אחריות סביבתית, הצחקתם אותם

בכל הנוגע לאוויר שאנחנו נושמים, המים שאנו שותים והסביבה בה אנו חיים אין שקיפות, אין דיאלוג ואין מי שייקח אחריות. השירות הבסיסי שהציבור זקוק - מידע בנוגע לאיכות הסביבה באזורים שונים בישראל, מודחק, מוסתר ומוטמן כאילו לא קיים, ועל כך בדיוק עסק יום עיון שנערך בשבוע שעבר במוסד שמואל נאמן בטכניון - "אמון, שקיפות ודיאלוג בין התעשייה לקהילה".

לדברי ד"ר אריאלה ורנסקי, מארגנת יום העיון ומומחית בנושאי גישור וסכסוכים: "יום עיון זה נועד להציג מידע עדכני, לעמת בין עמדות, על מנת לזרז פיתוח כלכלי בר קיימא לשיפור סביבתי מתמיד. יש נחיצות ברב-שיח בשאלת נחיצותו של דיאלוג והדרכים האפשריות ליישומו, כשהרקע ליום העיון הוא ממצאים מהשלבים הראשונים של פרויקט "תוכנית לאומית לתעשייה הכימית בישראל", שהוביל מוסד שמואל נאמן, כמו גם יוזמת "אחריות סביבתית" של התעשייה הכימית - (Responsible Care), והפאנלים הקהילתיים המייעצים (Community Advisory Panels) ברחבי העולם.

לדברי אוהד אורנשטיין, מנהל אגף התעשייה הכימית במשרד התמ"ת, שלקח לטיפול את התעשייה הכימית, שנחשבת אחת התעשיות המרכזיות שדורשות התייחסות מלאה בכל הנוגע לתשתיות סביבה: "אם לא נשקיע בתשתיות איכות סביבה בתעשיות הכימיות והפרמצבטיות של ישראל יש סכנה אמיתית - התעשייה עלולה לשלם בפיתוח עתידי. התעשייה הכימית מהווה 25% מהתוצר התעשייתי, עם קצב גידול של 15.5%, כאשר המחזור הכולל שלה ב-2007 יגיע ל-16 מיליארד דולר.

"מעבודה שנעשתה במוסד שמואל נאמן בנושא התעשייה הכימית, עולה כי תפוקת התעשייה בשנים 2025-2020 במונחי מחזור עלולה להיפגע מהותית, אם לא יהיה שינוי מבחינה תשתיתית. המחזור יגיע רק ל-12 מיליארד דולר לעומת 30 מיליארד בתרחיש בו אין מגבלות בגלל נושאי איכות הסביבה. כלומר הפסד של 18 מיליארד דולר", הוא התריע.

"יש לנו ארץ קטנה וצפופה ותוך עשרות שנים תהיה הצפופה ביותר בעולם", אומר פרופ' זאב תדמור, יו"ר מוסד שמואל נאמן. "כלכלת ישראל עומדת על 3 רגליים: היי-טק, כימיה-ביולוגיה ותיירות. מתחת לזה יש את הלאו-טק, שתורם יחסית מעט לייצוא. התעשייה הכימית היא בעייתית מבחינת התעשייה וישראל לא יכולה לוותר עליה, אבל היא יכולה לצמוח רק אם נפתור את בעיות הסביבה. הדרום (אזור רמת חובב) הוא דוגמה נהדרת של איך פותרים בעיות מתוך דיאלוג, כפי שאורגן ע"י הגופים השונים והקהילה. שם הגיעו לגישור ושת"פ של הממשלה שתצטרך להשקיע תוך שיתוף התעשייה. אם לא יעשה כך גם באזור הצפון, כלכלת ישראל תתערער".

שקיפות כלפי הציבור

גם פרופ' יורם אבנימלך, שעומד בראש תחום הסביבה במוסד שמואל נאמן, מוטרד ממה שקורה בסביבה, ובעיקר בהתנהגות התעשיינים: "אנחנו חייבים לחשוב איך אנחנו לא שופכים את התינוק עם המים. כיצד מאזנים בין התעשייה לסביבה. במסגרת הכנת עבודה על עתיד התעשייה הכימית נשאלו מנכ"לים מה מעכב פיתוח תעשייתי. מתברר, שהבעיה המרכזית נוגעת לדרישות מצד הרשויות בנושא איכות הסביבה - דרישות שהן לעיתים מנוגדות, אינן ישימות מבחינת לוחות הזמנים ושמקשות על קביעת סדרי עדיפויות ויישום".

לדברי אבנימלך, התעשייה נמצאת היום במשבר עם הגופים הממסדיים, כך שכדי להקים מפעל בישראל צריכים לעבור שבעת מדורי גיהינום. הציבור מתנגד, הפוליטיקאים מצטרפים להתנגדות והכל נעשה קשה כל כך.

לדבריו, התעשייה הכימית הרוויחה בכבוד את מעמדה הירוד. "במשך שנים רבות התעשייה התעלמה מנושאי סביבה ומהפגיעה בקהילה הסובבת. לעיתים מחוסר ידע, אבל גם היו מקרים שאנשים מהתעשייה במקום לפתור בעיות שמו שלושה שטיחים על הבעיה ופעלו בצורה לא נאותה והיום לא קל לתקן - לא את העוולות ולא את התדמית. יש בעיות בנושאים שהם באחריות גורמי ממשל שקשורים בחוסר תיאום וכדומה. למשרד לאיכות הסביבה יש המון אגפים שלא מתנהלים תחת אותו שרביט. גם המערכת השלטונית, בהתייחסותה לתעשייה, לא משדרת על אותו גל. יש כשל מובהק של המערכת וחסרה הגדרה ברורה לדרישות מהתעשייה.

"לכן, יש צורך להגדיר תקנים ודרישות למפעלים חדשים וקיימים בהתאם ללוח זמנים מוגדר. האינטרס של כל אחד מאיתנו היא שתהיה תעשייה פורחת, משגשת ומרוויחה. עם זאת, תעשייה שלא מסוגלת לעמוד בתנאים סביבתיים כדאי שתיסגר, כי התשלום על חשבון הציבור עלול להיות כבד".

לדברי דב באסל, המרכז את תחום איכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים: "אין ספק כי אחד החששות של הציבור זה חוסר ידע, חוסר ודאות וחוסר אינפורמציה. הציבור לא מודע למה שהמפעל עושה או לאסונות שעלולים להתרחש. הציבור בד"כ לא יודע כיצד מפעלים מנהלים את הסיכונים שלהם, איך הם מתמודדים עם מניעת פליטות לסביבה ובאילו תנאים המפעל עומד".

מצפצפים על החוק

אחד הנושאים שעשויים לפתור את בעיית חוסר המידע ואי חשיפת המידע לציבור הוא שמירה על החוק וקביעת מדיניות של שקיפות בכל הנוגע לפעילות שפוגעת בסביבה.

ולרי ברכיה, סמנכ"לית בכירה למדיניות ותכנון במשרד להגנת הסביבה, אומרת כי יש חובת דיווח וגילוי נאות במדינות המפותחות באירופה לנושאים סביבתיים מתוך חובה, כמו גם חסכון בשימוש במשאבי סביבה, אנרגיה, מים, קרקע, חומרי גלם וכדומה, וזאת על מנת למזער סיכונים סביבתיים שעומדים אל מול סיכונים פיננסיים. לפיכך, כדאי בד"כ להשקיע בחברות שהן אחראיות מבחינה סביבתית".

לטענתה, בנק ישראל מכיר בצורך של סיכונים בנושאי הסביבה, וגם אגף שוק ההון באוצר מגבש רפורמה בנושא אחריות סביבתית בתאגידים. אלא שעד שכל זה יקרה, הציבור מרגיש מאוים וכל מה שנוגע לשירות אלמנטרי של חיים בסביבה נקייה מתעכב.

