אם רק האבנים יכולות היו לדבר

הם מגיעים באישון לילה מצוידים בכלי חפירה, מזון רב, נרות וגלאי מתכות, יורדים אל בטן האדמה וחופרים במתווה המערות ששימשו את הלוחמים במרד בר כוכבא, לפני כמעט אלפיים שנה. במערכות המסתור הצרות והמאובקות הם שוהים לפעמים שלושה ימים ולילות, בלי לראות אור יום, הכל תוך תקווה למצוא את החפצים והמטבעות שהחביאו הלוחמים, לפני שהובסו ומתו. מטבע בודד מתקופת מרד בר כוכבא יכול להימכר היום ב-40 אלף דולר. כשאתה עני או מובטל, כשלמדינה שבה אתה חי לא איכפת ממך וכשלך לא איכפת ממנה - זה עשוי להישמע כמו דיל משתלם בהחלט. אתה אפילו מוכן לקחת עליך את הסיכון של לשבת על זה אחר כך שנה בכלא.

נכון - המצב דומה בכל מקרה של גניבה, בין עם מדובר במכונית, פסל מתכת של תומרקין, או כותרת של עמוד מקדש רומי, אבל איכשהו נדמה שכשמדובר בשוד עתיקות המצב מורכב יותר - הקורבן הוא אמורפי והמיומנות המקצועית שנדרשת מהשודדים מעוררת אמפתיה ולפעמים הערצה. וישנו, ללא ספק, גם עניין הדוגמא האישית: גדולי האומה שהיו מחלוצי אמנות זו, ובראשם השודד שתום-העין משה דיין שכינה את עצמו ארכיאולוג חובב, ושהאוסף שבזז מהאתרים הארכיאולוגיים ברחבי הארץ נמכר לאחר מותו למוזיאון ישראל, תמורת מיליון דולר.

"כשמדובר באונס יש נאנסת, כשמדובר ברצח יודעים מי הקורבן, אבל את הזעקה של אתר העתיקות לא תמיד שומעים, מישהו צריך לשמוע את הכאב של האבנים", אומר אמיר גנור, ראש היחידה למניעת שוד עתיקות ב"רשות העתיקות". "שוד עתיקות זה דבר מאוד חמור, מדובר במשאב טבע שיש ממנו כמות מוגבלת, הוא לא מתחדש וכל חפירה ארכיאולוגית, גם חוקית, פוגעת בו. גם אנחנו כארכיאולוגים משתדלים לחפור כמה שפחות ותמיד להשאיר משהו לדורות הבאים - שכלי המחקר שלהם יהיו משוכללים יותר. מדובר כאן בהיסטוריה של האנושות שנשדדת, כשפריט נלקח מהאתר הוא מוצא מהקשרו והופך כמעט חסר תועלת למחקר".

גנור ועמיתיו ליחידה רואים עצמם כדוברים של אבני ההיסטוריה, הם יעשו הכל כדי ללכוד את השודדים, כדי ליצור מערכת הרתעה יעילה וכדי להחרים את הממצאים הגנובים - הכל, כמובן, במסגרת המשאבים המעטים והתנאים המגבילים שעומדים לרשותם במסגרת החוק במדינת ישראל.

"חוק העתיקות" הקיים בישראל הוא חוק אנכרוניסטי ופרוץ שנחקק בשנת 1978, ושקובע שיש צורך לפקח על המסחר בעתיקות. אסור לשדוד - אבל מותר לסחור (ומקור הסחורה הוא כמעט תמיד בשוד) - מה שהופך אותנו למדינה היחידה באגן הים התיכון בה סחר בעתיקות הוא חוקי. בכדי להקשיח את החוק, יזמה רשות העתיקות לפני שש שנים הצעת חוק שהתקבלה בחלקה ושיפרה במעט את מצב העניינים.

