ים המוות: כך נראית הקריסה הכלכלית של אזור ים המלח

את חדרי הטיפולים ואת מגרש החניה בחוף מינרל בלעו הבולענים, וכך גם את כביש הגישה אל חלק מיישובי ים המלח. צוק איתן והמשבר הכלכלי ברוסיה הביאו לצניחה של עשרות אחוזים במספר התיירים, ואם לא די בכך, תנועת החרם באירופה מאלצת את "אהבה" להעתיק את המפעל לתוך גבולות הקו הירוק. אזור ים המלח קורס, תמונת מצב

ים המלח / צילום: רפי קוץ
ים המלח / צילום: רפי קוץ

מעט השלטים בעברית והחום המעיק של ים המלח, אתר הספא הנטוש חוף מינרל של קיבוץ מצפה שלם נראה בדיוק כמו סט של סרט פוסט-אפוקליפטי. כפי שיודע כל מי שראה פעם סרט תיעודי על אימפריית המאיה או על האזור שבו שכן הכור הגרעיני בצ'רנוביל, הוואקום שנוצר כשאדם עוזב מקום יישוב, מתמלא במהירות על-ידי כוחות הטבע. במרכז אמריקה ובאוקראינה מטפסים ועצים כיסו במהירות את המבנים שנטושים. בים המלח אלו כוחות מדבריים - הצמחים קמלים, אבק כבד רובץ על המבנים וקרני השמש חסרות הרחמים צורבות את מה שנותר.

אתר מינרל נסגר לציבור ב-29 בדצמבר 2014 לאחר שבולען גדול, שיכול היה להכיל אוטובוס תיירים שלם, נפער במגרש החניה של האתר. הנטישה הייתה חפוזה: חברי הקיבוץ העמיסו את רוב חפצי הערך - ריהוט, מחשבים ומוצרי טיפוח ובגדים שנמכרו בחנות המשגשגת והחדשה באתר, ועזבו מהר. אף אחד לא רוצה להיעלם לתוך בטן האדמה, והאתר - כך הבינו פתאום כולם - חי על זמן שאול. לאט-לאט, או בבנג אחד גדול, יבוא יום שכל האתר ייבלע באדמה. אין כוח בעולם שיכול למנוע את התהליך.

אמנם עד ממש לאחרונה השתעשעו חברי קיבוץ מצפה שלם בתקווה שאולי האדמה אמרה את דברה והחליטה להניח למפעל חייהם, אבל לרוע מזלם, הבולען נותר רעב. ביום רביעי לפני שבועיים האדמה שוב פערה את פיה, והפעם היא לא הסתפקה באספלט של מגרש החניה אלא עיכלה לתוכה נתח נכבד מהגדר החיה שכבר החלה להתייבש, עוד חלק גדול ממגרש החניה, וגם שני קרוואנים ששימשו כמשרדים וכחדרי טיפולים. אחד מהם עומד כעת ביציבות יחסית על דופן הבולען, שעומקו מגיע לכ-20 מטרים. השני תלוי על בלימה בזווית של כמעט 45 מעלות כשחלק ממנו מרחף באוויר. עוד התקף תיאבון קל של האדמה, והוא יגלוש במורד או יתהפך ויתרסק.

גזבר הקיבוץ, חיים לוי, נראה על סף דמעות כשהוא מסייר באתר הנטוש. עד לפני חצי שנה היו מגיעים לפה מדי יום כאלפיים מבקרים, רובם תיירים. הם היו מורחים את גופם בבוץ, טובלים בים ומשאירים בקופת הקיבוץ סכומים נאים. הרווח השנתי של מצפה שלם מהפעלת האתר עמד על לא פחות מארבעה מיליון שקלים.

