישה נגנים, שלוש זמרות רקע, שש רקדניות. אנשים מתקשרים למשרד ושומעים את המחיר ונבהלים. מתחילים להתמקח. ‘אולי תוריד כמה נגנים, לא צריך כל־כך הרבה רקדניות'. אני מוכן להופיע רק ככה. מגיע לשירים שלי הפקה כזאת".

"אין ספק שבזכות הטלוויזיה ערך המופע שלו קפץ", אומרת אשת יחסי ציבור ותיקה. "על סדרה כמו ‘המאסטרו', או הופעה ב'כוכב נולד', הוא מקבל, נניח, אלף־אלפיים דולר לפרק. זה לא רע בכלל, אבל מה שחשוב זה כשראש ועד עובדי חברת חשמל נחשף לסדרת הריאליטי שלו, ראה את רמת החיים שלו, את הפוזה שהוא מפזר - מכונית יגואר, נהג, מיץ אוכמניות בבוקר - ברור לו שהוא לא יכול לפנות אליו ולהציע לו 5,000 שקלים. בעקבות התוכניות האלה נוצר דיבור מסוים על צביקה פיק, הוא מסמל הצלחה. כשאתה מזמין אותו להופעה מול העובדים שלך, אתה משדר להם שהשקעת בהם, שהלכת על הטופ".

פיק מעיד כי הוא רחוק מלהיות מיליונר. "אין דברים כאלה בארץ. בשביל להרוויח הרבה כסף בארץ אתה צריך לעשות את מה שארצי עשה - עשרים שנה קיסריות, כשאין כרטיס לאף הופעה. אני הופעתי בקיסריה חמש פעמים בקריירה שלי. רק עכשיו מתחילה אצלי הרווחה הכלכלית. זה לא שאין לי מספיק, אבל רק עכשיו זה ממש מתחיל. כשאני מסתכל על ארצי, שעשה בשנה שעברה עשרות קיסריות עם שלום חנוך, במאות שקלים לכרטיס, או כשאני מסתכל על המכירות שלו בהד ארצי, הוא מוכר לבד יותר מאשר כל האמנים בארץ ביחד. זו רווחה כלכלית אמיתית. אבל אין ספק שיש אצלי שינוי דרסטי מאז תחילת 2007. יש יותר ביקוש להופעות, עשיתי כמה ניסיונות ופתחתי קופות, ופתאום זה מתמלא, אין כרטיסים, וזה לא היה לפני שנתיים־שלוש. אז עכשיו קורה משהו. ההצעות, העסקות שנחתמו בשנה האחרונה, זה חדש לי".

שרד את מבחן הזמן

צביקה הנריק פיק נולד ב־1951 בוורוצלאב, פולין, ועלה לישראל בגיל 5. מגיל צעיר למד מוזיקה קלאסית. בתקופת התיכון היה חבר בכמה וכמה להקות קצב, כך הן נקראו אז. ב־1970 הוא היה מכוכבי הלהיט הבימתי "שיער", ושנה אחר כך יצא להיטו הראשון כסולן, "שני תפוחים". אלבומו הראשון מ־1972 כלל, בנוסף ל"שני תפוחים", את הלהיטים "אין מדינה לאהבה", "זוהי הדרך שלי" ו"אני הולך לאן שאן". הוא הציג את כל המרכיבים שאפיינו את דרכו של פיק בהמשך: שילוב של פופ קליט עם רוק גיטרות, ותחושה כללית של פריקת עול ופרובוקטיביות מינית (על עטיפת אלבומו הבא, "פיק", הוא הצטלם בחצי גוף עירום, צבוע בגון הכסף).

מלכתחילה הציע פיק אלטרנטיבה זוהרת, חוצלארצית, לזמר העברי המיושב בדעתו שייצגו אמנים כמו מתי כספי ושלום חנוך. למעשה, הוא היה אליל הנוער הישראלי הראשון. הופעותיו בעיר הנוער ובפסטיבל נואייבה משכו עשרות אלפי צעירים, והציגו תופעות שצופי הערוץ הראשון הכירו רק מחו"ל, כמו מעריצות מתעלפות ושוטרים הנאלצים לחצוץ בין האמן לקהל. אז גם יצא "מלאך או שטן", הספר הראשון בתולדות המו"לות העברית שהוקדש לזמר. דודו אורן, לימים עורך "להיטון", כתב את הספר, שהפך מזמן לפריט אספנות.

