המלון של לילי

"זה כנראה ירד מהשמיים". כך מסבירה לילי אלשטיין, את ההחלטה שלה, "על המקום", לעשות צעד נועז. החלטה שהיא מגדירה אותה כ"מאה אחוז רגשית, לא אחוז פחות מזה, אבל גם רווחית", לשים 20 מיליון דולר על השולחן, ולרכוש את מלון גניכרמל המתפתל על הרכס הנישא של זכרוןיעקב מידי קרן הפנסיה הוותיקה מבטחים.

אלשטיין מארחת אותי בביתה בתלאביב, מול המוזיאון, בבניין שבדומה למלון שרכשה, עוצב על ידי האדריכל יעקב רכטר. "את רואה איך הכול מתקשר?", היא אומרת עוד בטלפון, כאשר היא מסבירה איך נכנסים למתחם הפרטי והשמור. חדר ההסבה הגדול, שצבעיו בהירים ונעימים, הוא מקדש מעט לאמנות ישראלית צעירה. אורכידיאות לבנות וגבוהות ליד פינת הישיבה.

במקום הזה אלשטיין מארחת מדי פעם ערבי תרבות עם אמנים צעירים, שהיא מזמינה, ולפעמים אפילו קצת מנגנת בעצמה בפסנתר. החלונות נשקפים אל בריכת השחייה, אל מתחם האופרה ואל המוזיאון, וכך תוכל לעקוב אחרי בניית הבניין החדש של המוזיאון, שלו היא תרמה אולם על שם בעלה המנוח, יואלמשה אלשטיין.

יצירה של האמנית סיגלית לנדאו, פסל דמוי אדם, שבמקור החזיק קופסאות נעליים שמספריהן 39, 40, 42, השנים של השואה, תומך כאן בידיו וילון בהיר וקל המגולגל כלפי מעלה. לנדאו הייתה מעורבת בהיפוך המסר של הפסל שלה. "שמנו אותו כאן ליד החלון, כדי שיסתכל על החברים שלו, בגינת המוזיאון, ולא ירגיש לבד", אומרת אלשטיין. מהזווית הזאת, תלאביב נראית עיר מוגנת, מעט סטרילית, מנחמת, תרבותית, אפילו יפה.

אלשטיין, תומכת אמנות נלהבת ונדיבה, נועלת נעלי קטיפה שחורות עם רצועה ואבזם, בסגנון "נעלי בובה" החביבות על רקדניות, ולגופה חצאית בסגנון טלאים בשחור ובפרחוני. היא מגישה תפוח עץ מאודה קלות, שמתיקותו עדינה, מרומזת, ועוגה ביתית אוורירית עם אגוזים.

על מכירת מלון גניכרמל בזכרוןיעקב, שרבים נוהגים לקרוא לו עד היום בפשטות "ביתהבראה מבטחים", על שם בעליו, היא שמעה במקרה. המלון, אשר את המבנה המרכזי שלו אפשר לראות גם מכביש החוף, מתאים עצמו בתואם מושלם לרכס ההר - שלא כמו שכנו, מלון חוותהברון, שכבש בברוטליות את צלע ההר - זיכה בשעתו את רכטר בפרס ישראל, ונחשב לפנינה עיצובית.

השטח הכולל של המתחם מונה 110 דונם, שבהם ממוקם עוד מבנה של מלון קטן יותר, וכן וילות לאירוח ושטחים פתוחים. לאלשטיין המתחם התקשר מיד עם אמנות, והיא מייעדת את המקום לטיפוח אמנויות ישראליות "מכל התחומים", לצד שמירה עליו גם כמקום נופש.

טוב שהנכס יישאר במושבה

ביום אחד מימי חג החנוכה האחרון, הוזמנה אלשטיין לישיבה של הוועדה לפיתוח ולחידוש מוזיאון המייסדים של זכרוןיעקב. אלשטיין היא אמנם ילידת ירושלים, אבל היא קשורה לזכרוןיעקב קשר רגשי ומשפחתי עמוק. סביה וסבתותיה משני הצדדים היו ממייסדי המושבה, וגם הוריה נולדו בה. כאשר אביה חזר מהלימודים באוניברסיטה הצרפתית בביירות, ואמה סיימה את לימודיה בגימנסיה הרצליה, הם נישאו, ויצאו מהמושבה. אלשטיין גדלה אמנם בתלאביב, אבל כל החופשות כילדה עברו עליה בזכרוןיעקב, עם המון בנידודים מכל הגילים. "היינו בזמננו מונים את בני הדודים, היינו 70".