לוי מסתכל בדממה בלוח המחיק של סידור העבודה שהתאריך האחרון המופיע בו הוא שבת, ה-3 בינואר. לאחר מכן, כשהוא מתהלך ליד מבנה חדש בעלות של עשרה מיליון שקלים שנבנה במינרל רק לפני שנה, הוא נאנח. "זה כמו אבל לראות את מה שקורה כאן. הייתה לנו כאן חנות של מוצרי 'אהבה' וחנות מזכרות. את המסעדה שאמורה הייתה להיבנות בצמוד אליהן, עדיין לא הספקנו לבנות", הוא אומר.

קיראו עוד ב"גלובס"


לאחר מכן, כשהוא נשען על מעקה המרפסת המשקיפה אל ים המלח, הוא אוסף את עצמו. "כשפתחנו את האתר ב-1995, הים היה פה", הוא מצביע על מקלחות חוף שממוקמות במרחק כמה עשרות מטרים מאיתנו, "כיום, קו החוף נמצא 250 מטר מזרחה. מפעלי ים המלח הישראליים והירדניים אחראים על 30% מהתייבשות ים המלח, שגורמת לבולענים להיווצר. השאר זה בגלל שבירדן אין זרימה של מים כי הם מנותבים למוביל הארצי".

כביש עוקף בולען

התגברות הופעת הבולענים בכמה אזורים לאורך חופי ים המלח היא האיום הנוכחי המשמעותי ביותר על כלכלת האזור. לצד הפגיעה שספג מצפה שלם, מתמודד גם קיבוץ עין גדי - כמה עשרות קילומטרים דרומה - עם בעיות דומות. כבר לפני שנים ננטשו כ-70% ממטעי התמרים שלו בשל הבולענים, וגם חניון הלילה של הקיבוץ ננטש כבר לפני שנים ארוכות כשלילה אחד נפער בו בולען בקוטר 100 מטרים.

המקרה האחרון הגיע בפברואר האחרון, כשהקיבוץ נאלץ לנטוש גם את החניון שלו שבו הייתה גם רצועת החוף הציבורית היחידה לאורך חופי ים המלח. יחד עמה, ננטשו מרכז מבקרים, מסעדה, אתר קמפינג ותחנת דלק. רק בשנה האחרונה השקיע הקיבוץ באזור כ-4.5 מיליון שקלים, שירדו לטמיון יחד עם הכנסות שנתיות של כ-12 מיליון שקלים שהניבו בתי העסק שבחניון. הנזק המצטבר לקיבוץ, שכולל גם את אובדן מטעי התמרים, מוערך בכ-100 מיליון שקלים.

בנוסף, בולען שהופיע בתחילת החורף בכביש 90 ורק במזל לא גרם לאסון, הביא לסגירת עורק החיים של כל יישובי ים המלח ולסלילת נתיב חלופי שעוקף את האזור המועד לבליעה. עם זאת, גם כעת, יותר מחצי שנה לאחר סגירת הכביש ותחילת העבודות על המעקף, העבודה לא הושלמה. בעוד הטרקטורים הופכים את הקרקע ומהדקים אותה, מנותבת התנועה בצורה חד סטרית: פעם לצפון, ופעם לדרום. הדרך מעין גדי לירושלים הוארכה מ-50 דקות לכשעה וחצי, ותושבי האזור חוששים שהתובנה שבאזור עומדים בפקקים, תחלחל בקרוב לציבור בישראל ותגרום ל-400 אלף התיירים שמבקרים באזור מדי שנה, להדיר ממנו את רגליהם ולגרום כך לכלכלה המקומית לקרוס אף יותר.

"זה נזק כלכלי עצום, אבל זה מעבר לזה", אומר הגיאולוג וחבר קיבוץ עין גדי, אלי רז, שחוקר את הבולענים באזור זה עשרות שנים. "הדימוי של התמר קושר את האדם למורשת וצריך לדעת שיש השפעה קשה על האוכלוסייה המקומית באזור הופעת הבולענים".

בולען, מסביר רז, הוא קריסה של פני השטח שלא הייתה אפשרית אילולא היה נוצר מתחתיה גירעון בנפח. "בגלל ירידת מפלס ים המלח, יש כל מיני שינויים הידרו-גיאולוגיים בתת הקרקע שבה נפגשים מי תהום שבאים ממערב עם מי ים המלח שבאים ממזרח. מי התהום הרבה יותר קלים, וכל עוד מפלס ים המלח היה גבוה, הוא מנע גישה של מי תהום אל המלח וכך גם על פני השטח. לימים, כאשר מפלס ים המלח ירד, מי התהום תפסו את מקומם בשכבת המלח שבה הם היו קודם לכן, וכשנוצר מגע בין שכבת המלח למי התהום, נוצרה המסה שגרמה לגירעון בנפח ואז לקריסות".

התופעה, אומר רז, צפויה להימשך ואף להתגבר לאורך רצועת המלח. כיום, לדבריו, קיימים לאורך חופי ים המלח בין 4,000 ל-5,000 בולענים, כאשר בין 300 ל-400 מתווספים מדי שנה. "בנקודת הזמן הנוכחית, הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לברוח מהבולענים, כלומר לעשות סקרים וסטטיסטיקות ולנסות לנבא היכן הם יצוצו", הוא אומר. "הבעיה היא שרצועת הבולענים מתרחבת כל הזמן".

התגברות התופעה, האפקט הקשה שלה על כלכלת האזור והעובדה שבטווח הזמן המיידי לא ניתן לעשות דבר נגדה, רק הדגישו מצוקות אחרות של האזור דליל האוכלוסין.

ודווקא עכשיו בא החרם

אובדן חוף מינרל וההכנסות הנאות שלו אינו הבעיה היחידה של מצפה שלם. הבעיה השנייה היא החרם המתגבש בלא מעט מדינות אירופאיות, שמשפיע בין היתר על מוצרי המותג "אהבה", שהקיבוץ מחזיק ב-30% מהבעלות עליו.

לעת עתה, האוטובוסים ממשיכים להגיע למפעל שנמצא למרגלות הקיבוץ. התיירים שיורדים מהם נכנסים לחנות המפעל הממוזגת היטב, משקיפים בעניין על פס הייצור הצמוד דרך חלון גדול ואז מותקפים על-ידי אנשי מכירות נמרצים שמציגים להם מגוון עצום של מוצרי טיפוח שהופקו מהמינרלים של ים המלח. אם השכנוע הראשוני לא עוזר, הם מנותבים לחדר אחורי וחשוך, שבו הם מצטווים לשבת מול שני מסכי טלוויזיה ולצפות בסרטון תדמית על מורשת החברה. "מוצרי אהבה", נאמר בו, "נשלחים מהמפעל ליותר משלושים מדינות ברחבי העולם כשהם נושאים איתם מסר אהבה, בריאות ויופי".

אלא שבאירופה כנראה לא לגמרי משוכנעים ש"אהבה" נושאת איתה מסר של אהבה, בריאות ויופי. לדידם של מתנגדי הכיבוש הישראלי מספיק שמוצרי החברה מיוצרים בשטחים כדי שמוצריה יעבירו דווקא מסר הפוך. הפרופיל הציבורי הגבוה של החברה הפך אותה בשנים האחרונות לאחד היעדים של תנועת ה-BDS ומול חנויותיה במדינות מסויימות באירופה אף נערכו הפגנות.

החמרת מצבה המדיני של ישראל והתגברות הקריאות להחרים את מוצריה, הביאו את קברניטי אהבה להחליט על העתקת המפעל לתחומי הקו הירוק. ההסכמים עדיין לא נחתמו, אבל המתווה ברור: בתוך שנתיים יעבור פס הייצור של אהבה לאזור קיבוץ עין גדי בהשקעה של כ-20 מיליון שקלים. שליש מהעלות, תיפול על קיבוץ מצפה שלם.

"זה ששני הדברים האלו הגיעו ביחד - הסגירה של מינרל וההחלטה להזיז את המפעל - די שבר פה אנשים", אומר הגזבר לוי. "עד דצמבר המצב פה היה מצוין. היינו בקטע של הרחבה ושל הבאת בנים חוזרים, וכרגע הכול נמצא בסימן שאלה. נכון לעכשיו, רק שניים מתוך חמישה הבנים החוזרים שחשבו לבוא הנה אומרים שהם באמת יעשו את זה. במינרל עבדו 20 איש, מתוכם 12 מהקיבוץ, ועכשיו חלקם הגדול מובטלים. בנוסף, יש לנו עוד הלוואות של חמישה מיליון שקלים להחזיר על הפיתוח של מינרל. את ההלוואות הבנקאיות אנחנו פורעים וחלק אחר מהן הצלחנו לפרוס, אבל זה מייבש.

"מה שקורה עכשיו זה שאנחנו בודקים מה עושים עם הנושא של הביטוח. אף גוף פרטי לא הסכים לבטח את האתר כי הבולענים הם לא נזק טבע אלא מעשה ידי אדם, כך שאנחנו בהתכתבויות עם הממשלה ועם האוצר כדי שהמדינה תכיר באחריותה לעניין, אבל נכון לעכשיו לא קורה פה כלום".

לעת עתה, רק ענף התמרים (800 דונמים שאינם מאויימים על-ידי בולענים) מכניס כסף למצפה שלם. כדי שהקיבוץ ישרוד, סבור לוי, עליו לפתח אתר תיירות חלופי. עם זאת, פיתוח של אתר כזה תלוי בקבלת האישורים הנדרשים, בהשקעה כספית מסיבית ובעיקר בהמתנה של כמה וכמה שנים עד שהוא יושלם. עד אז, תושבי הקיבוץ נושכים שפתיים. "מצב החברים לא פשוט", כך לוי, "זה מרכז החיים שלנו וקשה לאנשים לקום וללכת, שלא לדבר על למצוא עבודה במקום אחר. במקביל, גם פה אין עבודה. פשוט אין מקומות עבודה אחרים באזור. עד שלא נפתח משהו חדש, גם לא יהיו".

הרוסים מהדקים חגורות

בדרך ממצפה שלם לאזור המלונות בעין בוקק, מספק עדר של כמה עשרות יעלים שחוצים את כביש 90 תזכורת חיננית לייחודיות של האזור. אולם דווקא בגלל הייחודיות הזאת, מרגישים המלונאים שבאזור שהמדינה נטשה אותם. "יש לנו פה פנינת טבע שאין כמוה בעולם, השקענו מאמצים עצומים לשווק אותה, אבל נראה שאת המדינה זה לא מעניין ולה אין כוונה להשקיע בשיווק רציני של מה שיש לנו פה", אומר נחמיה בן פורת, שמנהל את מלון לוט בעין בוקק ועד לפני שבוע כיהן כיו"ר התאחדות מלונות ים המלח.

הוא מצביע על שילוב של שתי בעיות - האחת מקומית (צוק איתן), השנייה בינלאומית (המשבר הכלכלי ברוסיה) - אשר פגעו השנה בתעשיית התיירות באזור, והשיפור במצב אינו נראה לעין. נכון לעכשיו סובל האזור מירידה של 5% במספר הלינות לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה, ומ-10% לעומת 2013.

האפקט הרוסי מורגש במיוחד: אזור המלונות שנהנה בשנים קודמות מנהירה מרשימה של תיירים מרוסיה (כ-330 אלף לינות ב-2013 לעומת כ-110 אלף לינות של תיירים מגרמניה, הקבוצה השנייה בגודלה), חווה השנה צניחה של 40% במספר התיירים מהמדינה. הפלישה לאוקראינה, שהביאה בעקבותיה להטלת סנקציות ואז לצניחה של עשרות אחוזים בשער הרובל, גרמה לרוסים להדק חגורות.