"בתחילת הקריירה יעצו לי כולם לא לעשות את מה שעשיתי", אומר פיק. "הופעתי בפני עשרות אלפים בעיר הנוער, וכל החברים הקרובים אמרו לי ‘תסתכל על מתי כספי, שלום חנוך, לך לצוותא, הפארקים האלה זה לא בשביל ישראל'. אמרו שאם אריק איינשטיין ואורי זוהר לא לוקחים אותי ל'לול' ול'שבלול' אני אאוט לגמרי. כמעט נשברתי הרבה פעמים. אבל מה לעשות שאני מעדיף את עיר הנוער עם חמישים אלף ילדים מאשר ללכת לצוותא ולשיר מול מאתיים אנשים. אני יכול לעשות את זה, לפני חודש עשיתי הופעה ב'זאפה' והיה מקסים, אבל זה נראה לי כמו קבלת שבת. אז כל השנים הלכתי על מה שרציתי, מאינטואציה. התלבשתי עם נוצצים אפילו שאנשים חשבו שנפלתי מהירח.

"אנשים בארץ לא ישרים עם עצמם. אלטון ג'ון הגיע להופעה בהיכל התרבות, לבש מכנסי הרמון, ועלה לבמה עם כוס מוזהבת ענקית, וזה בסדר. הוא יכול להיות כזה, וגם גאון מוזיקלי, כי הוא לא מפה. עד לא מזמן אנשים דיברו רק על מה לבשתי ובת כמה הדוגמנית החברה שלי, ובכלל לא התייחסו לכל מה שעשיתי. יש לי בבית כתבות של העיתונאים הכי חשובים, שהיו בהופעה ולא כתבו מילה על המוזיקה, אלא רק על איך אני מזיז את אגן הירכיים".

לקראת סוף העשור ברא פיק את עצמו מחדש, כשלצד להיטי הרוק הדיסקואי שלו החל להלחין שירי משוררים, הבולט שבהם "נאסף תשרי" של נתן יונתן, שהגדיר את הלחן שלו "נס אמנותי". בשלב הזה של הקריירה שלו גם המבקרים נאלצו להסכים שהוא מוזיקאי כישרוני. במקביל, הוא המשיך בניסיונותיו לייצג את ישראל באירוויזיון, ותמיד הגיע כמעט.

בשנות ה־80 הועם זוהרו. תיסלם ובנזין והזמר אדם ירשו את מקומו בנישת אלילי הנוער, גלי צה"ל הפכה לקובעת הטעם הראשית. להיטיו הישנים של פיק הושמעו פחות, ולראשונה הוא ידע כישלונות מעליבים, כמו האלבום שהקליט משירי חוליו איגלסיאס. פיק הפך לשק חבטות קבוע של התקשורת, מוזיקאי שעתידו מאחוריו. החזות הנוצצת רק הדגישה את המציאות האפרורית. "אני זוכר שהיו מכנים אותו ‘אניטה פללי' של הבידור הישראלי", אומר איש רדיו בכיר. "כולם התייחסו אליו כאל סוס מת".

פיק מדבר היום בחופשיות על השנים שבהן "הקריירה שלי הייתה על הפנים. הייתי מופיע בלוגוס, מועדון עם מאה מקומות, ורק חמישים היו מגיעים. זו לא הייתה הרגשה נעימה. אתה רואה את כולם עושים קיסריות והיכלי תרבות, ואתה נוסע עם האוטו שלך לבד ללוגוס ומרכיב את הפסנתר". עם זאת, הוא מדגיש, גם אז הוא לא התקשה לשרוד כלכלית. "זה לא הגיע עד פגיעה בפרנסה", הוא מעיד. "נכון שאתה מרוויח פחות, פחות אנשים היו מגיעים להופעות. אבל עדיין היו הופעות, ותקליטים נמכרו. אם זה היה נמשך עוד עשר שנים זה היה עלול לפגוע, אבל גם ככה היה די קשה. לא להצליח זה פשוט לא נעים".

בתחילת שנות ה־90 שוב השתנה כיוון הרוח. הדיסקו שב לככב במועדונים בתל אביב, ונושאי המגבעת, מהלהקות המדוברות של התקופה, הזמינה את פיק להצטרף לסיבוב ההופעות שלה כמחווה מוזיקלית בין־דורית. הסיבוב לא הצליח, וגם לא הניב את האלבום המצופה, אבל פיק השכיל להפיק ממנו את המיטב והחליק בקלילות לחליפת הרוקר המתבגר החוגג קאמבק אחרי כל אותן שנים. במהלך המחצית הראשונה של העשור יצאו אוספים מחודשים של שיריו על תקליטורים, שביצרו מחדש את מעמדו כאחד המוזיקאים הפוריים והפופולריים ביותר בפופ המקומי.

ואז הגיע "דיווה". פיק נסע סוף־סוף לאירוויזיון, גם אם רק כמלחין. אין ספק שלא כך הוא רצה לחגוג את השתתפותו בתחרות. בינו לבין אנשי הצוות של דנה אינטרנשיונל היה קיים סכסוך שהתמשך עוד מהלהיט הקודם שכתב לה, "אני לא יכולה בלעדיך". "השבוע ההוא בברמינגהאם היה מלחמת עולם", מספר אחד מחברי המשלחת. "דנה והאנשים שלה לא הסכימו לשבת איתו בגרין־רום, איימו שאם הוא יישב לידם הם לא עולים לבמה. היחיד שהסכים לדבר איתו היה יואב גינאי, כותב המילים".

אף שדנה אינטרנשיונל גרפה, כצפוי, את מרב התהילה, פיק פעל ללא לאות אחרי הזכייה. הוא התראיין לתחנות רדיו בכל רחבי אירופה, והחל ליצור קשרים עם מוזיקאים ומפיקים, בהם פיליפ קירקוב, בעלה של הזמרת אלה פוגצ'ובה, ומוזיקאי מצליח שנחשב למייקל ג'קסון הרוסי. ההיכרות עם קירקוב סייעה להפוך את "דיווה" ללהיט בכל רחבי מזרח אירופה, וגם סידרה לפיק הופעות משתלמות במחוזות האוליגרכים. לדברי פיק, כשהיו מזמינים אותו לבמה היו מצרפים, כאות כבוד, את הכינוי "מאסטרו", ומאז דבק בו השם.

השלב הבא בקאמבק של פיק היה "מרי לו", המחזמר המצליח של הבימה, שעלה ב־2002 וירד לפני כשנה אחרי 450 הופעות. מבקרי תיאטרון עיקמו את האף - מה לתיאטרון הלאומי ולדיסקו של "אהבה בסוף הקיץ" - אבל הקהל חשב אחרת, והמיזם הביא לקופת התיאטרון שפע של מזומנים. לא רק שכל הלהיטים של פיק בוצעו ברצף על במה אחת, המחזמר סיפק לו את הקונטקסט שהיה חסר לו - מגה כוכב בין סלבריטיס מעודכנים (יעל בר זוהר, אמיר פיי גוטמן) ומשודרגים (אילנה אביטל).

צדי צרפתי, הקולגה מ"כוכב נולד", אומר ש"מרי לו" נתן לפיק את הגושפנקה שחסרה לו. "אני זוכר כשברברה סטרייסנד קיבלה פעם פרס על מפעל חיים, ובדברי התודה שלה היא אמרה, ‘רק הזמן הוא השופט האמיתי'. והיא צודקת. יש המון אמנים שמוציאים חומרים לרדיו, אבל הזמן לבדו קובע מה הערך האמיתי שלהם. אם החומרים שרדו שניים ושלושה דורות, כמו במקרה שלו, זה אומר הכול. סוף־סוף הוא זוכה להערכה שתמיד הגיעה לו. היו שנים שהייתה לו בעיה של הכרה. לא השמיעו אותו בגלי צה"ל. אבל הוא תמיד נשאר נאמן לאיזו אמת פנימית שהייתה לו כאמן".

"'מרי לו' היה החוליה החסרה", אומר גל אוחובסקי, הקולגה מהצד השני של השולחן, בניסיון להסביר את סוד הקסם. "המחזמר הפך את צביקה פיק לקלאסיקה. כל מה שקורה איתו עכשיו זה תוצאה של זה. כמה מוזיקאים יכולים להגיד שהייתה להם הצגה מצליחה בהבימה? צביקה פיק הוא זה שכתב את רוב קלאסיקות הפופ של שנות ה־70, והמחזמר החזיר את השירים האלה למרכז. תוסיף לזה את האישיות שלו, שמבדילה אותו מכל המוזיקאים בני דורו. שלמה ארצי ושלום חנוך נוטים תמיד להיות חמורי סבר, אנשים שהמוזיקה היא אמנותם. צביקה נולד להיות סלב, המילה הזאת הומצאה עליו. בניגוד לאחרים, הוא לא בורח מהפפראצי. הוא מבין את השיטה, וזה לגמרי אינסטינקטיבי אצלו. כל מה שקורה לו בחייו, כולל ההצלחה של הבנות שלו, שרונה ודניאלה, פועל כדי להגדיל את כוח המותג".

סתום או גאון?

את השינוי שחל במעמדו בשנים האחרונות זוקף פיק לתקשורת ולדור החדש שסייעה לעצב. "קם דור צעיר, בני עשרה, הם שומעים ‘לגור איתו' ו'מעלה מעלה', אומרים זה טוב ואוהבים אותך. במקביל, אלה שהיו בעמדות מפתח בטלוויזיה פעם התבגרו, והיום הם פחות משפיעים", הוא אומר. "בשנות ה־80, חנוך חסון (מנהל מחלקת הבידור, ר' ט') לא אהב אותי, הפך עולמות כדי שלא אהיה בטלוויזיה. היום האיש הזה כבר לא נמצא. פעם, בגלי צה"ל לא יכולתי לפתוח חריץ בדלת. עכשיו באו אנשים חדשים, בלי שום דעות קדומות. אני חושב שמאז הסדרה ‘המאסטרו', אנשים גם התחילו להבין את הקריצה, את החיוך, את הצחוקים עם צביקה הדר. מבינים שאני משעשע את עצמי, נהנה עם הקהל, ואז התחילו לשים לב מחדש למוזיקה".

פיק מעורב בכל היבט של הקריירה שלו. הוא סוכן־העל של עצמו, אבל מקיף את עצמו באנשים מנוסים ונאמנים, כמו עמירם הראבן, לשעבר סמנכ"ל באן.אם.סי, שמשמש כיועץ עסקי. בשנה האחרונה הוא עובד עם קרן אלוף, אשת שיווק, שסייעה לו להשיג את העסקות האחרונות בהוט ובפרטנר. אמו, פאולינה, היא מנהלת החשבונות ויועצת הסתרים שלו. לאחרונה הוא יצר קשר עם צמד אנשי פרסום, שחושבים על דרכים חדשות לנצל את מותג המאסטרו. מקורב להפקת כפר הנוער של קוקה־קולה אומר שלאחר שנחתם החוזה על השתתפותו באירוע, "הוציא פיק מכתב מנוסח ברמה משפטית, שבו דרש שבכל פרסומי ההפקה וביחסי הציבור הוא ייקרא ‘מאסטרו', ושאי־שימוש בשם הזה מהווה הפרה בסיסית ועקרונית של ההתקשרות".

פיק מנסה לשלוט עד כמה שניתן בסיקור שהוא מקבל בעיתונות. זה לא שהוא נרתע מלהיכנס לפרטי רכילות אישיים, להפך. הוא תמיד מוכן לספר בהרחבה על הנשים שמככבות ברזומה הרומנטי שלו (ג'ודי ניר מוזס, ריקי גל וחנה לסלאו הן חלק מהרשימה), להסביר את מערכת יחסיו המוזרה עם גרושתו, מירית שם־אור (השניים מתקשרים, בלעדית, באמצעות פקסים), או לחשוף טפח מהזוגיות הנוכחית עם שירה מנור. אבל הוא עושה זאת רק לאחר שהבטיח מראש את התמורה: כתבת שער. לעיתונאי שמתקשר למשרדו בבקשה לראיון נאמר, לפני הכול, שללא הבטחה מפורשת לתמונת שער, המאסטרו אפילו לא יסכים לבחון את הבקשה.

