הנקראות ביותר

35 שנה לפינוי ימית: ליאת רון חוזרת אל הפצע המשפחתי

ההודעה על הפינוי באפריל 82'. חוסר הוודאות. המתח. המריבות במשפחה. השופלים. המעבר. קשיי ההסתגלות. והפצע שנפתח מחדש ■ חזרה לימים הגורליים ההם

חבל ימית / צילום: לע"מ - טלאור בני
חבל ימית / צילום: לע"מ - טלאור בני

חשבתי שהוא ישן. אבא שכב על ספת הקטיפה בצבע בז' בסלון, שהייתה חלק מהריהוט שנקנה לא מזמן לבית החדש בעומר. גופו הארוך בלט ממנה במכנסיים קצרים ובגופייה לבנה, ידיו רפויות לצדדים, עיניו עצומות.

שעת צהריים. חזרתי מיום לימודים שגרתי ב"אשל הנשיא" - חטיבת ביניים ותיכון חקלאי, סמוך לקיבוץ משמר הנגב. 45 דקות נסיעה באוטובוס. למדתי שם שנה גם כשגרנו ב"מרכז אבשלום", יישוב ייעודי לעובדי ציבור, שריכז אליו את אלה שלא הצליחו להתקבל למושבים של חבל ימית (במקרה של המשפחה שלנו, בגלל גילו המופלג של אבא. הוא היה אז בן 40, קשיש במונחים של מושביניקים מפריחי שממה). המושבניקים, רובם יוצאי קיבוצים, היו המיוחסים. אנחנו נדחקנו לתחתית שרשרת המזון של פיתחת רפיח, נחותים אפילו מה"ימיתניקים" העירוניים.

ההורים שילמו לא מעט כדי לקחת חלק בפעילויות התרבות הענפות של מושב שדות הסמוך - תהלוכת הטרקטורים המקושטים בשבועות; הזיקוקים והופעת הסולו של רוחל'ה הכוכבת ביום העצמאות; ההרקדות במגרש הכדורסל. הלכתי כי אמא אמרה שצריך, אבל אף פעם לא הרגשתי שייכת, תמיד קצת בצד. בצילום המשותף האחרון של חברי המושב, על גג בית העם, לא הכניסו אותנו לתמונה.

"אבא, קום!"

הנחתי את תיק הגב על הכיסא ליד הדלת, מתחת למדף שעליו עמד טלפון החוגה הלבן. מה פתאום אבא ישן בשעה שתיים בסלון. "אבא קום", אמרתי לו, "לך לישון במיטה". הוא לא ענה. בדרך כלל נחר בקול. אחותי הגדולה השקתה עציצים בבית. שמעתי אותה ממלאה מים בכד הפלסטיק השקוף. "אבא קום, אבא".

זה קרה בתחילת שנת הלימודים, חצי שנה אחרי הפינוי, שלוש שנים מאז שהתנפחו לו הרגליים פתאום בלי סיבה, והוא התחיל לגרוב גרביים אלסטיים במצוות הרופא - גם על הרגל שעליה צלע בגלל פציעה ישנה בתאונה, כשיצא לעבודה בבסיס חיל האוויר "איתם", שם עבד כמסגר.

זה קרה שנה מאז שהתגלה שהלב שלו חולה, שלושה שבועות אחרי שעבר ניתוח לב פתוח בהדסה, ניתוח שנחשב אז לשיא הטכנולוגיה. זה קרה פתאום, כאילו מישהו ארב לי בפינה חשוכה עם נבוט, אף על פי שהיו כל-כך הרבה תמרורי אזהרה מקדימים שהיו צריכים להכין אותי לזה, לרכך את החבטה הקשה. הייתי עיוורת אליהם.