"אנחנו רצינו אז לאסור את הסחר בעתיקות בארץ", גנור מספר, "אבל בגלל ההתנגשות עם חוק כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, השופט התנגד. הוא בכל זאת שינה כמה סעיפים שסייעו לנו. לדוגמא: הוא אסר על הכנסת עתיקות מיהודה ושומרון לשטח ישראל. פעם היו אומרים על משהו: אה, זה מיו"ש - ולא היה לנו מה לעשות נגד זה. הוא אסר על איסוף פריטים ארכיטקטוניים וחקלאיים, כמו הכותרות האלה והעמודים מגרניט שרואים בכל מני בתים שאנשים היו קונים פעם במשתלות. גם כל נושא האספנות בישראל הרבה יותר מוסדר היום - מותר לך להיות אספן עתיקות, אבל אתה מחויב לדווח לרשויות, כך יש לנו בקרה ואם באוסף מסוים יש פריט שהוא חשוב למדע ולהיסטוריה, אנחנו יכולים להציג או לקנות אותו. היום הקניה משודד היא פשע. לפני שהיה התיקון הסוחר היה מראה לי שכתוב בספר המלאי שהוא קנה ממוחמד משכם, נגיד, הייתי בא אליו בקשר לפריט שדוד והוא היה אומר: מה אתה רוצה ממני? לך למוחמד משכם.

"גם העונש שונה, וזה עוזר לנו מאוד, פעם אם היו תופסים את השודד העונש היה מסתיים במקרה הטוב בשניים-שלושה חודשי מאסר בפועל. זו הייתה עבירה של עוון והנתפסים היו נופלים בין הכיסאות. עכשיו העונש המקסימלי הוא שלוש עד חמש שנים וזה מוגדר כפשע. בין מאה למאה חמישים שודדים נתפסים בשנה והם מבלים בכלא חצי שנה עד שנה".

" וכמות הגניבות פחתה?

"אנחנו רואים מאז פחות פגיעה באתרים בכלים מכניים כבדים, פעם היו באים עם טרקטורים לאתרים. המודעות בציבור ובתקשורת גם עוזרים לצמצם את התופעה. למעשה, 20 אחוז מהדיווחים על מקרי שוד מגיעים מהציבור הרחב, ממטיילים ואנשים שנמצאים בשטח. אנחנו משקיעים הרבה מאוד בהסברה".

עניין של מורשת פוליטית

כחלק ממערך ההסברה, מוצגת בימים אלו במוזיאון אשדוד ע"ש קורין ממן גם תערוכה שאצרו אנשי היחידה, ובה מוצגים לראשונה לציבור כמה עשרות ממצאים שמקורם בשוד עתיקות: כלים ותכשיטים ממערות קבורה, כלים ומטבעות ממערות מסתור וממצאים ימיים שמקורם בספינות טרופות ושנמצאו אצל צוללנים. התערוכה די קטנה, קשה להמליץ להגיע לאשדוד במיוחד בשבילה, אבל אם אתם בסביבה - היא מדגימה היטב את הנזק והעוצמה של השוק המפוקפק הזה שמשגשג בישראל: בישראל 30,000 אתרים ארכיאולוגיים, רק 400 חפירות חוקיות מתבצעות פה בשנה (רובן חפירות הצלה) ולעומתן מזהה היחידה כ-350 מקרים של שוד - פעמים רבות לאחר מעשה. רק למען הדוגמא - בשוק מצויים כיום כמה אלפים טובים של מטבעות מתקופת מרד בר כוכבא. מספר המטבעות האלה שמקורם בחפירה מסודרת, לעומת זאת, הוא 12. מעניין בהקשר זה לראות גם את תערוכת הקבע של המוזיאון בנושא הפלישתים, שגם רבים מהממצאים המוצגים בה - ובראשם ארון קבורה גדול מאוסף משה דיין - מקורם, כמובן, בשוד עתיקות.

השודדים היום מורכבים מיחידות שונות: הפועלים - לרוב פלסטינים, המזמין, והקונה - לרוב אספן יהודי או מזמין מחו"ל שמנצל את החוק המעורפל של ישראל. גם המצב הפוליטי משפיע על כמות מקרי השוד. כשיש עוצר, מספר גנור, יש יותר מקרי שוד, כי אין עבודה. הרשות למניעת שוד משתמשת בעיקר במודיעין ובסייענים בשטח, לצורך עבודתה.

" אז איך זה שסחר בעתיקות חוקי דווקא אצלנו, ואסור, למשל, במדינות כמו מצרים, סוריה, יוון ואיטליה?

"כל הנושא הזה עלה בגלל התחרות על אוצרות המזרח במאות ה-18--19, אז מדינות אירופה רוקנו בשיטתיות את האוצרות ומאז המדינות האלה שומרות בקנאות על האוצרות שלהן. אצלנו יש פחות אוצרות גלויים, וכשהחוק נקבע היו פה בשלטון כמה אספנים, אז זה לא קרה. זה עניין של מורשת פוליטית".

והאם איסור מוחלט על סחר בעתיקות יכול היה לפתור את הבעיה? לא בטוח. לטענת גנור, במדינות שבהן הסחר אסור, הוא עובר כולו אל מתחת לשולחן - בישראל, כרגע לפחות, ניתן לפקח עליו.

ניתן לפקח - אבל נשמע שבצורה מוגבלת. גם גנור מודה ש-95% מהסחורה של הסוחרים מקורה בשוד, בשלב זה או אחר. "הם כל הזמן מנסים להצביע על זה שהמלאי הוא מלפני 1978," הוא אומר "ובפועל זה פיקציה, הרי הם חייבים לחדש את המלאי. אבל חובת ההוכחה היא עלינו, ואנחנו כל הזמן פועלים לטובת זה".

בשם המדע

לא רק הסוחרים, מסתבר, אלא גם הארכיאולוגים ואנשי האקדמיה נאלצים לעיתים להשתמש בשירותיהם של השודדים. בימים אלו, למשל, תלויה תביעה נגד פרופ' חנן אשל מאוניברסיטת בר אילן, שקנה מבדואים מגילה עתיקה שהייתה נחוצה לו לצורך המחקר. לולא היה קונה אותה, היא הייתה יורדת לטמיון, טען אשל לאחר שנעצר. כשהמקרה התפרסם, התייצבו אנשי האקדמיה לימינו של אשל ונגד פעולתה של רשות העתיקות.

לפי דבריו של ארכיאולוג שביקש להישאר בעילום שם, המחקר עצמו הסתמך מאז ומעולם על ממצאים שמקורם בשוד. הכוח של היחידה למניעת שוד הוא מוגבל, ולכן - כדי להראות תוצאות, נצמדים פעמים רבות למקרים הקלים, תופסים את החוקרים שבכל מקרה מפרסמים את הממצאים הגנובים שברשותם ולא טורחים להסתיר. פעמים רבות, לטענת אותו ארכיאולוג, הסיבות הן פוליטיות וקשורות במלחמות אגו. רשות העתיקות שחובשת גם את כובע החוקר וגם את כובע אוכף החוק, יכולה להשתמש בכוח שלה לרעה. נוצר תחום אפור שבו הארכיאולוג אמנם שותף למסחר, אבל בכל זאת מציל ממצאים - ולעיתים משלם על כך מחיר כבד.

אמיר גנור: "מתנהלות כאן 400 חפירות ברישיון מדי שנה, לרשות העתיקות יש במחסנים כמיליון ממצאים, לא חסרות תגליות ממקור ברור שאפשר לכתוב עליהן. אבל מה - יש כמה אנשי אקדמי שמעדיפים בדרך זו או אחרת לפרסם דברים משוד. אני בפירוש לא חושב שאיש אקדמיה צריך להיות קניין, אפילו אם הוא חושב שהוא עושה את זה לטובת המדע. רשות העתיקות הרבה פעמים עושה עסקאות עם שודדים בצורה מסודרת ומהוגנת. איש אקדמיה שמפרסם משהו שמגיע משוד, בפירוש מציג טובת הונאה. בעצם - הוא מקבל את כל היוקרה המדעית ממשהו שהוא גנוב ".

אז מי פה השודד בסופו של דבר? מכל אלו עולה כי למטבע שוד העתיקות בישראל צדדים רבים: מצד אחד ישנם אנשים עניים שמוכנים להסתכן, מצד שני ישנם הסוחרים שהחוק מסתובב סביבם בצורה עקומה, מצד שלישי ישנם הארכיאולגים שעוברים על החוק למען צרכים מדעיים ומצד רביעי ישנה האכיפה והיחידה למניעת שוד, שלצד כל ההצלחות שהיא רושמת לזכותה, יכולתה מוגבלת. לפחות נבחרי הציבור מוצאים להם היום דרכים מאובקות פחות להשתעשע עם החוק. "