"מחברים את הקהילה מחדש": העסקים שקמו בעוטף אחרי המלחמה

בשעת בוקר מאוחרת שקט ורגוע בחנות "הטבע של גבע" למכירת ציוד ומזון לחיות, בכניסה לאזור התעשייה שער הנגב. העזים פועות בפינת החי בחצר, ומדי פעם התוכי הצבעוני שבחנות שולח צווחה רמה. אב ושני בנים מגיעים, וחבורת אווזים לבנים כתומי מקור ממהרת לברך אותם בקריאות רמות. "הם שומרים על המקום ומכריזים על כל מי שמתקרב", אומר הבעלים, נוה גבע, שיוצא לקראת האורחים בחיוך.

● "כולנו נהיה משקיעים טובים יותר אם נקבל פחות החלטות. תעמידו פני מתים"
● העסקה עם פולקסווגן, הפרשה שסיבכה אותו וההשקעה מראש ה־NSA לשעבר
● החלום האמריקאי חי וקיים, ומייצר מיליונרים

החנות היא למעשה מיני־חווה הכוללת גם פינת ליטוף חינמית וחדרי טיפולים רגשיים עבור ילדים שמתמודדים עם קשיים מאז 7 באוקטובר. גבע הקים אותה בפברואר 2025 מתוך תחושת שליחות. "הייתי עושה הפעלות חיות לילדים מפונים וראיתי צורך עצום שלהם במגע איתן", הוא מספר.

 נוה גבע, בעלי חנות חיות טיפולית, שער הנגב / צילום: אלה לוי וינריב

גבע (28) גר בשדרות זה חמש שנים. לפני המלחמה עבד בעמותת שלובים, שנותנת מענה לילדים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים, בין היתר באמצעות מגע ומפגש עם בעלי חיים. הוא העביר הדרכות בגני ילדים, טיפל בחיות בחווה של העמותה בקיבוץ נחל עוז וגידל בה גם כמה חיות משלו. "הרבה מהחיות שלי ושל העמותה שחיו בחווה בנחל עוז נרצחו, חלק נגנבו", מספר גבע.

הוא אימץ חלק מהחיות ששרדו, ומכל האזור הביאו אליו חיות נוספות שניצלו. מהר מאוד הפכה דירתם הקטנה של גבע ואשתו, בקומה השנייה בבניין ותיק בשדרות, למקלט חיות. "היו לי בבית תרנגולות, נחשים, איגואנות, חרדון, צבים, תוכי ומתישהו גם עזים". גבע נדד עם חלק מהחיות גם לאילת, כשהיה מפונה, וגם לזיקים, לבית משפחתה של אשתו.

במלונות המפונים עשה כאמור הפעלות לילדים? "אמרו לי 'הילד הזה לא חייך מאז מה שקרה, זו הפעם הראשונה שהוא מחייך' או 'ההורים שלו נרצחו וזו פעם ראשונה שהוא משתף פעולה' ועוד. שם נולד הרעיון לקחת את זה צעד קדימה ולפתוח את החנות".

בהמשך למד טיפול בשיטת NLP ופתח חדר לטיפולים רגשיים. "מגיעים אליי לקוחות משדרות, מהקיבוצים והמושבים מהסביבה ולפעמים מאופקים, מנתיבות ומבאר שבע. הרבה מהפעילות שלי היא חינמית אז לא קל להתקיים מהעסק, אבל זו שליחות מבחינתי".

החנות של גבע היא רק אחד מהעסקים החדשים שנפתחו בנגב המערבי בשלוש השנים האחרונות. הם מספרים את סיפורם של הניצולים, הלוחמים והמפונים שהחליטו שהתשובה הטובה ביותר להרס ולטראומה היא יצירה, חיבור קהילתי ותקיעת יתד עמוקה עוד יותר באדמת הנגב.