הוא היה אזרח עובד צה"ל עם משכורת צנועה מדי, אפילו יחסית לזו של אמא, מורה בבית הספר היסודי "אבשלום" ע"ש אבשלום פיינברג, גיבור ניל"י שנרצח על אחת הדיונות באזור. מספרים, שמגלעיני התמרים המתוקים שהיו בכיסו כצידה לדרך, צמח "דקל אבשלום", שתחתיו נמצאה גופתו. דמיינתי אותו רוכב מולי בזקן וכאפייה בחום המדבר, בדרכו למצרים, דמותו מטושטשת מההבל החם שיצר המפגש בין השמש החזקה והחול הלבן.

"אבא קום", צעקתי כשניסיתי לטלטל את גופו ולהפר את הרוגע הבלתי נתפס שבו היה שרוי. נגעתי בידו ונרתעתי אחורה. לעור שלו היה מגע של גומי, בלון בלי אוויר. את הרגעים, השעות, הימים והחודשים אחר כך אני זוכרת במעורפל. איך ריחפתי לשכנים וצעקתי ודפקתי בדלת, והם לא פתחו אף על פי שהיו בבית. איך הלכתי לשכנים אחרים, שגרו כמה בתים מאיתנו, וכנראה אמרתי שאבא מת והתעלפתי. איך התיישבתי על השביל המוביל לבית החדש שלנו בעומר, זה שההורים קנו בכספי הפיצויים שקיבלנו מהמדינה, שבגללם הילדים בכיתה קראו לי בלעג מיליונרית (אף על פי שהסכום שקיבלנו הספיק בקושי לבית צנוע וריהוט). איך אמא חזרה מבית הספר ורצה פנימה בצעקות שבר, חולפת על פניי. איך התעלפתי שוב.

יש דברים שאני לא זוכרת, ושרק הזכירו לי אותם מאוחר יותר: האמבולנס, הניסיון להחיות אותו במשך שעה שנמסה באוויר הצהריים. הכול כתם אחד גדול, עיסת זמן, גוש שישב לי בגרון במשך שנים וסתם את הבכי.

להגיד שהיה שם גן עדן? 

הזיכרון שלי לא עמד בעומס. באותו הרגע שבו הבנתי שאבא מת הוא נדחק לתחתית ההכרה, מקפל לתוכו את שבע השנים שבהן גרנו בחבל ימית, את אובדן הבית, אובדן הביטחון, אובדן המשפחה שלי. התמודדתי עם כל זה, בצעדים קטנים של הליכה קדימה ונסיגות כואבות לאחור, בשנים של טיפול פסיכולוגי, שהפך למלאכת הדבקת פיסה אל פיסה, כמו כד עתיק שנשבר לרסיסים הפזורים באדמה ובסבלנות אין-קץ צריך לסנן אותה, לאסוף אותם אחד לאחד ולהרכיב לכלי שאף פעם לא יהיה שלם, גם אם כל חלקיו יימצאו.

מחקתי פנים של ילדים שאיתם גדלתי, שמות, מקומות, כאילו שופל ענקי - כמו השופלים שראיתי בטלוויזיה הורסים את בתי הרעפים האדומים של שדות - רמס כל מה שיכול היה להחיות את התקופה ההיא בתוכי. כשהקליפה הקשה שערמתי מעל והידקתי חזק, כדי שהשברים לא יפצעו לי עוד את הנשמה החבולה גם ככה, נסדקה לאט-לאט, התחילו להופיע הבזקי תמונות, בעיקר בלילה, בחלומות:

הפעם הראשונה שראיתי את החוף, המים הצלולים, הדקלים כפי שנראו מחלון הפיז'ו הישנה, ספוגת ריח עשן הנובלס של אבא, אחרי נסיעה מתישה מבאר שבע; ארטיק הלימון שקנינו, אחי ואני, במזנון של הג'ינג'י, שהיה בעצם אוטובוס שעמד על החוף; הקרוואן שבו גרנו שלושה ילדים בחדר, עם רצפת הלינולאום הכחולה; עץ התות הגדול שליד בית הספר; הנקטרינות שהיינו קוטפים בלי רשות בדרך לים עם האופניים; הקניות בשבת עם אבא בחאן יונס וברפיח; הכדורים המתוקים, הקטנים, הטבולים בדבש, שהיינו מביאים משם הביתה; התה הרותח שמזגו הבדואים לכוסות זכוכית קטנות באוהל ליד מטע המנגו מאחורי המושב; כלב הזאב המפחיד שנשך אותי בישבן וקרע לי את המכנסיים כשחילקתי עיתונים, צרורים בגומייה, שהיו מגיעים באוטובוס האחרון למושב (הייתי מניחה אחד ליד המקלט של כל "רביעייה", כינוי לארבעה בתים סמוכים זה לזה); טעמו של סלט ה"לקס" (סלט דגים במיונז, דחוס בפיתה), שקנינו במכולת של אברום לארוחת הצהריים הראשונה שלנו, אחרי שהפועלים פרקו את הארגזים מהמשאית.

להגיד שהיה שם גן עדן? בפרספקטיבה של 35 שנים, ממרומי הניסיון והגיל, פיסת הטבע של חבל ימית הייתה קסומה, בתולית, יפה בצורה בלתי רגילה, אבל לא גן עדן. גן עדן צריך להיות מקום נטול קושי, מתח וכאב, לא רק מחווה אלוהית אסתטית.

השנים האחרונות היו יותר גיהינום. מהיום שבו נחתם הסכם השלום עם מצרים, כשהתחילו לדבר מסביבי על "פינוי", על "החזרת שטחים". אלה היו מונחים שלא הבנתי מה המשמעות שלהם, רק הרגשתי שמדובר במילים מאוד מסוכנות, שגורמות להורים להיות מאוד מודאגים ולמורים בבית הספר להרצין בשיעורי חברה כששוחחנו על "המצב". ואז ההצבעה בכנסת על הפינוי, שראיתי בטלוויזיה מרוחקת, מהחצר של חברה שלי, שם שיחקנו בדיוק במשהו, ושמעתי אנשים צועקים צעקות שבר מסביב.

היה מתח בבית, כשההורים התלבטו לאן לעבור. להתחיל מחדש בזיכרון יעקב? או לעבור לעומר, הקרובה לעיר הולדתי באר שבע? אני זוכרת את החישובים: לאיזה מהאופציות יספיקו כספי הפיצויים. נדמה לי שהם אפילו שאלו אותי ואת אחי ואחותי לאן אנחנו מעדיפים לעבור, והודעתי חד משמעית שאני לא עוברת לשום מקום, כי צריך "לעצור את הנסיגה מסיני", כמו שהיה כתוב לי על הסווטשרט שלבשתי בהפגנות של "נוער התחייה" - וכמו שנאמה גאולה כהן, שנדמתה בעיניי אז כסוג של נביאה שתוכל לבטל את רוע הגזירה, אני נשארת בבית וזהו. המבט החצי כועס - חצי עצוב של אמא, שכרעה תחת חוסר הוודאות, הבלבול והדאגה לאבא, שהתקשה לנשום וגרב גרביים אלסטיים - עדיין נעוץ בי.

ההורים רבו הרבה והיו חסרי סבלנות אליי. אבא היה חלש, אמא עצבנית, אף על פי שדווקא אז, בתוך הביצה הטובענית הזו שלא ידעתי איך לצוף בה, נזקקתי להם יותר מתמיד. זה היה חור שחור שהלך, וגדל והתעצם, ושאב את כולנו לתוכו: מצד אחד הייתה תקווה שיום אחד מישהו יתעשת ויבטל את הפינוי, כי דבר כזה לא נעשה אף פעם במדינת ישראל, אבל היה צורך להיערך לשעת השי"ן אם תבוא, כדי לא להישאר תלויים לגמרי באוויר.