הבית של סבא וסבתא מצד אמא שלה, נמצא ברחוב במורד היקב, ומהבית, זוכרת אלשטיין, "השתרעו אחורנית, לכיוון הגבעות 500 דונם של כרם, וזה מלבד הזיתים והפרדסים. בשבילי, זה היה מראה נפלא. לראות בקיץ, בבציר, את עגלות העץ הכבדות, רתומות לפרדות, עמוסות לעייפה בערמות של אשכולות ענבים, כשעסיס הענבים היה נשפך, אדום ויפה, על הכביש. ובערב, הצליל של הפעמונים, של הפרות החוזרות מן המרעה, כשכל פרה יודעת בדיוק לאיזה בית היא צריכה להיכנס. היינו מטפסים על עצי חרוב, מקלפים סברס ונדקרים. הזיכרונות האלה מסבירים למה החלטתי כל כך מהר לקנות".

בישיבת הוועדה שנערכה במוזיאון דיברו על כך, שצריך לאסוף איזו קרן לשיפוץ המוזיאון. "תוך כדי הישיבה, בני הדודים שלי אומרים לי, כי 'יש הלך רוח עצוב במושבה, כי מבטחים וכל השטח הנפלא על ההר, מוצע למכירה ומי שמסתובב שם אלה אנשי נדל"ן טהורים', כך שהתושבים חוששים שהם יפגעו בסביבה ובנוף".

בחודש ספטמבר אשתקד פרסמה קרן הפנסיה מבטחים, הליך למכירת המלון והשטחים הסמוכים לו. כעשרים גופים גילו עניין ברכישת המתחם, אולם רק חברת רסקו הציעה הצעה, וגם היא הייתה קרובה למחיר המינימום שביקשה מבטחים, ככל הנראה 10 מיליון דולר. על הסכום הזה ידעו השמועות המקומיות לספר. אלשטיין שמעה, ואז לדבריה, "משהו קרה לי, אבל עוד לא ידעתי מה".

אלשטיין השתדלה לגמור את הישיבה מהר כדי לנסוע לזכרון. "נסעתי עם אחד מבנידודיי למקום. הגעתי, ועמדתי בפתח 'מבטחים'. תמיד ראיתי את זה כמוסד מאוד מנותק מהמושבה, סגור. ילדים לא באו בו, רק אנשי הסתדרות שהגיעה להם 'הבראה'.

"אמרתי לעצמי, נכס כזה, טוב שיהיה מעורב בחיי המושבה. וזה מקום נפלא. רואים את ההרים, רואים את הכרמל, יש גוונים, כחול, ירוק, מראה נהדר. ואז, החלטתי תיכף על הסכום שאני אשים, כדי שלא יהיה ויכוח. אני לא באתי להתמקח ולהתגרד. השמועות אמרו שהם מתחילים ב10 מיליון דולר, ושזה מתקדם. ואני הרי לא מקצועית, רק הרגשות עבדו, החלטתי לשים 20 מיליון".

" ככה, 20 מיליון דולר בשביל הרגש?

"זה היגיון פשוט: מספיק להביט במקום, בבניין של רכטר, בנוף, לראות את הפוטנציאל העצום, כדי להבין שזה לא מצב שאני זורה את כספי לרוח. זה חזון, אבל לא חלום. בפסח כבר יהיה שם פסטיבל, וכדאי לך לבוא".

"חכי, ככה לא קונים"

שם, על ההר, נפלה ההחלטה. ואלשטיין אומרת, שהיא הייתה "נרגשת שלא לתאר כמה". היא נסעה מיד לביתו של ראש המועצה, אלי אבוטבול, אשר היה חולה, אבל אורחת כזאת מקבלים גם עם חום גבוה. "פתחתי את ליבי בפניו. אמרתי לו, אני מוכנה להשקיע בנכס הזה. הוא יהפוך למקום לטיפוח אמנויות של אמנים ישראלים מכל התחומים".