"בשנתיים האחרונות יש התעוררות גדולה של עסקים בתחום התיירות וגם בתחומי הספורט ובריאות הנפש באזור", אומרת מעיין ברעם, סגנית אגף אסטרטגיה ומנהלת תחום התעסוקה והעסקים במועצה אזורית אשכול, החולשת על 32 יישובים בנגב המערבי. "ביישובי המועצה נרשמה פתיחה של כ־100 עסקים חדשים".

 מעיין ברעם, מנהלת תחום תעסוקה, אשכול / צילום: פרטי

אלה עסקים של תושבים קיימים או חדשים?

"גם וגם. יש פה צמיחה דמוגרפית של אנשים שמגיעים עם רוח של יזמות וחדשנות וגם של אנשים שהיו שכירים או שסגרו עסקים ב־7 באוקטובר, חזרו לכאן והחליטו להקים משהו חדש. יש רצון של כולם להשתקם ולצמוח".

קפה, קלייה ושיקום קהילתי

חמש דקות נסיעה מ"הטבע של גבע", בבניין הסינמטק במרכז שדרות, שוכן בית הקפה קולטורה. את המקום פתח באוגוסט 2025 דורון הראל (29), במקור משדרות וכיום תושב קיבוץ דורות, עם שותפיו תומר האדס מקיבוץ כפר עזה ונטע קראוס מירוחם.

השלושה הכירו כשהראל החל לעבוד במוסד השדרותי הוותיק "החומוס של טחינה", והיחסים הולידו רעיון חדש: "שנה לפני המלחמה כבר התחלנו לעבוד על הקמת בית הקפה. לתומר היה חזון להביא בית קלייה לאזור, משהו שלא היה פה קודם. חתמנו על חוזה שכירות, קנינו ציוד ואחסנו חלק ממנו במחסנים בכפר עזה. התכנון היה לפתוח בסוף 2023, אחרי החגים, ואז הגיע 7 באוקטובר".

הראל התגייס למילואים. האדס, שהיה בביתו בכפר עזה באותה שבת שחורה, חווה אובדן כבד שהכה בחברי הקיבוץ וגויס אף הוא למילואים. במקביל הציוד נבזז מהמחסן, למעט כמה מכונות יקרות שנשמרו בביתו של האדס. היוזמה הוקפאה ללא תאריך יעד.

 דורון הראל, בעלי בית קפה, שדרות / צילום: אלה לוי וינריב

"הרעיון של קולטורה היה הדבר שהכי החזיק אותי", מספר הראל. "במילואים אפילו קראו לי 'דורון קולטורה' כי דיברתי על זה בלי סוף. גם כשהייתי מפונה בתל אביב, לא הייתה לי שנייה של מחשבה לעזוב את האזור. לקחתי את הקמת בית הקפה כחלק מרכזי בשיקום הפרטי והקהילתי שלי".

לאחר שנה וחצי של טלטלות החליטו השותפים שהגיע הזמן לחדש את היוזמה. "אם לפני 7 באוקטובר רצינו לפתוח סתם בית קפה מגניב, אחרי האסון הבנו שאנחנו מקימים מקום מוגן לקהילה, מקום לחיבור. פתחנו באוגוסט 2025, והמקום הפך למגנט. מגיעים לכאן קיבוצניקים מכל הסביבה, תושבי שדרות וסטודנטים ממכללת ספיר. בבוקר זה בית קפה ובית קלייה ובערב זה הופך לבר יין. אנחנו מעסיקים כמעט 20 עובדים", מספר הראל.

הקהל מגיע? העיר שוקקת?

"הכול בסדר על פני השטח - אנשים מבלים, יוצאים ועובדים. איך הם ישנים בלילה? אני לא יודע, כל אחד מאיתנו מתמודד עם השדים שלו, אבל העיר חיה ונפתחים עסקים חדשים. פתיחת העסקים היא החיבור של הקהילה מחדש".

"העוטף חווה כעת התעוררות עסקית משמעותית יותר ממה שהיה לפני המלחמה. המון אנשים עברו לגור פה דווקא מהמרכז, חלקם מתוך אידיאולוגיה טהורה להרים את העוטף מחדש".