השעון תקתק לאחור. מועד הפינוי שנקבע: 25 באפריל 82'. ההורים מצאו בית בעומר ולקחו אותנו לראות אותו. לא הסכמתי לצאת מהאוטו. אף אחד לא יכפה עליי לעבור דירה. גם לא מנחם בגין הרשע הזה, שההורים שלי כל-כך העריצו עד שהסתובב לו הראש. אמרו לנו בסוף מארס שאנחנו עוברים עוד מעט ושלא נישאר עד הרגע האחרון.

זאת הייתה תקופה איומה. פרידה ארוכה וקשה מילדות, מהתמימות שאיכשהו הכול יהיה בסדר. טקס פרידה של המושב, עם בכי של המבוגרים מסביב, פרידה מהשבילים, מהקרוואן של השומר מול המוסך, מהבית על העץ בחורשת האורנים שבחורף היינו אוספים ביניהם אורניות, מהבור שבו החבאתי כל מיני חפצים כדי שאמצא אותם כשאהיה מבוגרת וידעתי שזה כבר לא יקרה. המזכרות הקטנות שלקחתי בשקית, עלי האשל המלוחים, אבנים, קצת חול.

והיה הרגע האחרון ההוא, שבו ראיתי את הבית שלנו, ה"וילה" הטרומית היחסית מרווחת, שהחליפה את המבנה הנייד, עם המרצפות האדומות והאפורות בחצר, שעליה נחו ג'ורג' וסנופי, הכלבים שגידלנו בצל כי אסור היה להכניס אותם הביתה והדלת האף פעם לא נעולה. מבט רטוב מדמעות, שמאותו הרגע התמעטו, ושאחרי מותו של אבא יבשו לגמרי.

כשאחי ואני כבר היינו בעומר עם המינימום ההכרחי, אמא ואבא היו מתחלפים ביניהם ונסעו הלוך ושוב לבית הישן. אחותי עזרה באריזה, כי אבא כבר לא היה מסוגל לזוז כמעט. מי שהחליט לבצע את הפינוי באפריל לא לקח בחשבון את הקושי הנורא שחוו חלק גדול מהילדים, שנקלטו במסגרות החינוך לקראת סוף שנת הלימודים. לי כאמור היה מזל להמשיך באותו בית ספר. אחי הקטן, בן התשע, חווה משבר על משבר, כשנאלץ להתמודד עם כיתה חדשה, בסביבה חדשה ועם סטיגמה של משפחה שסחטה את המדינה כמו כל "המפונים".

ההרס, הניכור והזעם: 35 שנה לפינוי חבל ימית בסיני

loading

לקבל על עצמך גם את מה שפוגע בך

את הפינוי עצמו - את החיילים, הכלובים, הזרנוקים, את צחי הנגבי מתבצר על האנדרטה של ימית (שעליה אהבתי לטפס ולהסתכל על העיר מלמעלה, ולמצוא בין הגגות את זה העגול של בית הכנסת של הרב אריאל, שם חגגנו לבנים בכיתה בר מצווה משותף) - ראיתי בתמונות שחור-לבן בטלוויזיה בעומר, בחתיכות. בדיעבד, אני מודה להורים שחסכו ממני את המראות שהיו בלתי אפשריים לעיכול גם מאחורי מסך הזכוכית של הטלוויזיה. ילדים לא צריכים להתמודד עם מראות כאלה, עם תלישה פיזית של חתיכת חיים, כאב של ניתוח מסובך בלי הרדמה. את התובנה הזו ניסיתי להעביר למתיישבי גוש קטיף, כשהתראיינתי בתקשורת לפני ההתנתקות והתחננתי שיוציאו משם את הילדים. הם עצמם סירבו להיפגש איתי.