וכמו המאסטרו שהוא, פיק מסוגל לדחוף את עצמו לכל מקום שהוא חפץ להיות בו, גם אם לא היה בין מקבלי ההזמנות המקוריים. ולא מדובר רק בפתיחה של מועדון או בהשקת ליין חדש של פריטי לנז'רי. "צביקה מעולם לא היה אמור להופיע בפסטיבל קוקה־קולה", אומר גורם המקורב להפקה. "הוא הפעיל לחצים עצומים על האנשים הבכירים בהנהלה עצמה, ובסופו של דבר נקבעה לו הופעה. ההפקה האמנותית קיבלה אותו כתכתיב מלמעלה. לצביקה היה מאוד חשוב להיות בתוך המעטפת התדמיתית הזאת. הוא ידע שכל מי שחם נמצא שם, והוא לא היה מוכן לקבל שמירי מסיקה ואביב גפן שם, והוא לא".

גם את העסקה הנוכחית עם פרטנר השיג פיק הודות למאמץ אקטיבי יזום במקום להמתין עד שאנשי התוכן של החברה יפנו אליו. גורם המתמצא בפרטי ההתקשרות טוען שהמנכ"ל לשעבר עמיקם כהן פשוט הורה למחליפו, דוד אבנר, לקדם את העסקה. "צביקה תמיד עובד מהטופ, והחיבור שלו למותגי על נוחת על אנשי המקצוע מלמעלה", אומר הגורם. "הוא מחובר לאנשים הקובעים ומדבר ישירות איתם, וכל שנותר לאנשי התוכן זה לבצע את מה שההנהלה החליטה". בפרטנר בחרו שלא להגיב לדברים.

הצלחת המולטי־מדיה של השנים האחרונות קצת מאפילה על העובדה שכבר זמן רב לא היה לפיק להיט גדול ברדיו. ניתן לטעון שבאותו אופן שהוא ממחזר את פרסונת המאסטרו הרב ערוצית שלו, הוא ממחזר גם את להיטיו הגדולים. אלבום חדש שלו בהחלט יכול לפצות על המחסור הזה. "מה שצביקה צריך לעשות עכשיו זה תקליט עם עשרה שירים יפים, שיחזיק אותו עוד עשרים שנה", אומר אוחובסקי. "כבר הרבה שנים לא היו לו שירים חדשים, ואלבום חדש יזרים דם חדש לקריירה שלו. הוא הרי לא יכול להיות יותר מפורסם ואקסצנטרי ממה שהוא".

רבים מאמינים שההצלחה הנוכחית של פיק היא כמו חוב שנפרע אחרי שנים. "היו שנים שהסתלבטו עליו, אבל אם אנשים היו טיפה משקיעים מאמץ, הם היו מבינים שמדובר בגאוניות שלא שייכת למקום", אומרת היחצנית הוותיקה. "כשזמרים הופיעו כאן בסנדלים תנ"כיים, צביקה עלה עם נעלי פלטפורמה ואיפור ונוצצים. הוא הזמר הראשון שקיבל שער בעיתון ‘לאישה', מעוז השערים הנשיים, כשהוא מחופש לאישה. כשאתה מגיע אליו למשרד, אתה רואה על הקירות את כל השערים בכיכובו. הוא יושב בתוך המוזיאון של עצמו, כמו בחוץ לארץ. בארץ אמנים מקסימום יושבים באיזה פאב. עד לפני כמה שנים אנשים נהגו להשוות אותו לפנינה רוזנבלום. תמיד הייתה השאלה הזאת: סתום או גאון? מהיכרות איתו אני יכולה להעיד: הוא גאון".

פיק עצמו דווקא מנסה להצטנע. "לפני עשר שנים, כשחשבתי שלא משמיעים אותי, הייתי זעוף ומר כל הזמן. הרגשתי מקופח. במקום שאני נמצא עכשיו אני יכול להיות מחויך. מתי כספי הגיע להופיע ב'כוכב נולד'. אמרתי, איזה כבוד. כולם הסתכלו עליי כאילו לא מאמינים. לא מפריע לי לפרגן, למה לא? אז יכול להיות שמה שקורה לי עכשיו זה גם בזכות שנפתחתי קצת. נעים לי במקום שבו אני נמצא, בוודאי אחרי השנים שבהן הקריירה שלי הייתה על הפנים. הרבה גורמים אחראים להצלחה שלי, זה כמו פאזל שהתמלא לגמרי עד שרואים תמונה ברורה. אני מרשה לצחוק על עצמי, צביקה הדר קורא לי בשמות וצוחק על החולצות שלי, וזה בסדר. אם יש לך מוזיקה שהיא הבסיס, כל השאר רק תוספת". ¿

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988