יורה לכל הכיוונים

מי אתה רן יגיל? מי שכתב את הספר "הרביניסט האחרון" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") המגולל את קורותיו של מאיר כהן, טייס לשעבר בחיל-האוויר, שמתכנן להתנקש בחייו של יגאל עמיר, לא מזלזל ברוצחו של ראש הממשלה. להיפך. יש לו אפילו הערכה כלפיו. ולא בגלל עמדותיו הפוליטיות. יגיל, סופר ועורך ספרותי, שעורך, בין השאר, את כתב-העת "עמדה", הוא דווקא שמאלני (לשעבר רדיקאלי), שכיום מסתכל בעצב על התנועה הגוועת לדבריו.

"ברמה הפוליטית, אני לא בצד של יגאל עמיר", ממהר יגיל להבהיר את עמדותיו, "אבל יש לי הערכה אליו. אני מעריך את הנחישות ואת המסירות האידיאולוגית שלו, כמו גם את העובדה שהוא לא נשבר. במובן הזה, יש לי הערכה רבה גם למחתרת היהודית. טרוריסטים מרתקים אותי וכך גם דמויות קיצוניות בכלל. אני מזדהה עם האנדרדוג ויש לי הערכה רבה למרדכי וענונו".

" אתה אומר את זה מתוך ביקורת כלפי מחנה השמאל שאליו אתה משתייך?

"זה לא חדש, שהשמאל הוא תנועה אימפוטנטית כבר שנים. ממליך על עצמו מלכים במקום לגדל מנהיגים. פעם מביא את מצנע, פעם את ברק - כל פעם מישהו מבחוץ שמונחת כגואל. גם הימין הוא לא משהו, אבל לפחות יש לו דבק שמחזיק אותו".

" אז יש לך, אולי, איזו תוכנית שיקום לשמאל הישראלי?

"זה לא פשוט. צריך לבוא מישהו, שיידע לחולל מהלכים. מציאות לא נבנית מספרות אלא מעשייה יומיומית. במקום לכתוב ספרים, צריך לעשות מעשים פוליטיים".

" אז למה, באמת, אינך משנס מותניים?

"כי אני רכרוכי. אני לא מספיק חזק ואיני מעוניין ללכלך את ידי בפוליטיקה. צריך להיות מחוספס כמו בן גוריון. המלחמה האחרונה הוכיחה עד כמה נוקשים ועבי עור צריכים להיות הפוליטיקאים, שחורצים דין של חיים או מוות למיליוני אנשים".

נולדו לשנוא

בניסיונו לאפיין את הגיבור השמאלני של ימינו, הצליח יגיל לייצר אב טיפוס, שהרבה ימנים היו נהנים להיבדל ממנו. "הגיבור שלי הוא הטיפוס השמאלני הקלאסי, שיש בו הרבה אמוציות, יצר נקם ושנאה לחברה שהשתנתה, אבל יחד עם זאת, הוא מודע לכך שההתעוררות שלו באה מעט מדי ומאוחר מדי.

"זהו צבר שגדל על מיתוס הפלמ"ח, שאינו שייך לגלי העליות והוא רחוק מלהיות פוליטקלי קורקט. בתור גזען, הוא שונא את כל מי שחדש בחברה הישראלית, כמו הרוסים, ויש בו שנאה סמויה לערבים".

" אתה לא מגזים?

"אם תסתכלי ימינה ושמאלה תבחיני שכולנו ככה, רק שאת הסיפור הזה, ששייך לישראל של 15 השנים האחרונות - לא מספרים. משנות ה-90 ואילך אנשים פה עסוקים בסיפורם האסקפיסטי של רווקים ורווקות בתל אביב: הרבה מיגדר, מזרחים והומוסקסואלים. התהיות והמחשבות שאפיינו את הספרות של משה שמיר וס. יזהר, נשכחו".

" מה זה אומר? ששכחנו לטפל בישראליות?

"בוודאי. כתוצאה מזה, שאנחנו רוצים שיהיה כאן כור היתוך בכל מחיר, שכל אחד ייתן את קולו, אנחנו שוכחים לספר את הסיפור המשותף. בספר הזה ניסיתי לעשות רטרו לז'אנר הזה של הסיפור המשותף רק בלי האלמנטים של הפאתוס והגבורה".

ההתעסקות הפוליטית-אידיאולוגית בספרו של יגיל משמשת כמסגרת לסיפורה של משפחה ישראלית בעלת קרבות משלה. רן, שהוא בנו של הקומיקאי גדי יגיל ואביהם של שני תאומים, יודע היום לשרטט את הפערים האידיאולוגיים גם בתוך משפחתו שלו.

"סבי, משה חורגל, היה ציוני גדול", אומר יגיל. "הוא היה שחקן ב'קאמרי' ובתיאטרון 'המטאטא' שהגיע לארץ, מבחירה, בשנת 1925. אבא שלי, גם הוא שחקן תיאטרון, נחשב לכוכב גדול לפני עידן ערוץ 2, כלומר, לפני ההתמסחרות הגדולה שעברה פה על התרבות. אבל לשחקנים מוכשרים כמוהו אין מקום היום.

