כופר חניה: לכסף הזה יש צבע

מאיר בן חיים ואח' (להלן: "העותרים") הם בעלי חנויות במגדל העמק. מכוח הוראות תוכנית ג/9520 שפורסמה למתן תוקף ביום 16/11/1997 (להלן - התוכנית), ביקשו וקיבלו העותרים במועדים שונים היתר לשימוש מסחרי (חנויות). כתנאי להנפקת ההיתרים נהגה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה (להלן: "המשיבה 1") להחתים את מקבלי ההיתר על טופס התחייבות שרירותי, לפיו כל עותר ישא בתשלום כופר חניה בסך של 2,000 דולר (להלן - טופס התחייבות).

על כך הוגש ערר לוועדת הערר המחוזית.

ביום 7/3/2005 קיבלו חלק מהעותרים דרישת תשלום מהמשיבות על סמך טופס התחייבות הנ"ל. בדיון שהתקיים בוועדת הערר התברר, כי לא הוקמה קרן למימון חניון ציבורי, לשם היו אמורים להיות מועברים כספי כופר החניה, וב"כ המשיבות התחייב לפתוח חשבון קרן למימון חניונים תוך הבטחה, שהכספים שיתקבלו מהעותרים יופרדו מכספי העירייה ויופקדו בחשבון הקרן. בכפוף להצהרה זו של ב"כ המשיבות נמחק הערר.

לאחר מחיקת הערר, התקיים משא ומתן בין העותרים לבין נציגי המשיבות, אולם הצדדים לא הגיעו לעמק השווה. בעקבות כך הגישו העותרים, לביהמ"ש המחוזי בנצרת עתירה מנהלית, ובה הם עתרו, בין השאר:

א. ליתן צו המבטל את דרישת עיריית מגדל העמק (להלן - משיבה 2) לתשלום "כופר חניה" מאת העותרים ולהצהיר, כי לא ניתן לגבות מהעותרים אגרה/היטל (להלן - כופר חניה) כל עוד לא מולאו ע"י המשיבות התנאים הקבועים בתקנות התכנון והבנייה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג - 1983, (להלן - תקנות מקומות חניה).

ב. להצהיר כי לא קיימת תוכנית להקמת חניון ציבורי, שהיא תנאי מוקדם להקמת חניון ציבורי מכספי קרן החנייה שטרם הוקמה ותנאי מוקדם לגביית כופר חניה.

ג. להצהיר כי אין אפשרות פיסית להקים חניון ציבורי, כמשמעותו בהוראות תקנות מקומות חניה, שישמש את העותרים ושתהיה לו זיקה להם, ולפיכך דרישת התשלום דינה להתבטל.

העתירה נדונה בפני השופט אהרון אמינוף.

המסגרת הנורמטיבית שדרושה להכרעה נמצאת בתקנות מקומות חניה ובתוספת לתקנות אלה. תקנה 1 לתקנות מקומות חניה קובעת כדלהלן: "במרחב תכנון מקומי שאין בו תוכנית מתאר מקומית בדבר התקנת מקומות חניה, יחולו הוראות תקנות אלה והתקן למקומות החניה כמפורט בתוספת (להלן - התקן) כל עוד לא נקבעה תכנית מתאר כאמור".

הסעיפים הרלבנטיים בתוספת לתקנות מקומות חניה הם 2(א), 2(ב), 2(ג) ו-3 הקובעים כדלהלן:

"2. (א) היתר בנייה יחייב להתקין באתר הבנייה, או בסמוך לו, מספר מקומות חניה כמפורט בתוספת זו.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) רשאית ועדה מקומית לפטור מן החובה להתקין מקומות חניה לפי התקן, כולם או מקצתם, משיקולים שבתכנון, סביבה או תחבורה, ולחייב מבקש היתר בניה להשתתף בהתקנתם של אותם מקומות חניה בחניון ציבורי שמחוץ לנכס נשוא ההיתר, שלמימונו הוקמה קרן, ובלבד שהחניון מוקם בתוך עשר שנים ממועד מתן ההיתר ושהמרחק בין הנכס לבין החניון הציבורי, לא יעלה על 350 מטרים במרחק אווירי.

(ג) ועדה מחוזית לא תאשר תוכנית כאמור המתייחסת לבניית מקומות חניה בחניון ציבורי, אלא אם כן שוכנעה כי הוקמה קרן למימון חניון ציבורי האמור.