זאת גם הסיבה שב-2004, כשנה לפני ההתנתקות, הצטרפתי למערך ההכנה המנטלית של צה"ל, שריכז הפסיכולוג של אוגדת עזה דאז, רס"ן יותם אמיתי. היה חשוב לי לספר לחיילים שהמפונים אינם גושי בשר שצריך לשנע ממקום למקום, אלא אנשים שעוברים סבל בלתי נתפס. סיפרתי שוב ושוב על המשפחה שלי שהתפרקה לחתיכות, על משפחות מפונים אחרות שעברו גירושים, ניסיונות התאבדות, אשפוזים פסיכיאטרים.

החיילים הבינו ועשו עבודת קודש ברגישות ובהכלה כלפי המפונים. המדינה פחות. כשזומנתי להעיד בוועדת החקירה הממלכתית, שאלתי איך יכול להיות שחזרו על אותן טעויות ביורוקרטיות: חוסר ודאות לגבי הפיצויים, תקופת המתנה מורטת עצבים, פתרונות קהילתיים בעייתיים.

מהצד השני, גם למתיישבים בגוש קטיף, שמכנים את עצמם "מגורשים", הייתה אחריות לבעיות שצצו אחרי הפינוי. רובם סירבו להתכונן לקראתו אף שכבר היה תקדים של החזרת שטחים. הם העדיפו את האמונה על הפרקטיקה, את התקווה על אחריות לעתידם. מעולם לא העזתי לכנות את עצמי "מגורשת", הסתפקתי ב"מפונה". אולי זו רק סמנטיקה, אבל בעיניי היא כל-כך חשובה, כי זו מהות הדמוקרטיה: לקבל על עצמך גם את מה שפוגע בך, אם זו החלטת המדינה ובית המשפט.

הייתי חייבת לחזור לפיתחת רפיח, לבית שלי, כדי שאוכל להניח את הכד המודבק שלי בצד, לייבוש. ב-1993 נסעתי לשם במסגרת עבודתי ככתבת המוסף ב"מעריב". עברתי את הגבול בין המדינות וניתצתי את שאריות חומת השכחה שבניתי סביב הפצע הפעור משם, פצע שלא איפשר לי לתקוע מסמרים בקירות הבית החדש בעומר, מתוך תחושה שממילא הכול זמני ויכול להיות שפתאום מחר נצטרך לעזוב. רציתי לערוך פרידה אמיתית מאבא, שהשארתי ליד הבית באבשלום גבוה וגדול וחזק. להיפרד מהמשפחה שהיינו.

מצאתי את הבית שלנו, החמישי בשורה, בצד של מגדל המים. הריסותיו היתמרו מעל מטעי האפרסקים שנטעו הבדואים על חורבות הרחוב. הדיונות כיסו את האספלט שעליו רכבנו לים של ימית. עמדתי על המרצפות האפורות-אדומות כמו ליד מצבה, נשמתי פנימה את האוויר הנקי שבא מהים. הכול נראה קטן כל-כך.

35 שנים חלפו מאז. יכול להיות שאבא היה נפטר בגיל 47 אחרי ניתוח לב גם אם לא היה פינוי. יכול להיות שהמשפחה שלנו הייתה מתפרקת בכל מקרה. ויכול להיות שאם סאדאת לא היה מגיע לארץ הייתי גדלה יחפה בין מנהרות הפלסטיק של המלונים, ומוציאה עם מחט ופינצטה את הקוצים שהשאיר בכף הרגל כפתור החולות. יכול להיות שאבא היה מזדקן עם הילדים שלי על ברכיו.

שנים כעסתי. כעסתי על המדינה, על הגורל ועל אלוהים, שנתן לי מכות כאלה אחת אחרי השנייה. היום אני כבר לא כועסת. אני עצובה. האובדנים שעברתי, הטראומות והמחיר הנפשי של הפינוי מחבל ימית, היו שווים את השלום עם מצרים. כי מהו קושי, סבל וגעגוע, כשאתה חי ומקים משפחה ונהנה מהילדים שגידלת, מול חיילים שמתים במלחמה. היום, כשאני חושבת על התקופה ההיא, אני עצובה ומתגעגעת. בעיקר לאבא.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות