אחים לנשק

השוק של פיי, עיר במרכז מיאנמאר, המה אדם לקראת חג מקומי. פנסי הרחוב העמומים בקושי האירו את הדוכנים ואת המחצלות שנפרסו על הקרקע, אולם בסחורה לא ניתן היה להתבלבל: אותו מגוון קבוע של שקי אורז, פפאיות, עגבניות, תרנגולות שנשחטו ועדיין לא נמרטו, ממתקים מקומיים ושימורים ממלזיה. המחירים, אפילו ביחס למקובל במדינה, היו נמוכים: סבון ב־2 אגורות, סנדלי פלסטיק תוצרת הודו ב־20, קומקום פח בשקל.

הכיכר שבקצה השוק המתה מתנועה, רובה אופניים ומכוניות משנות ה־70 המוקדמות, מיעוטה אוטובוסים עתיקים ועגלות. במרכזה התחרו שתי מסעדות דלות על לבם של העוברים ושבים: האחת התהדרה במנגל בוער, השנייה בשני סוגי בירה.

סצנת שוק דומה מתרחשת מדי יום במאות, ואולי אפילו באלפי, ערי שדה באסיה. אולם מיאנמאר, או בורמה בשמה הקודם והמוכר יותר, בכל זאת שונה: בשום מקום אי־אפשר לחמוק מסימניה של העריצות, וגם בשוק של פיי התזכורת לא איחרה להגיע.

שלושה ג'יפים חדישים, שחורים ובוהקים, נכנסו בנסיעה מהירה לכיכר, נעצרו מול המסעדות, ומכל אחד מהם הגיח גבר בבגדים אזרחיים ובחגורתו אקדח: מפקדי העיר, קצינים בחונטה הצבאית השלטת, יצאו לבילוי של ערב. הם נכנסו לאחת המסעדות, וכל הסועדים האחרים, ללא יוצא מן הכלל, הנמיכו את קולם וסובבו במופגן את ראשיהם, שלא ייחשדו חלילה בבהייה בקצינים. בעל המסעדה מיהר לשולחנם עם בקבוקי בירה, מחייך וקד לעומתם.

מחוץ למסעדה, בכיכר שדקות קודם לכן המתה אדם, שבקה התנועה. האופניים, העגלות והמכוניות הישנות נעלמו לחלוטין, האוטובוסים הפסיקו להוריד את נוסעיהם בכיכר, ואפילו מספרם של הולכי הרגל הצטמצם משמעותית. הפחד בפיי גדול, עד כי התושבים מעדיפים שלא לעבור אפילו ליד מכוניותיהם החונות של קציני החונטה.

המחזה הזה, שאליו נחשפו לפני כשנתיים תיירים מישראל, מספק טעימה מתחושת הדיקטטורה בבורמה. מעלליה החמורים אינם חשופים לעינו של התייר המערבי, אולם עדויות שטפטפו החוצה במהלך השנים חיברו פאזל המרכיב את אחד ממשטרי הדיכוי האכזריים בעולם. בין השאר מיוחסות לו רציחות פוליטיות והפרות זכויות אדם הכוללות עינוי אסירים, עבודת ילדים בכפייה ו"העלמת" מתנגדים פוליטיים. בשבועות האחרונים קיבל העולם תזכורת בדמות דיכוי הפגנות הנזירים במדינה, הריגת מאות מהם ושריפת גופותיהם.

בשנים האחרונות גברו בקהילה הבינלאומית הקריאות להחרים כלכלית את בורמה, בהתאם לבקשתה של מנהיגת האופוזיציה הבורמזית, כלת פרס נובל לשלום אונג סאן סו צ'י. ממשלת ארצות הברית הטילה סנקציות על המסחר עם בורמה, וממשלת בריטניה יצאה בקריאה רשמית למגזר העסקי להימנע מהשקעות. מישראל, לעומת זאת, אין סיכוי שתצא קריאה דומה: בשנות ה־50 הייתה בורמה המדינה הראשונה בדרום מזרח אסיה שהכירה בישראל, ומאז נשמרת בין המדינות מערכת יחסים קרובה הכוללת גם - לפי פרסומים לא מעטים, שהוכחשו נמרצות בישראל - עסקות נשק ואמצעי לחימה (ר' מסגרת).

החונטה הצבאית של בורמה נהנית מתמיכתה של השכנה הגדולה סין, תמיכה שמקיימת הלכה למעשה את הדיקטטורה. יחד עם זאת, אי־אפשר להמעיט בתרומתם של אנשי העסקים הזרים למשטר; חלק ניכר מהכספים שהם מזרימים מגיע בסופו של דבר לחונטה ומתחזק את שלטון האיימים במקומות שבהם הוא נזקק למטבע זר. בין אנשי העסקים האלה לא נפקד גם מקומם של הישראלים. יתרה מזאת: אנשי העסקים גם מקבלים סיוע רשמי משגרירות ישראל ביאנגון.

גוסינסקי וגנגר קופצים לביקור

בורמה רחוקה מלהיות גן עדן למשקיעים: העוני המשווע של תושביה והשליטה המוחלטת של החונטה בכל תחומי הכלכלה יוצרים אקלים לא מפתה בעבור אנשי עסקים. למרות זאת, בשנים האחרונות פעלו במדינה אנשי עסקים ישראליים בתחומים מגוונים, החל בחקלאות, עבור באבני חן וכלה בנפט.

הדרך היחידה לעשות עסקים בבורמה היא באמצעות קשרים עם אנשי החונטה. הישראלים, מיותר לציין, הבינו זאת ולמדו איך ליצור את הקשרים הנדרשים.

לכבוד הגדול ביותר בין אנשי העסקים הישראלים זכו שניים: ולדימיר גוסינסקי, שותפו של עופר נמרודי ב"מעריב" ואיל תקשורת ברוסיה, ואריה גנגר, בעל השליטה ב"חיפה כימיקלים". בעוד ששליח האו"ם לבורמה, איברהים גאמבארי, התקשה בשבועיים האחרונים להיפגש עם בכירי החונטה - צמד אילי ההון (והחברים הקרובים) עשה זאת בקלות.

באוגוסט 2004 נחתו השניים בבורמה במטוסו הפרטי של גוסינסקי, במטרה להיפגש עם גורמים במשטר ומתוך הנחה כי בבורמה המיליה הפוליטי והעסקי מחוברים. הגורם הבכיר ביותר שעמם נפגשו היה ראש הממשלה דאז בכבודו ובעצמו, קין ניונט, שכיהן גם כראש המודיעין הצבאי. בפגישה נכח גם נציג רשמי של ישראל - השגריר ביאנגון באותה תקופה יעקב אברהמי.

לטענת גורמים שונים, במפגשים השונים של גנגר וגוסינסקי נדונה האפשרות לביצוע השקעות שונות בתחום התקשורת - תחום עסקיו העיקרי של גוסינסקי. הטענה הזאת קצת מוזרה: במדינה שבה אפילו הגישה לדואר האלקטרוני אסורה, קשה לראות סיטואציה שבה החונטה מוותרת על השליטה המוחלטת בכלי התקשורת.

גורמים אחרים טוענים כי הנסיבות שהביאו לפגישות כלל לא היו עסקיות, אם כי נדונו בהן גם עניינים עסקיים. גוסינסקי וגנגר, יש לציין, היו שניהם מקורבים ביותר לראש הממשלה דאז, אריאל שרון. גנגר אפילו נחשב לשליחו הלא רשמי של שרון לבית הלבן.

שני אנשי העסקים הישראלים התרשמו ממתינותו היחסית של ראש הממשלה, אולם לא ברור אם הביקור המסתורי הבשיל לכדי עסקות, אולי בשל מאבקי הכוח הפנימיים בבורמה: שבועות אחדים לאחר המפגש נעצר קין ניונט בפקודת "נאמבר וואן" (כינויו של הדיקטטור העומד בראש החונטה, סיניור־ג'נרל תאן שווה) והודח מתפקידו. תגובתו של גנגר רק מעבה את מעטה הערפל סביב הפגישה ותוצאותיה: גנגר, מסר דוברו, "אינו מוכן להגיב לגבי מגעים עסקיים ו/או עסקים שהוא קיים ו/או מקיים במדינות השונות". יועצו של גוסינסקי, ארנון פרלמן (ולשעבר יועץ התקשורת של שרון) סירב להגיב.

המסחר החסוי של טלרד

אחת החברות הישראליות שאינה חוסכת מאמצים להסתיר את פעילותה בבורמה היא טלרד, העוסקת בייצור ציוד תקשורת ובשיווקו. כור, בעלת השליטה (61%), נשלטה בידי משפחת ברונפמן ויונתן קולבר, עד שנמכרה במאי אשתקד לקונצרן אי.די.בי של נוחי דנקנר.

המרחק הגדול בין בורמה לישראל, בשילוב עם הנטייה הישראלית שלא להתעניין בעוולות שאינן קשורות ליהודים, הביא לכך שבשנות ה־90 חברות שהיו פעילות בבורמה לא טרחו להסתיר זאת, גם כשבעולם התעצמו הקולות שטענו שלא ראוי לסחור עם הדיקטטורה בשל הפרת זכויות האדם. בשנים 1995־1996, למשל, דיווחה התקשורת הישראלית על הסכם שהושג בין מנכ"ל כור דאז, בני גאון, ומנכ"ל טלרד דאז, בצלאל לוין, לבין משרד התקשורת הבורמזי, לאספקת מרכזיות טלפון בהיקף של כ־10 מיליון דולר. לוין אף התגאה בפני העיתונות כי עם השלמת הפרויקט יהיו רוב הקווים הספרתיים בבורמה מתוצרת טלרד. בשיאה של הידידות הגיעו לארץ נציגים של החונטה, שסיירו במפעל וסעדו לצד הישראלים בחדר האוכל. תמונותיהם של חברי המשלחת מבורמה אף עיטרו את המסדרונות בטלרד במשך תקופה ארוכה.

הפרסומים על פעילות טלרד בבורמה נעלמו מהתקשורת בשלהי 1996, קצת לפני שענק התקשורת נורטל רכש 20% מהחברה. בתאגיד הקנדי לא רצו להיות מזוהים עם הדיקטטורה, במיוחד על רקע המחאה בצפון אמריקה, שהצליחה לגרום לתאגידי ענק כפפסיקו וסוזוקי לחסל את עסקיהם שם. ככל שהקשר עם נורטל התהדק (ב־2000 הקימו נורטל וכור חברה משותפת), כך הקפידו בטלרד להצניע יותר את קשריהם עם החונטה.

"הייתה לטלרד שלוחה בבורמה", מספר דני אוחיון, אז יו"ר ועד העובדים והיום יו"ר מרחב השפלה בהסתדרות, "אבל עם הזמן הם הסתירו את זה כל הזמן. על בורמה הם אף פעם לא אהבו לדבר".

במה התבטאה ההסתרה?

"אף פעם לא הציגו את זה במצגות. היינו רואים את הפעילויות של החברה במקומות שונים, אבל את בורמה לא הציגו. יכול להיות שהם פחדו". גד נתן, לשעבר שגריר ישראל בבורמה, מאשר ומוסיף ש"לטלרד היה סניף בבורמה עשרים שנה, והוא נסגר ב־2000 בגלל נורטל והמדיניות הקנדית נגד עסקים עם בורמה".

אלא שהפעילות של טלרד בבורמה לא הופסקה, והחברה מוסיפה לפעול שם עד היום. בשיחה עם G הודה מנכ"ל החברה, יוסי בן־הרוש: "אנחנו עובדים שם די בחסוי".

למה?

"מכיוון שחלק מהמוצרים הם מוצרים שכביכול, מבחינה רשמית, יש לגביהם מגבלות של האמריקאים. אז זה די חסוי".

בהמשך פנה ל־G מנהל המכירות של טלרד בדרום מזרח אסיה, שהזדהה בשם עמוס וסירב לחשוף את שם משפחתו, וניסה לשנות את הרושם: "טלרד לא עובדת ישירות מול בורמה כבר בערך עשרים שנה", הוא אמר. כשעומת עם דברי המנכ"ל אמר עמוס ש"יש לנו סוכן בסינגפור שמפיץ את המוצרים שלנו ומוכר גם להם (...) אני לא יודע למי הוא מוכר בדיוק. אין לנו שקיפות לגבי מה שהוא עושה עם המוצרים".

השירותים של כור סחר

בהשוואה לחשאיות של טלרד, מפתיע לגלות כי חברה אחרת, "כור סחר", שהשתייכה עד לא מזמן לקונצרן כור, דווקא מתגאה בפעילותה בבורמה ואפילו בכך שהיא מציעה לחונטה הבורמזית שירותים בתחום הביטחון.

ב־2006 נמכרה כור סחר לדני בירן, אז נשיא כור ויו"ר מכתשים אגן, ולעובדי החברה. לפי הצהרותיה שלה, כור סחר מגלגלת מחזור עסקי שנתי של למעלה מ־100 מיליון דולר, ומחזיקה (לפי אתר האינטרנט שלה) נציגות בבורמה שאותה היא מגדירה כאחד מ"מיקומי מפתח אסטרטגיים". ה"שירותים" שמציע הסניף בינגון, לפי האתר, כוללים את תחומי החקלאות, התקשורת - וכן "הגנה וצבא". תחום זה, נאמר באתר, כולל אספקת "פתרונות מתקדמים" באמצעות שימוש "במוצרים הטובים ביותר של יצרנים ישראלים", וכן "פתרונות אינטגרטיביים לפריסה באוויר, בים וביבשה, המותאמים אישית כדי לענות על דרישות משימה ספציפיות".

הפעילות העסקית של חברות כמו טלרד וכור סחר אינה מקרית: שגרירות ישראל בינגון מעודדת חברות להשקיע במדינה. ב־2002, למשל, יזם השגריר דאז, יעקב אברהמי, כנס שאליו הזמין חברות ישראליות שהציגו את מרכולתן בפני מתעניינים מקומיים. בין השאר הופיעו שם נציגי טלרד, נציגי חברת התקשורת גילת לוויינים, וחברות הציוד החקלאי סולי תעשיות ועמיעד מערכות סינון.

ככל הידוע, לא נחתמו בעקבות הכנס עסקות, אך נוצרו קשרים: יצחק ליבליך, מנכ"ל סולי תעשיות, מספר כי בעקבות הסמינר יצר קשרים עם טייקון סינגפורי שנחשב למשקיע הגדול בבורמה בתחום התיירות. השניים הכינו תוכניות גדולות, אולם נתקעו בשלב המימוש. "הבעיה העיקרית שם היא להבטיח את ההשקעות שלך. השלטון יכול לעשות בגופים המסחריים מה שהוא רוצה. אין שם כלכלה חופשית".

וזה מה שהפריע לך?

"זה לא צריך להפריע לי. אם הייתי מוצא שם מקום להתחבר, הייתי מתחבר. אנחנו חברה שמחפשת רווחים, אני לא מתעסק בפוליטיקה. הפרטנר הסינגפורי שלי מחובר לאחת הפטמות המרכזיות של השלטון המרכזי, וקיבל מהם נכסים וזיכיונות על אתרי טבע פשוט מדהימים. הוא כנראה משלם להם בהתאם".

יש טענה שמוסרית אסור לעשות שם עסקים.

"אתה עולה על נקודה חשובה. המחשבה הזו בהחלט טרדה אותי, אף שלא הייתי אומר שבגלל זה לא עשינו שם עסקים. זה גם עלה מול השותף הסינגפורי".

ומה הוא אמר?

"הוא התחמק מזה, כי העסקים שלו שם הכניסו לו המון כסף, אני חושב שעשרות מיליונים. הוא הרוויח הרבה כסף ולא רצה לדבר על הסוגיות האלה".