"לא הייתה שום תגובה ממשלתית לשני האירועים הללו", מלין בן פורת. "אלו דברים שרק מדינה יכולה להזיז ולדחוף, כי השוק החופשי לא יכול להניע לבד תהליכים גדולים כאלה. תראה למשל מה היה במצרים. התיירות שם נפגעה קשה בגלל גלים של טרור ובגלל חוסר היציבות של המהפכה, ומה שהם עשו זה השקעה מסיבית בשיווק, שגרמה לכך שהתיירות לא רק התאוששה אלא גם עלתה. פה זה לא קורה, ולא ברור לי למה".

מעבר לכך, קובל בן פורת על כך שלמרות הירידה במספר התיירים המגיעים לאזור, המדינה ממשיכה להעמיס על המלונאים עלויות אדירות (הם, למשל, משלמים 5 מיליון שקלים בשנה על תחזוק הסוללה שמונעת את עליית פני הים) ובמקביל אינה מסייעת להכשרת אנשי צוות, מה שגורם לירידה ברמת השירות. "כשיש לך כל שנתיים מלחמה, שגורמת לירידה גדולה במספר הלינות, וכשכל שלוש שנים אתה צריך להגביה את הסוללה, אתה חייב לגבות אלף שקל ללילה", כך בן פורת. "אין לי דרך אחרת לממן את ההוצאות הללו".

תסכול דומה נשמע גם מפיו של ראש המועצה המקומית תמר, דב ליטבינוף. בשבוע שעבר, ליטבינוף שנמצא בתפקידו כבר 11 שנים, עלה לירושלים לדיון דחוף בנושא נזקי הבולענים שנערך בוועדת הפנים של הכנסת. "הבאתי איתי לדיון פרוטוקול של הוועדה לביקורת המדינה מ-2009 ואחר כך מ-2011 לגבי החלטות שהתקבלו בקשר לעניין הזה ופשוט לא בוצעו", הוא נאנח.

גם הפעם אין לו תקוות מרחיקות לכת מהממשלה או מהכנסת: "למרות שביקשתי את זה במשך השנים שוב ושוב, אין אף גוף שלוקח על עצמו לרכז את הטיפול באזור הזה, וככה זה נראה. אני מתעסק פה עם משרד התשתיות ועם משרד החקלאות ועם המשרד לפיתוח הנגב והגליל ועם משרד התיירות והפנים ואי אפשר להניע ככה תהליכים. לדיון הזה בוועדת הפנים הוזמנו מנכ"ל משרד התיירות וסמנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה, ושניהם בכלל לא הגיעו. זו רמת הרצינות. איך זה לא יתסכל אותך?".

בהיעדר פתרון לשקיעת הקרקע ולבעיות היסודיות האחרות של האזור, ליטבינוף - שדווקא מגדיר את עצמו כאדם אופטימי - מתוסכל מהקצב האיטי שבו מתנהלות העבודות במעקף של כביש 90, ומדבר על כך שהממשלה חייבת לקבל החלטות על פיתוח האזור וליצור בו מקומות עבודה שיביאו אליו אוכלוסייה חדשה. "אנחנו חייבים פה מענקים בשביל לפתח תעשייה", הוא אומר, "כי בלי קליטה של אנשים, ברור לגמרי שהאזור הזה ימות. המבוגרים לא יחזיקו אותו".

כשהוא נשאל על הסוגיה הגדולה שעל הפרק - ירידת מפלס ים המלח, שמחמירה והולכת עם השנים, הוא דווקא מצהיר על פסימיות. "ים המלח מתרחק פה ב-1.20 מטר לשנה וזה רק ילך ויחמיר", הוא אומר בכאב. "מה שצריך לעשות זה להתפיל מי ים בים התיכון, להזרים אותם לכנרת ומשם לירדנים ולירדן הדרומי שיוביל אותם לים המלח. זה יפתח את התיירות, את שיתוף הפעולה עם הירדנים ועם הפלסטינים ומה לא, אבל כששרים באים לשנה-שנתיים, אין להם עניין להיכנס לפרויקטים ארוכי טווח. השורה התחתונה היא שבמקום שנהיה חלון הראווה של מדינת ישראל, הופכים אותנו לחצר האחורית שלה".