לכן רק שירו שיר לבורגנות

"אני לא אוהב את המדינה במצבה הנוכחי. אני חושב שהכיבוש משחית - ולא כקלישאה. אני חושב שהתרבות פה שטחית ובעיקר לא מעניינת. גם הספרות שנכתבת היום בארץ מאוד בעייתית בעיניי. זו ספרות נטולת אידיאולוגיה שמתחפרת בתוך עצמה. היא מעין ממתק לעקרות הבית. כל גל המשוררות שבא אחרי יונה וולך הן כאלו, מי יותר ומי פחות".

" מי יותר?

"למשל, משוררת כמו אגי משעול וכל מיני בורגניות אחרות, ששרות את שירי הבורגנות, ללא כל מימד פסיכדלי, ללא כל ניסיון לפתוח פצעים כדי לכתוב. מן כתיבה מפייסת, מרגיעה. ספרות צריכה לפצוע אותך, אחרת אין לה הצדקה. שנות ה-90, היו מכה לספרות הישראלית כי כולם שם חגגו את הכתיבה הרזה, כתיבת ה'כזה כאילו' של אורלי קסטל בלום ואפילו עוזי וייל, שמפחדת להתחייב. כל היופי בספרות זה שיש בה עומק ורבדים ושהיא מצליחה להטריד, להפר את תחושת הסדר האשלייתית".

" איך אתה מסביר את זה שלא כתבו קודם על הרוצח יגאל עמיר?

"זה מעניין משום שהנושא של רצח רבין מופיע ביצירה הספרותית לא מעט, למשל - אצל יוצרים כדרור בורנשטיין ומאיה בז'רנו, אבל לא כותבים על יגאל עמיר. התקשורת אחוזת שנאה כלפיו. מבחינתה, הוא בן מוות. הוא דמות שנוח לשנוא ואולי אם הוא לא היה - היינו צריכים להמציא אותו".

" באילו תגובות אתה נתקל מאנשים שקראו את הספר?

"די מגוונות. מצד אחד, הימנים טוענים, שזאת הסתה, ומצד שני, השמאלנים שאומרים לי בלחש - 'תגיד, תוכל לסדר שבאמת ירצחו את יגאל עמיר?' זה רק ממחיש את עומק התהום, שפעורה בחברה הישראלית. למראית עין, נראה כאילו הקניונים וההיי-טק איחדו בינינו, אבל בסוף היום, מתברר שכל אחד מבוצר בצד שלו. לא שצריך לזה חיזוקים, אבל המלחמה האחרונה בלבנון רק הוכיחה כמה כל אחד דואג רק לעצמו וכמה אין כאן בסיס אידיאולוגי משותף. קחי לדוגמה את המפלגה הזאת קדימה. איזה מין מפלגה זאת?".

" איזו?

"אני קורא לה 'מפלגת מצב רוח'. כל יום יש לה מצב רוח לאיזה הלך רוח אחר. בכלל, כבר אין פה גיבורים במדינה. לכן, האופן שבו נרצח יצחק רבין היה מתאים לדמותו, משום שהוא היה איש הירואי, מנהיג מלחמת ששת-הימים, שנרצח כשהיה עדיין בשיאו. בעיני, יותר טוב למות בשיא מאשר לעבור את השיא הזה עוד בחייך ולא להיבחר שוב, כמו שקרה לפרס. לכן, גם מה שזוכרים היום מרבין, זה שהוא היה חייל בצה"ל ואח"כ חייל בצבא השלום. לא זוכרים לו עסקנות פוליטית, למרות שהייתה לו כזאת".

" זה נשמע הזוי לחלוטין, כאילו הרצח הזה היה באמת לטובתו. הרי רבים אומרים, שיגאל עמיר רצח גם את תהליך השלום.

"אני לא מצדיק חלילה את מותו של רבין, אני רק אומר, שהיום אין מיתות הרואיות, כי כולם מתים או בבי"ח או בתור דרדלה. גם השינה של אריק שרון היא סימבולית בעיני. שרון, שתמיד הרדים את כולם ותמיד השקיט דברים - דווקא הוא רדום עכשיו. כשכולנו פה ערים ומסתכלים על המציאות בחרדה, מציאות שלפחות חלק ממנה הוא עצמו עיצב, הוא שרוע על מיטתו ישן".

" אם היית פוגש את הרוצח יגאל עמיר, מה היית אומר לו?

"הייתי משוחח איתו על הפער בין התפיסה שלו לתפיסה שלי, ואני מניח שהייתי יוצא בהרגשה רעה מהפגישה הזאת, כי אין באמת סיכוי לגשר על הפער הזה. נראה לי, שבסופו של דבר, הוא יזקין בכלא וישתחרר, למרות שהתסריט שמישהו מהשמאל הקיצוני ירצח אותו - הוא אינו בלתי אפשרי". "