אורי בן־יעקב הוא איש עסקים שמייצג את חיפה כימיקלים בבורמה. גם הוא נהנה מסיוע של השגרירות. "נפגשתי שם לפחות עם עשרה שרים, כדי לבדוק את פוטנציאל השוק וגם בעניין פרויקטים שאני מנסה להרים. המשטר הזה לא דמוני כמו שעושים אותו, ובשנים האחרונות חלו הרבה שינויים. השגריר היה משכמו ומעלה. הוא ליווה אותי בכל יום ויום. לא הייתה בקשה לבדוק לי משהו שהוא לא בדק, ולא הייתה פגישה עם שר שהוא לא נכח בה. זה נתן דחיפה עצומה".

משרד החוץ בתגובה: "שגרירות ישראל בינגון אכן מעודדת ומסייעת לאנשי עסקים ישראלים לעשות עסקים במיאנמאר, אבל רק עם גורמים מקומיים פרטיים. השגרירות לא מקדמת יחסים מסחריים עם גורמי ממשל במיאנמאר, ואין קשרים כאלה הן מצד גורמים ממשלתיים והן מצד גורמים ישראליים פרטיים. בנוסף, יחסי המסחר הפרטיים בין אנשי עסקים ישראלים לגורמים פרטיים מסייעים למצבם הכלכלי של כל אזרחי מיאנמאר"

אלברט משיח מלטש

לב לבייב זכה בשבוע שעבר לכותרות לא מחמיאות במיוחד: כתבת של "הסאנדיי טיימס" הבריטי תיארה כיצד המוכרת בחנות של לבייב בלונדון הציעה לה לרכוש תכשיטים המשובצים באבני חן שמקורן בבורמה. הביקורת הייתה חריפה במיוחד, שכן תעשיית אבני החן היא ממקורות ההכנסה העיקריים של הדיקטטורה.

דובריו של לבייב טענו בתגובה כי מדובר בתכשיטים בני עשרות שנים, אולם הכותרות מיהרו לתהות על קשריו עם החונטה. קשר ישראלי מובהק בהרבה לתעשיית אבני החן הבורמזית נותר לעומת זאת באפלה, ונחשף כאן לראשונה.

בעוד שבורמה היא יצואנית מרכזית של אבני חן מסוימות, הליטוש מתבצע במדינות השכנות. כאן נכנס לתמונה אלברט משיח, ממייסדי תעשיית אבני החן בישראל, לשעבר סגן נשיא הבורסה לאבני חן ויהלומים ו"יקיר תעשיית היהלומים" לשנת 1999. משיח, שמחזיק בחברה הפעילה במכרות יהלומים ובאבני חן ברוסיה ובזמביה, החליט בשנות ה־90 להיכנס גם לשוק הבורמזי, ולא נרתע משותפות עם הדיקטטורה הצבאית.

"עשינו איתם ג'וינט ונצ'ר", הוא מספר. "המטרה הייתה לתת להם את הטכנולוגיה שלנו, ובתמורה לקבל מהם אבני חן".

מה גרם לך להשקיע שם?

"הפוטנציאל שם עצום. ידענו שבורמה היא אחת המדינות המובילות בנושא של אבני חן, וידענו גם שהשכנים שלהם מנצלים אותם - הם הובילו את כל הליטוש לבנגקוק. ואז אמרנו שאולי נוכל להקים עם הממשל שותפות, ולהוביל את האבנים היפות אלינו. יותר משהפרה רצתה להיניק העגל רצה לינוק: הם מאוד רצו שניתן להם את העזרה כדי שהם יוכלו ללטש, כי הם היו אפס, ממש אפס, בתחום".

מומחים מהקבוצה של משיח הגיעו מישראל והדריכו את המקומיים, אולם בשלב מסוים, בשלהי שנות ה־90, החליט משיח לגנוז את הפרויקט, לא בשל לבטים מוסריים אלא משיקולים עסקיים: "בתמורה למה שעשינו חשבנו שנקבל מהם אבני חן. התברר שהם לא מבינים את זה. היינו איתם באלפי פגישות, הכנסנו לשם ציוד במיליוני דולרים, והשקענו שם משאבים וכספים, אבל בשלב מסוים ראיתי שאנחנו רק משקיעים ומשקיעים, ותכלס אין. אז אמרנו 'תודה רבה' וקיפלנו את הזנב. בגלל המשטר הצבאי לא ניתן לעשות שם עסקים. צבא זה צבא, והם רצו רק ליהנות. הם לא הבינו שהם צריכים גם לתת משהו, קיבינימט".

פגשת גם את "נאמבר וואן"?

"כן, בקלות. אין שום בעיה להגיע ל'נאמבר וואן'.היינו במסיבות, בקבלות פנים, הם היו לוקחים אותנו".

יחסים חמים נרקמו בין משיח ושותפיו לבריגדיר־גנרל דיוויד אייבל, אז השר לפיתוח כלכלי, ששמועות שונות גורסות כי הוא יהודי. אייבל, לפי פרסומים של עיתונאים בורמזים גולים, זכה לכינוי "מר 10 אחוז" בזכות מנהגו לקבל "עמלות" ממשקיעים זרים.

"הוא היה נפלא", אומר משיח, "היינו איתו ביחסים מצוינים. הדגישו שם כל הזמן שיש לו קשר ליהדות. הוא ניסה לעזור, אבל שמע, משטר צבאי זה דיזאסטר. הכול נעשה שם בצורה יפה, טובה ונעימה, אבל תוצאות כמו שאני אוהב - אין. הלך לנו שם הרבה מאוד כסף".

מנסיונך, יש ממש בכינוי של אייבל?

"אתה יודע אנגלית? אז 'נו קומנט'. אני לא יכול להיכנס יותר מדי לסיפורים של מה שהיה שם".

דינשטיין מחפש נפט

משיח אינו היחיד שניסה לעשות עסקים בבורמה, ובסופו של דבר גנז את הפעילות, ולא בגלל שיקולים מוסריים. בתחילת 1997, למשל, הייתה "דור אנרגיה", מקבוצת דנקנר, קרובה מאוד להקמת מפעל פטרוכימי במשותף עם החברה הממשלתית "מיאנמאר פטרוכימיקל אנטרפרייזס" (MPCE). הצדדים אפילו חתמו על מזכר הבנות, אולם בסופו של דבר המשא ומתן לא הבשיל להסכם.

הנפט הוא אחד הענפים המשמעותיים בבורמה, גם בשל רווחיותו לחונטה וגם בשל משמעותו האסטרטגית למדינה. הקשר המתחייב לחונטה לא הרתיע שני יזמים ישראלים נוספים מלהיכנס לשותפות עם החברה הממשלתית "מיאנמאר אויל אנד גאס אנטרפרייזס" (MOGE): צבי אלכסנדר, אביו של קובי אלכסנדר, ששימש בעבר מנכ"ל חברת הנפט הלאומית ועסק בחיפושי נפט ביעדים רבים בעולם; וד"ר צבי דינשטיין, לשעבר סגן שר האוצר, סגן שר הביטחון ויו"ר מכון הנפט, והיום יו"ר חברת הנדל"ן "דורות".

ב־1989, זמן קצר לאחר ההפגנות הגדולות נגד השלטון, שהסתיימו בטבח של עשרות אלפי אזרחים, קיבלו אלכסנדר ודינשטיין את הזיכיון לחיפוש נפט במדינה. עד היום, מספר דינשטיין, נערכו מספר קידוחי נפט וגז, וחלקם אף היו מבטיחים. "רק צריך לפתח את זה", הוא אומר. אלכסנדר נטש לא מזמן את העסק.

"קשה מאוד לפעול בבורמה", אומר דינשטיין, "בייחוד כיוון שיש מדינות שלא משתפות פעולה. קשה לקבל שירותים שקשורים בחיפושים: כשאתה עושה חיפושי דלק אתה צריך לקבל שירותי פיזיקה וגרביטציה וכל מיני שירותים שקודמים לקידוח עצמו. אחר כך אתה צריך גם קבלניות קידוחים - והרבה חברות מסרבות לעבוד בבורמה, חברות אמריקאיות ואנגליות במיוחד. לכן עובדים בעיקר עם חברות מהמזרח הרחוק".

דינשטיין עצמו לא מעוניין להביע דעה על זכויות האדם בבורמה או על אופיו של המשטר שעמו הוא שותף, כי "אני לא רוצה לסבך את עצמי". משיקולים עסקיים הוא מעוניין למכור את זכויותיו במדינה, בשל הקשיים שמלווים את העבודה, אבל הבעיה היא ש"הזכויות שלי שם מעורפלות כי ייתכן שבחילופי שלטון הן לא יוכרו, ואז תהיה פרובלמה. אנשים שקונים רוצים לדעת שזה יצוק בבטון משפטי. אני מקווה להגיע למצב שהזכויות יהיו ברורות".

דינשטיין, 81, עוד זכה להכיר את או נו, ראש הממשלה הבורמזי הראשון, שעמו רקם בן־גוריון את הידידות המיתולוגית. גם את גנרל נה ווין, שעמד בראש ההפיכה הצבאית ב־1962, הוא הכיר אישית. "כל הקושי", הוא אומר, "הוא שהשרים הם גנרלים, חלק מהפקידות היא פקידות צבאית, והם מתנהגים כמו צבא. זה מסובך מאוד לעשות איתם עסקים, אבל אין לי שום טענה אישית לאף אחד. ככה זה המבנה השלטוני".

העמותה למען בורמה

בשבוע שעבר, כשעוד נדמה היה שלהפגנות הנזירים יש סיכוי כלשהו, החליפו שני אנשי עסקים ישראלים, שפעילים בבורמה, דעות: "אולי אנחנו צריכים לתמוך בחונטה", אמר האחד. "החונטה תשלוט בכל מקרה", הרגיע אותו האחר, "זה רק עניין של כמה ימים".

מאחורי המשפטים הללו עומדת אמת מרירה גם לאנשי העסקים: כשעושים עסקים מול דיקטטורה צבאית, הפלת השלטון עלולה לפגוע בהם קשות. דורון לנדאו, למשל, ממתין כבר חודש לקונטיינרים של עץ טיק, כל אחד בשווי עשרות אלפי דולרים, שתקועים לאחר שהמפעל נסגר ועובדיו נשלחו לבתיהם. "אנחנו מתפללים בשבילכם ובשביל הטיק", אמר למנהל המפעל הבורמזי בטלפון כשפרצו המהומות. את העץ הזה, שנחשב למשובח בעולם, מספק לנדאו לחברת "עץ ועצה", שעושה ממנו פרקטים שנמכרים בישראל.

השותף של לנדאו הוא אחד הטייקונים הגדולים במדינה: טאי זה, צעיר בן 41 שמחזיק בחברת הסחר הגדולה במדינה ונחשב למקורב ל"נאמבר וואן" (דיווחים של בורמזים גולים גורסים כי הקרבה נולדה בשל יחסיו הרומנטיים עם בתו). עם או בלי קשר, החברה של טאי זה היא היחידה שלה רישיון לכריתת עצים בבורמה.

הקשר בין היזם הישראלי לטייקון הבורמזי נוצר לאחר שלנדאו ביקש מאחד השרים שעמם נפגש לקשר ביניהם. "הוא התקשר אליי למלון", מספר לנדאו, "ואמר, 'אני רוצה להזמין אותך אליי הביתה'. שלחו לי מרצדס שלקחה אותי. הבית שלו נראה כמו סוכנות מרצדס: עשרות מרצדסים שחורות עומדות בחניה".

לנדאו הוא כנראה הישראלי הפעיל ביותר בבורמה, ונראה שאין אף ישראלי אחר שהשקיע מאמצים רבים כמוהו בחדירה למדינה. לאחר ביקור תיירותי, שבמהלכו "התאהב" במקום, הוא החליט לנסות ליצור קשר עם אנשי עסקים מקומיים, אולם במשך קרוב לשנה הוא נתקל בעיקר בהתעלמות. "יום אחד אמרתי, 'אם זה לא ילך דרך אנשי העסקים, אלך דרך הממשלה'". כדי להרשים את הבורמזים הוא הקים עמותה ששמה Myanmar־Israel Business Association, ומינה את עצמו לנשיאה.

בנובמבר 2002 ארגן לנדאו את כנס היסוד במסעדה ברעננה. את פני הבאים קיבל סמל העמותה החדשה - דגלי בורמה וישראל מוצלבים, וד"ר בועז גנור, ראש המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי, נשא דברים (שלא כללו, כמובן, התייחסות לטרור שמפעילה החונטה). השגריר הבורמזי בישראל בירך גם הוא, ולנדאו סגר את שורת הנואמים: "אופטימיסט רואה הזדמנויות בכל בעיה או סכנה... אני אופטימיסט, ולפיכך מאמין שיש לנו הרבה הזדמנויות במיאנמאר. העושר של מינמאר במשאבים טבעיים ואנושיים הוא כמו אוצר אבוד שיכול למשוך משקיעים זרים".

עניין העמותה עבד הרבה מעבר לציפיות. הבורמזים, שרגילים לנידוי ולחרמות, התלהבו מהחיזור אחריהם, והעובדה המקרית ששם העמותה, MIBA, פירושו "הורים" בבורמזית, הפכה לגימיק יחצני יוצא דופן. לנדאו רואיין לעיתון המקומי (שנמצא בבעלות ובפיקוח החונטה, כמובן), והופיע בערוץ הטלוויזיה היחיד במדינה. "אנשים שם זיהו אותי, והיו אומרים לי ברחוב, 'מיבא, מיבא'. תמיד הייתי אומר לאנשים: 'שם, מדינה של 56 מיליון איש, כולם עושים לי כבוד. כשאני מגיע לארץ - אף אחד לא רואה אותי ממטר".

לנדאו הוזמן מספר פעמים לביקורים על חשבון הממשל, פגש שרים, פקידים ואנשי עסקים, והתרגל למנטליות המקומית השונה: השמלה המסורתית שלובשים גם אנשי עסקים, שרים במדים שחובה להביט בהם גם כשהעוזר שלהם מדבר, וגיהוקים קולניים במהלך פגישות. "כשהייתי אורח של הממשלה", הוא מספר, "לא נתנו לי לפתוח דלת לבד, לסחוב תיק. היו דברים שהגיעו ממש לריגוש. למשל, היה שבוע שלם שכשירדתי מהאוטו שמו לי דרגש, כדי שלא ארד יותר מדי. אתה מרגיש כמו איזה שיח' שכבש את העולם. ישבתי עם השותף שלי במסעדה והתחלנו להזיע, אז המדריך שלנו לקח מניפה גדולה ועשה לנו רוח, ולא עזר שביקשנו ממנו שיפסיק; הוא פשוט נפנף כל הארוחה".

מאז הוא מבקר בבורמה אחת לכמה חודשים. מלבד יבוא העץ הוא ביצע שם עסקים נוספים, ובימים אלה הוא מציע לחברות ישראליות לקנות רהיטים ממפעל בורמזי. את הטענות על כך שעסקיו מחזקים את המשטר הוא דוחה: "החרם פוגע באנשים הפשוטים. החזקים משיגים את הכסף שלהם גם בלעדיי - יש להם אוצרות טבע ביד. לחונטה יש מיליארדים רק ממכירות גז לתאילנד. אני לא עוסק בנשק או בדברים פוליטיים, אלא במשהו שמביא עבודה לאנשים. יש שם הרבה אנשים שתלויים בעבודה שבאה ממשקיעים זרים ואחרת לא יהיה להם מה לאכול".

"לא נהייתי מיליונר מבורמה", מבהיר לנדאו. את הרווח האמיתי הוא מקווה לראות בטווח הארוך, אז אולי תעבור המדינה דמוקרטיזציה, והניסיון שצבר בה ישתלם. בינתיים, במשטר הנוקשה יש גם יתרונות כלכליים - עץ הטיק, למשל, משובח כל־כך, לדברי לנדאו, בזכות אופיו של המשטר: העץ משביח עם השנים, ובמדינות אחרות קשה להשיג עצים מבוגרים מאחר שאנשים מרשים לעצמם לכרות אותם. בבורמה, לעומת זאת, הבעיה הזו לא קיימת: "רק החברה הממשלתית רשאית לכרות את העצים. האנשים מפחדים לכרות בעצמם, כי זה נגד החוק". ¿