ראש המועצה נדהם. אחר כך הוא תיאר את המעמד בעיתון המושבה. הוא כתב בבדיחות, כי היה נדמה לו שזה משהו מהמחלה, שהחום עלה לו, ושהוא הוזה. אלשטיין פרשה לפניו את החזון שנולד אצלה כשעמדה על ההר: "אמרתי לו, המקום הזה בהחלט נותן השראה, ואני מרגישה שצריך לתת מקום לאמנים ישראלים להופיע וליצור. מתחם שיהיה מקום לפסטיבלים של מוסיקה, מחול, דרמה, ולצד הכלכלי ידאג המלון".

אז טלפנה אלשטיין לעורךדין אבי רג'יניאנו. הוא ועו"ד ניר קלדרון ממשרד מ. תגר, טיפלו מטעמה בעסקה. רג'יניאנו, שהוא איש חיל הים, היה באותה עת בשירות מילואים בעתלית הסמוכה. אלשטיין אמרה לו בפשטות: "תבוא". והיא מסבירה: "אני לא עושה שום דבר בלי לספר לו. המסכן מקבל הרבה דברים רוחניים".

הדינמיקה המקובלת של התלהבות נעורים מול זהירות הבאה עם הגיל, התהפכה אצל אלשטיין ואצל רג'יניאו (35). הוא זה שניסה להאט, ואמר לה: "חכי, לא קונים ככה. בואי נבדוק. "אבל היא", אומר רג'יניאנו, "הייתה כרוח סערה, ואמרה, 'אבל אני רוצה את זה'. שוב ושוב שאלתי אותה את בטוחה? שאלת את הבן שלך?".

אלשטיין: "אמרתי לו, אני מחליטה". אבל רג'יניאנו המשיך: "אמרתי לה, רגע, בכל זאת קונים נכס של מאה ומשהו דונם, יש כמה בדיקות משפטיות לעשות. אלה היו 24 שעות, שהיא לקחה כל פעם שני צעדים קדימה, ואני צעד אחורה".

ואז, צוות של המשרד ישב לתוך הלילה, כדי לעשות את הבדיקה הרחבה ביותר האפשרית במגבלת הזמן. אחר כך נערכה פגישה שנמשכה 12 שעות עם אנשי מבטחים, וההסכם נחתם.

"לילי לא הבינה למה לא חותמים תוך שעה", צוחק רג'יניאנו. "אני אדם פשוט", אומרת אלשטיין, "לא עוסקת בעסקים. רק הנשמה שלי שם על ההר, ואלה יושבים וכותבים. ברור, שהייתי צריכה להוכיח שאני יכולה להביא את הכסף. אז הבאתי הוכחה. זה הכסף מ'טבע'".

מניות מייסדים בחברת טבע

הכסף הוא אכן מ"טבע". תולדות חברת הדגל של ישראל, מתחילות בשנת 1901, עם הקמת בית המסחר לתרופות סלומוןלויןאלשטיין, שהקימו בשעתם שלושה בנידודים: אחד מירושלים, השני מחיפה, והשלישי מתלאביב, כולם אנשים שהם פעילים גם מבחינה ציבורית. סלומון הירושלמי מונה על ידי הנציב העליון לסגן ראש עיר לצד נשאשיבי. לוין היה ראש ועד הקהילה בחיפה. יצחק אלשטיין התלאביבי היה הרוח החיה בהקמת בית המסחר.

בנו של אלשטיין, יואלמשה, נקרא עלשם הסבארבא של אימו, יואלמשה סלומון, זה שהציפורים שרות עליו. הוא נשלח ללמוד כימיה פרמצבטית בלונדון. בתום הלימודים הוא חזר, והקים עם שלושה רוקחים שעלו ארצה מאירופה ועבדו שם בחברות תרופות כגון באייר, את חברת התרופות אסיא. אותה אסיא הפכה לימים להיות טבע, ולמשפחת אלשטיין יש בה מניות מייסדים.