לדברי עו"ד ציפי איסר-איציק, מנכ"ל אדם טבע ודין, מצבה של ישראל ביחס למה שקורה היום בעולם מבחינת שקיפות תקנים והתנהלות נאותה הוא חמור. "כאשר מדברים על שקיפות לציבור ולציבור המשקיעים מדברים על שקיפות מלאה, לכולם. פעמים רבות כשפנינו באדם טבע ודין לקבל מידע כשותפים לתהליך סביבתי, התעלמו מאיתנו. התעשייה אינה מקיימת את החוק ואת חובת הדיווח. כשאומרים שקיפות ושיתוף הציבור, מדברים על מידע סביבתי, מידע הכולל זיהום אוויר, מים, קרקע, מטרדי ריח, רעש וכדומה. בחוק יש שתי חובות דיווח: חוק חופש המידע וחוק ניירות ערך והתקנות לפיו. ולמרות שהחובות

חד-משמעיות, כאמור, יש חובת דיווח ושקיפות לציבור בנושאים כלכליים, אבל הדיווח הסביבתי כמעט ולא קיים. המשמעת של זה היא פשוטה: היקף ואיכות הדיווח הסביבתי אינם אחידים ומפורטים ונתונים דה-פקטו לרצונם הטוב של המפעלים.

"על רשות ניירות ערך מוטלת חובת פרסום הנחיות בנוגע לדיווח סביבתי. בעולם קיימת אמנת AARHUS שמתייחסת לזכות קבלת מידע ושיתוף הציבור במידע. ישראל נמנעה מלהצטרף לאמנה מטעמים של ביטחון המדינה - זו התשובה שהתקבלה ממשרד החוץ ואנחנו חושבים שהמצב בישראל לא תקין, בטח בהשוואה לארה"ב ואירופה".

מחכים לאסון כדי לפעול

ולמרות הדברים, קיים מקום אחד בישראל שבו הדיאלוג בין התעשייה לקהילה יחסית הצליח. מדובר באזור הנגב, אלא שחשוב לזכור שההידברות קמה בלית ברירה. אסון הליטיום בשנת 98', התפוצצות של מאגר ליטיום גדול שנראה ברדיוס של 50 ק"מ, חייב את כל הגורמים הרלוונטיים - ממשלה תעשיה וציבור, להיכנס למו"מ מתמשך. השלכות התופעה הגיעו לכל אזור הדרום ולאחר האירוע המשרד לאיכות הסביבה נכנס לתזזית.

במאי 2004 הוחלט על תנאי רישיון עסק מיוחדים לאזור. התנאים היו טיפול מוחלט בשפכים. זה היה נושא העתירה של המפעלים. התעשייה והמשרד לאיכות הסביבה הגיעו לפינה קשה לפתרון, עד שהוחלט שהממשלה תזרים רבע מיליארד שקל לטובת הבעיות הסביבתיות. הרבה מתהליך הגישור ופתרון הבעיות בא בזכות התערבות הציבור באמצעות הפורומים לאחריות סביבתית - עמותת נגב בר קיימא, שבראשה עומדת בילהה גבעון.

כך או כך, הדברים לא כל כך פשוטים. ד"ר אופירה אילון, מרכזת תחום איכות הסביבה במוסד שמואל נאמן, אומרת כי "הדיאלוג אינו צריך להיות רק בין התעשייה והקהילה. הדיאלוג חייב לכלול גם את משרדי הממשלה השונים - המשרד להגנת הסביבה על אגפיו השונים, את המשרד הראשי בירושלים וששת מחוזות המשרד, שאינם דוברים לעיתים קרובות (מדי) באותה שפה ופועלים, לעיתים, בהנחיות סותרות. בנוסף, המשרד להגנת הסביבה פועל אחרת מאיגודי הערים לאיכות סביבה. הדיאלוג צריך לכלול גם את ארגוני הסביבה השונים, שגם הם, לעתים קרובות (מדי), אינם מאוחדים באופן פעילותם, במטרותיהם, בסדר היום ובעדיפויות שלהם".