להעצים נערות לוחמות

בקיבוץ ניר עם אנחנו פוגשים את רינת לוי (26), שקשרה את חייה בנגב המערבי בעקבות שירותה הצבאי ובהמשך ביתר שאת עקב אירועי 7 באוקטובר. לוי הקימה עסק שהתחיל בשדרות והתפרס מאז לרחבי הארץ - קבוצות כושר קרבי לנערות.

 רינת לוי, בעלת רשת כושר קרבי לנערות / צילום: פרטי

היא גדלה בקצרין שבגולן ושירתה במשך שש שנים בדרום כלוחמת וקצינה בחטיבת החילוץ. ביולי 2023 עברה להתגורר בניר עם עם בן זוגה הראל (כיום בעלה). ב־7 באוקטובר, בעודה בקורס מפקדי פלוגות, נהרס בסיס זיקים שבו שירתה, ובקרבות העזים איבדה חברים ופקודים. לוי ואחיה, ששהה באותה השבת בביקור משפחתי בקיבוץ ניר עוז, יצאו תחת אש לחלץ אזרחים מבארי ומהאזור. במשך שנה שלמה לאחר מכן עוד שירתה במילואים.

כשהשתחררה בסוף 2024 החליטה להישאר בניר עם. "הראל ואני החלטנו שכאן נקים את ביתנו ונקים משפחה. ואז שאלתי את עצמי מה אעשה פה, במה אעבוד. ידעתי שכל מה שאעשה חייב להיות קשור לכושר ולנערות, אבל עוד לא גיבשתי קונספט ברור".

לוי העלתה סרטון לטיקטוק והציעה לנערות תוכנית אימון כהכנה לצבא בחינם. "בתוך יומיים קיבלתי יותר מ־100 פניות", היא מספרת. "בחרתי עשר נערות, בניתי להן תוכנית וליוויתי אותן אונליין. ראיתי שזה הולך מעולה". מהר מאוד החליטה לעבור לעולם הפיזי ולהקים קבוצת אימוני כושר קרבי לנערות בשדרות.

ב־1 בספטמבר 2024 פתחה רשמית את העסק "מתלמידה ללוחמת". במקביל רתמה תורמים והקימה מועדון כושר בניר עם. "אמרתי לנערות שהתאמנו איתי בחדר הכושר בקיבוץ 'בואו להתאמן אצלי', ואז פתחתי את הצוות הראשון בשדרות. כיום יש בעיר צוות של 30 נערות דתיות וחילוניות שרצות, עושות מתח, בונות שרירים וחולמות על סיירות, מג"ב, עוקץ ואיסוף קרבי".

העסק התרחב לבאר שבע, אשדוד ונתניה, והשנה נפתחו קבוצות גם ברמת גן ובראשון לציון. אבל המטה מתנהל מביתה הצנוע של לוי בקיבוץ.

לדבריה, את המהפך שמתרחש באזור רואים בכל פינה. "אם מישהו רוצה לעבור לגור פה היום בקיבוץ, הוא לא ימצא מלונה פנויה. יש לפה נהירה משוגעת של צעירים. אני מאוהבת בקיבוץ ובאזור".

עם זאת, לוי, שילדה לאחרונה את בנה הבכור עברי, מודה שהטראומה נוכחת בכל פינה: "ב־6 באוקטובר 2023 רצתי לצד הגדר של עזה, קילומטר מהבית, עם אוזניות בלי לחשוש. היום אני לא זזה מהבית בלי אקדח. ואני ממש לא רצה לצד הגדר. בצומת סעד אני נוסעת מהר מאוד כי שם קרו אירועים קשים. ברור לי שבטוח פה עכשיו, אבל תחושת הביטחון שלי נסדקה. הבחירה שלנו לחיות פה, לגדל ילד ולהקים עסק שמעצים נערות לוחמות, היא התשובה הכי חזקה שיש למה שקרה".

66 אלף תושבים בחבל תקומה

העסקים באזור לא עושים זאת לבד. הרשויות עובדות לטובת שיקום כלכלי ותומכות ביזמים שבוחרים להשתקע, וגם למנהלת תקומה יש תוכניות לעידוד שלהם. אחת מהן היא TKUMUP, שבמסגרתה 27 יזמים צעירים (בהם לוי, גבע והראל) קיבלו מענקים (התוכנית פועלת כשותפות עם רשות הצעירים במשרד הנגב והגליל, אשכול הנגב המערבי, קרן אדמונד דה רוטשילד ושותפויות רוטשילד).

"מנהלת תקומה השקיעה בתוכנית כ־7 מיליון שקל, והיזמים שנבחרו יקבלו מענקים של 100 אלף עד 350 אלף שקל, לצד ליווי עסקי וכלים מקצועיים", אומר אביעד פרידמן, ראש מנהלת תקומה. "עסק מקומי הוא הרבה יותר ממקור פרנסה לבעליו. הוא יוצר מקומות עבודה, נותן שירות לתושבים ותורם לחיים ביישוב".

 ראש מנהלת תקומה אביעד פרידמן / צילום: עומר מסינגר - מנהלת תקומה

ברעם ממועצת אשכול מוסיפה: "אנחנו פועלים לשפר את איכות החיים ואת החוסן, בעיקר הכלכלי־הפיננסי, באמצעות תמיכה ביזמים, קורסים וליווי שמסייעים להם להתבסס".

התוצאות ניכרות בשטח. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בחבל תקומה (היישובים שבמרחק עד 7 ק"מ מגבול רצועת עזה ובהם העיר שדרות) מתגוררים כיום כ־66 אלף תושבים - גידול של כ־10% לעומת ערב 7 באוקטובר, המייצג קצב גידול המהיר פי 2.5 מהממוצע הארצי. שיעורי החזרה חצו את רף ה־90%, וקהילות כמו חולית, כפר עזה, בארי וניר עוז נמצאות בשלבי חזרה, שיקום ובנייה שונים. הדור הצעיר תופס את המושכות ומוביל מהפכה כלכלית־חברתית.

כך למשל מועדון פוצ'יבולי האמיגוס שפתח בדצמבר שורד הנובה שחר לוין (26) במושב תלמי יוסף. לפני 7 באוקטובר לוין גר כשנתיים בתל אביב, שם עשה קורס מאמני פוצי'בולי, ספורט חופים המשלב בין כדורגל וכדורעף. "בקורס עלה לי הרעיון לחזור חזרה לעוטף ולהקים שם את המועדון פוצ'יבולי הראשון בעוטף. בדרום, עד אשדוד אין מועדון פוצ'יבולי", הוא אומר.

לוין כבר חזר למושב ילדותו ורעיון היה, אך הקמת העסק התעכבה. "הייתי במסיבת הנובה עם חברים, שם איבדתי חברה מאוד מאוד קרובה אליי, שלו מדמוני, שגם היא מאוד מאוד אהבה את הפוצ'יבולי", הוא מספר. לוין וחבריו נקלעו לפקק בכביש 232 שבו נרצחו עשרות אזרחים שניסו להימלט מהטבח בנובה וחיילים שנלחמו במחבלים. הוא יצא לשירות מילואים ממושך, חזר לתל אביב לתקופה והרעיון נדחק לאחורי התודעה. אבל בשלהי 2025 החליט לוין להחיות את החלום. "הבנתי שאין דבר יותר טוב מלקחת את מה שאני אוהב ולהביא אותו למקום שאני אוהב ולאנשים שאני אוהב", הוא מספר. "זה היה בעצם העיסוק המרכזי שלי, לפתוח משהו שיכול ליצור קהילה".

ממטבחי תל אביב לעגלת קפה

בין הצעירים הללו ישנם גם עינבל (28) ועידן (30) חברוני, שפתחו במאי 2024 את "אצל דנדן", עגלת קפה וקולינריה חלבית בקיבוץ גבים. עידן, שנולד וגדל בקיבוץ, עזב את הדרום לפני כשש שנים כדי לכבוש את עולם הקולינריה התל־אביבי, שם עבד כטבח במטבחים מובילים, בהם זה של מסעדת a האסייתית של יובל בן נריה ומסעדת שילה של שף שרון כהן. רגע לפני המלחמה חזר לגור בקיבוץ, אבל חי על הקו.

 עידן חברוני, בעל עגלת קפה, קיבוץ גבים / צילום: שקדי סמך

ב־7 באוקטובר הוקפץ להילחם עם כיתת הכוננות של הקיבוץ. במשך חצי שנה שירת במילואים ורק כשהמצב החל להירגע התפנה לחשוב על העתיד. "לא חשבתי להקים עסק באותה התקופה, אבל משהו בי אמר לי 'פה זה המקום שלך, אתה מביא את עינבל ואתם חיים כאן'. עינבל היא קונדיטורית, אז הסתדר גם לה שנפתח פה עסק. בגלל שאני עד היום במילואים בכיתת הכוננות, היא לקחה הרבה מניהול העסק עליה".

השניים פתחו את עגלת הקפה, שהתרחבה מאז לקייטרינג לאירועים פרטיים, וכבר מתכננים את העסק הבא: "ארוחות שף תאילנדיות ל־20 איש בבית שלנו, עם הרבה אלכוהול והרבה אוכל אותנטי".

ויש מספיק לקוחות לכל עסקי האוכל שנפתחים באזור?

"יש לקוחות, אבל ההרכב שלהם משתנה כל הזמן. בשנה הראשונה 90% היו תיירים מבחוץ שהגיעו במסגרת סיורי תיירות שכול. המטרה שלי הייתה שהם יראו את הפגיעה, אבל גם את השקט והיופי שנוצרים אחרי. כיום היחסים התאזנו - חצי מהלקוחות הם מקומיים והחצי השני מגיעים מבחוץ".

סנדוויצ'ים מול זירת הקרב

את הנהירה של תיירי הסיורים מרגישים גם ב"שנ"צ", מקום לסנדוויצ'ים שנפתח לאחרונה בשדרות. את המתחם הקימו שלומי איסקוב ובן דודו דוד אברהם, תושבי העיר.

 בעלי מסעדת שנ''צ. ''עוד בהרצה התפוצצנו באינסטגרם'' / צילום: גלית בדיל

ב־6 באוקטובר חגג איסקוב יום הולדת, והשניים תכננו לנסוע עם חברים נוספים למסיבת הנובה. העובדה שהתעכבו בביתם עד הזריחה הצילה את חייהם. כשהחלו האזעקות הם ננעלו בממ"ד למשך כ־24 שעות, במרחק נגיעה מתחנת המשטרה של שדרות, שעליה השתלטו 25 מחבלים שהטילו טרור גם על הרחוב הסמוך. לאחר קרב בן 25 שעות הוחלט למוטט את התחנה על ראשי המחבלים וכיום עומדת במקום אנדרטה לזכר הנופלים בקרב. בהמשך הרחוב הקימו איסקוב ובן דודו את העסק החדש.

זה קרה אחרי שחזרו לשדרות בתום חמישה וחצי חודשי פינוי באילת ובתל אביב. "תל אביב הייתה כיפית, אבל לעזוב את שדרות מעולם לא הייתה אופציה. זו העיר שלנו", אומר איסקוב. "המיקום סימבולי גם בגלל הקרב בתחנת המשטרה, גם כי גרנו מעבר לכביש וגם כי שכרנו את הנכס מסיון פריאנטה, אלמנתו של קובי פריאנטה, שנרצח באותו הבוקר. הכנסנו לתפריט כריך מיוחד שקובי אהב לאכול. עבורנו להקים עסק דווקא בנקודה הזאת זו סגירת מעגל מטורפת".

המיזם כולל שני עסקים נפרדים בחלל אחד: סנדוויץ' בר חלבי של איסקוב וטוסט נקניק בוטיק של אברהם. "השם שנ"צ מורכב משתי משמעויות: שני צדדים (חלבי ובשרי) והעובדה שאחרי שאוכלים את המנות שלנו חייבים ללכת לישון שנ"צ", מסביר איסקוב בחיוך.

למרות שהעסק נפתח רק בסוף מאי 2026, כמה מהמנות כבר הפכו ללהיט ויראלי. "בשבועות הראשונים, עוד בהרצה, התפוצצנו באינסטגרם", מספר שלומי. "מנת הגרין טוסט שלנו עם דבש מותסס הגיעה לחצי מיליון צפיות. מגיעים אלינו אנשים מכל הארץ. חלקם מגיעים בגלל סיורי האוכל שעושים פה בעיר, חלקם בסיורי הזיכרון והשכול כדי לראות איך המקום השתקם אחרי 7 באוקטובר ואחרים פשוט ראו סרטון ברשת ורוצים לטעום את הדבש המותסס. החלום שלנו הוא להפוך את שנ"צ לרשת ארצית".

ארומה כמפעל הנצחה

בקיבוץ כפר עזה, מהמוקדים הקשים והמרכזיים של הטבח, נפתח סניף חדש של רשת ארומה. פתח אותו ניר בן זקן (45), תושב מושב עין הבשור, שעד 7 באוקטובר היה הבעלים של סניף ארומה אחר, בצומת אורים. בן זקן לחם עם כיתת הכוננות של היישוב, שהצליחה לבלום את המחבלים ולמנוע טבח במושב, שבו יותר מ־1,600 תושבים. לאחר מכן שירת עוד שנה במילואים ברצף.

 ניר בן זקן, זכיין סניף ארומה, כפר עזה / צילום: תמר בן זקן

באותה השבת נרצחו שתי עובדות שלו מסניף אורים ועובד נוסף מסניף ארומה אחר באזור. "זה היה שבר עצום", הוא משחזר בקול חנוק. "לקח לנו עשרה ימים לפתוח את הסניף מחדש עם עובדים לשעבר שבאו להתנדב, ובמשך ארבעה חודשים חילקנו אוכל בחינם לעשרות אלפי לוחמים שעברו בגזרה".

התוכנית לפתוח סניף נוסף בכפר עזה נרקמה בראשו עוד לפני המלחמה, אך היו לגביה סימני שאלה מסחריים. "אחרי 7 באוקטובר הבנתי שאין יותר סימני שאלה, זו חובה. הקדשתי את הסניף בכפר עזה לעובדים שנרצחו ולחברים שלי מיחידת דובדבן שנפלו בקרבות", הוא אומר.

"הבנתי שהדרך היחידה לצאת מהטראומה בצורה נורמלית היא להעמיק שורשים", מסביר בן זקן. "מה שתכננתי לעשות ב־20 שנה באזור, החלטתי לעשות בחמש שנים. באוקטובר אני פותח סניף נוסף במכללת ספיר. העשייה שלי היא אמירה: באתם להפחיד ולעקור אותנו? אז אני נשאר ומכה שורשים עמוקים יותר וחזקים יותר. בעקבות האסון האזור הזה יהיה הרבה יותר חזק, מתויר ומאוכלס".

לדברי בן זקן, התחושה הזאת מורגשת בכל פינה באזור העוטף. "יש ירידה של אנשים דרומה. אני רואה את זה בקיבוצים בביקושים לדיור. יש נהירה לפה ואני חושב שהיא עוד תעלה. המחירים של דירות ונדל"ן עלו מאז 7 באוקטובר. במקביל קרה פה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, ולכן גם התיירות תימשך לאורך השנים ותהפוך לחלק מההוויה הישראלית. יהודים מכל העולם יגיעו ליד ושם, ומשם ימשיכו לעוטף, לנובה וליישובים ויחזקו את העסקים המקומיים".