בית משפט השלום בירושלים קבע כי לא ניתן להחיל על עירייה חובה לחפש באופן יזום מיהו המחזיק בפועל בנכס לצורך חיוב בארנונה, ואין להטיל עליה חובה לערוך בדיקות יזומות בעניין זה.
פסק הדין ניתן בתביעת עיריית ירושלים נגד יוסף נחמיאס, אשתו ואחיו, יורם נחמיאס, בגין חוב ארנונה לשנים 1998-2004. יוסף נחמיאס הוא בעל זכויות של דיירות מוגנת בנכס. השלושה טענו כי בתחילת שנות ה-90 הושכר הנכס על-ידי יוסף נחמיאס לחברת יורליאור טקסטיל, שנרשמה כמחזיקה בנכס בספרי העירייה. יורם נחמיאס היה בעל המניות ומנהל החברה. במועד כלשהו הפסיקה יורליאור את החזקתה בנכס, אך לא נמסרה הודעה לעירייה בדבר זהות המחזיק בפועל בנכס.
העירייה טענה, באמצעות עו"ד לניאדו דרור ודרור אפשטיין, כי יורליאור חדלה לפעול ולהחזיק בנכס בסמוך להיווסדה ב-1990, ולא ב-1999, כפי שטענו הנתבעים. לדבריה, הנתבעים קיבלו הודעות מטעמה, אך התעלמו כדי להוליכה שולל ולהותיר את חיובי הארנונה על שם יורליאור, שהיא חברה מחוקה. הנתבעים טענו כי יורליאור היא זו שנרשמה בעירייה כמחזיקה בנכס, וכל עוד לא הוחלף שם המחזיק בנכס, חלה החבות בארנונה על אותו מחזיק שרשום.
השופטת אנה שניידר הסיקה כי "ההשכרה" של הנכס ליורליאור בוצעה באופן פיקטיבי, תוך הקפדה על מתן הודעה לעירייה בדבר ההחזקה בנכס, וזאת בין היתר לצורך העברת תשלומי הארנונה מיוסף נחמיאס ליורליאור. שניידר חייבה את הנתבעים בחוב הארנונה בסך כ-725 אלף שקל. (א 14562/04).
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