לפני מספר חודשים מונה בנה של לילי אלשטיין, אמיר, פיסיקאי במקצועו, לתפקיד סמנכ"ל בכיר בטבע, ומנהל הפעילות הביוגנרית הגלובלית של הקבוצה. אמיר אלשטיין חבר בשעתו לדב פרוהמן להקמת חברת אינטל, והיה עד לאחרונה מנכ"ל אינטל ירושלים וחבר דירקטוריון טבע. הוא נחשב לאחד מכמה מועמדים לקבל את ניהול החברה כולה בבוא היום. הבת אורנה, כמו אמה, נוטה יותר אל האמנות, והיא אמנית בתחום המולטימדיה.

ה"כסף של טבע" איפשר ללילי אלשטיין להקדיש את עצמה לפעילויות בתחומים ציבוריים ואמנותיים כל ימיה. אלשטיין התגייסה בשעתה לפלמ"ח, שהפך לצה"ל ("אני לא אומרת בת כמה אני"), ולאחר מכן שילבה עבודה במשרד החוץ עם לימודי תולדות האמנות. היא חברה בוועדיםמנהלים של תיאטראות, למשל גשר, הקימה את אגודת הידידים הישראלית של התזמורת הפילהרמונית ("חשבו שיכולים לגייס ידידים רק מחו"ל").

על הפעילות שלה בתחום קליטת העלייה, קיבלה אלשטיין בשנת 1992 את "אות מפעל חיים" מטעם יו"ר הכנסת, לאחר שכראש המחלקה לקליטת עלייה בויצ"ו הייתה שותפה להקמת אולפנים לעולים מבוגרים, בני 5055, שאולפנים רגילים לא קיבלו אותם, מחמת גילם. אלשטיין גם עסקה בקליטה ובאודישנים למוסיקאים עולים, ואצרה תערוכות של ציירים ופסלים עולים.

הבניין הנפלא של רכטר

חברת רסקו לא קיבלה כל כך יפה את העובדה, שמתחם גניכרמל חמק מתחת לאפה, ועוד במהירות כזאת. ראשיה פנו לבית המשפט וביקשו להוציא צו מניעה. אולם העתירה נדחתה במהירות, ואלשטיין יכולה כעת לשמוח בשקט בנכס החדש שלה. בימים אלה הם מסיימים את התשלום. "אנחנו עושים עכשיו פעולות דחופות", אומר רג'יניאנו, "כמו שמירה, ביטוח וגם פעולות לטווח יותר ארוך - אוספים הצעות ובוחנים את המודל הכלכלי הנכון במסגרת החזון, כמה מתוך השטח יהיה מלון, כמה תערוכות, כמה שטחים ציבוריים".

כל הצעה תצטרך לעמוד בקריטריונים של כדאיות, אבל להתאים לרוחה הסוערת ומלאת ההתלהבות של בעלת הבית החדשה, שרואה לנגד עיניה אמנים מנגנים ומופיעים ועושים מצגי מולטימדיה באולמות היפים והגדולים ב"מבנה של רכטר".

"אני עוד לא יודעת עד הסוף באיזו דרך זה ייעשה", אומרת אלשטיין, "אבל הבניין הנפלא של רכטר צריך לשמש לנופש ברמה הכי גבוהה. שתהיה בו פגישה של כל שכבות העם עם האמנות, שייקנו, שיבואו להאזין. אסור שהאנשים יהיו מנותקים מהאמנות הישראלית. שלא לדבר על זה שהאמנות חייבת להיות משהו עממי.

"זה לא צריך להיות בועה סגורה, אלא חלק מהמושבה. הרי כל המתחם הזה הוא מקום נהדר. האוויר שבו מדהים, אין תעשייה. טנטורה, החוף הכי נפלא בארץ, נמצא במרחק של כמה דקות משם. החקלאות מגיעה כמעט עד החוף, והכול כאן כל כך ציורי, כל כך נקי, כל כך יפה. אז איך לא להתלהב מלקנות נכס כזה?" "