ובינתיים עד שנגיע לעידן השקיפות המלאה, השר להגנת הסביבה, גדעון עזרא, קורא לציבור להציע הצעות קונקרטיות לפתרון. לדידו הטחת האשמות לא תועיל לאף אחד. "תמיד אפשר לבוא ולהטיח שזה לא בסדר וזה לא בסדר, אבל אף אחד לא מציג פתרונות אמיתיים. אני שמח שיש כוונה להתחיל בדו-שיח בין כל הגורמים כדי שיהיה יותר טוב לחיות בארץ הזו".

לדבריו, המשרד להגנת הסביבה מקפיד על דרישות מחמירות כאשר יזמים באים להקים מפעלים חדשים, אולם לגבי מפעלים קיימים טוענים "שאין מה לעשות". לטענתו, לא כל הבעיות נכללות בקטגוריית המשרד להגנת הסביבה. "כשהביוב זורם בכל מיני מקומות בהם הוא לא צריך לזרום זו בעיה של הרשויות שחייבות לטפל בכך. אבל אף אחד לא תוקף את הרשויות, אלא רק את המשרד להגנת הסביבה".

באשר לבתי הזיקוק אומר עזרא: "נכון שיש בעיות, תגידו מה צריכים לעשות. במקום שנהיה חזית אחידה אנחנו מוצאים עצמנו במלחמה. אני מאוד מבקש, בואו נשים על השולחן את הדברים. בואו נשפר את א', ב', ו-ג', ואז נגיד אם אפשר או אי אפשר. חשוב להבין גם מה יקרה למשק אם יסגרו פתאום את כל המפעלים בגלל בעיות לא פתורות". "

פורומים להידברות בין הקהילה לתעשייה

בעוד שתהליכים שונים של העצמת הקהילה והידברות סביבתית החלו בישראל כבר במהלך שנות ה-90, הרי שהם התרחשו בעיקר בתחומי הפיתוח והתשתיות, מקומות בהם הדיאלוג היה בין המדינה לבין הקהילה וארגוני המגזר השלישי, ולא מצאו כמעט ביטוי בקשר בין הקהילה לתעשייה.

בתחילת שנת 2000, בעוד התעשייה הכימית הישראלית מאמצת נהלים ותהליכים, כדוגמת תו תקן סביבתי ISO 14000, החלה עמותת "נגב בר-קיימא" בשיתוף עם מדענים, אישי ציבור, פעילי סביבה ואנשי חינוך מאזור הדרום ליזום הדברות בין הקהילות לבין התעשייה באזור. ומזה כארבע שנים מתקיים תהליך הדברות בין תעשייה לקהילות.

כיום פועלים עשרה פורומים (בין השאר במפעלי ים המלח, טבע, תרכובות ברום ומסוף הפוספטים באשדוד). בכל פורום ישנם חברים מהקהילה, ביניהם גם בעלי ידע ומומחיות בתחומי הסביבה, ולצדם נציגי המפעל והנהלתו, כאשר קיימת חשיבות רבה למעורבות אישית של מנהל המפעל עצמו. הפורום מנוהל ע"י רכז שאינו נציג התעשייה. הדיאלוג מבוסס על מפגש מתמשך וקבוע בו נדונים נושאים בעלי עניין משותף.

כל פורום קובע בעצמו את הרכבו, דרכי פעולתו וסדר יומו. מדובר בגוף התנדבותי, ללא מעמד חוקי, שהחלטותיו אינן בעלות מעמד מחייב. עיקר כוחו בשבירת סטריאוטיפים, המוביל לשינוי עמדות והתנהגויות. אמון הדדי הוא גורם מרכזי להצלחת הפורום, ופיתוחו היא אחת המטרות הראשונות של המפגשים.

המשתתפים מנהלים דיאלוג פתוח תוך גילוי כבוד הדדי וגמישות מחשבתית. במפגשים מקבלים התושבים מידע מפורט על פעילות המפעל והתמודדותו עם הבעיות הסביבתיות. הם מעלים את השגותיהם וזוכים למרב התשובות וההתייחסות. יש עדויות לכך כי הפורומים השיגו הישגים לטובת כל הצדדים המעורבים והמושפעים, החל בהגדלת ההשקעות במתקנים להגנה על הסביבה ועד צמצום הסתייגויות התושבים או אף תמיכתם בתוכניות פיתוח של המפעלים.