3. הקמת חניון ציבורי תיעשה על פי תוכנית מאושרת".

המשיבות טענו, כי לצורך הקמת חניון ציבורי, הופקעה קרקע ספציפית במרחק הנופל מ-100 מטר מהחנויות של העותרים, וכי קיימת תוכנית מאושרת להקמת חניון ציבורי, ובפועל החניון כבר הוקם לפני כשנה, וכן כי נוסדה קרן למימון החניון הנ"ל. העותרים מצידם טענו, כי המשיבות, במסגרת פרויקט הרחבת דרך העמק, ביטלו מקומות חניה קיימים (מדובר בכ-50 מקומות חניה לאורך הכביש שהיו קיימים מאז ומתמיד ושימשו את העותרים), וצבעו את המדרכות באדום/לבן. תחת מקומות חניה אלה, הקימו המשיבות חניון ציבורי קטן המיועד ל-8 חניות בלבד, ובנוסף לכך הוקם חניון, סגור בשער, המיועד לעובדי משיבה 2 בלבד. לטענת העותרים, כאמור לעיל, אין זיקה בין דרישת תשלום כופר חניה לבין החניון הציבורי שהוקם במסגרת פרויקט הרחבת דרך העמק, היות והוא לא נועד לשמש את העותרים.

גם אם נצא מנקודת הנחה, כי החניון הציבורי שהוקם נועד לשמש את העותרים, השאלה המקדמית שצריכה להישאל בנסיבות העניין - קובע השופט אמינוף - היא, האם כלל פעלו המשיבות בהתאם להוראות התוספת של תקנות מקומות חניה?

נראה כי התשובה לכך היא שלילית. סעיף 2(ב) לתוספת של תקנות מקומות חניה, מציב כתנאי להקמת חניון ציבורי דרישה, כי למימונו של החניון הוקמה קרן ספציפית. סעיף 3 לתוספת אף קובע, כי ועדה מחוזית לא תאשר תוכנית לבניית מקומות חניה בחניון ציבורי בלא ששוכנעה, כי הוקמה קרן למימון חניון ציבורי.

במקרה שלפנינו, החניון הוקם לפני כשנה על-פי תוכנית מאושרת, וזאת לפי טענת המשיבות עצמן. מנגד, אין עוררין על כך, כי גם חודשים ארוכים לאחר הקמת החניון האמור, הקרן למימון חניון ציבורי עדיין לא הוקמה.

הפרשנות הראויה והמתבקשת של סעיפים 2(ב) ו-3 לתוספת של תקנות מקומות חניה היא, כי יש לדרוש מרשות מקומית שתקים קרן למימון חניון ציבורי, לפני שתאושר התוכנית להקמת החניון ולפני תחילתן של העבודות לבניית החניון. הקמת קרן בדיעבד, זמן רב לאחר הקמת החניון, כפי שקרה בענייננו, נראה כדבר פיקטיבי שאינו משרת את תכליתן של תקנות מקומות חניה, שמטרתן, בין היתר, לייעד את הכספים של כופר חנייה להקמת חניון ציבורי ספציפי, שמימונו נעשה מאותם הכספים שאמורים להגיע לקרן עוד לפני אישור התוכנית. הרי מה הטעם באישור התוכנית כשהקרן טרם הוקמה כלל ואין ודאות כי כספי כופר חניה יגיעו לשם, תמה השופט אמינוף.

דרישת משיבה 2, כי הכספים של כופר חניה יועברו לאחר סיום הקמת חניון ציבורי, רק מאששת את העובדה, כי מימון של הקמת החניון הציבורי נעשה ממקור עצמאי אחר, והכספים של "כופר חניה" נועדו להוסיף בעצם לקופה הכללית של רשות מקומית, אך לא זאת מטרתם של כספי "כופר חניה".

התוצאה הסופית: העתירה נתקבלה. נקבע כי אין למשיבה 2 סמכות לגבות כופר חניה מן העותרים. ביהמ"ש מורה למשיבה 2 להחזיר כספי כופר חניה שנגבו מן העותרים.

למען הסר ספק, מובהר, כי אין בפסק דין כדי למנוע בעתיד מהמשיבה 2 לדרוש מהעותרים תשלום כופר חניה, על-פי התחייבויותיהם, במידה ויוחלט על הקמת חניון ציבורי נוסף.

בית משפט לעניינים מינהליים בנצרת, עת"מ 1028/06, השופט: אהרון אמינוף.